פרולוג
אמיליה
מוות.
עיניי נפקחות בבת אחת, ואני מנסה להתיישב ולהחזיר לעצמי את נשימתי. אני נחנקת במציאות חיי. אני רועדת, והתנשפות רמה בוקעת מתוכי. זהו צליל נשימתי, ואולי בעצם הניסיון שלי לנשום. אני מרגישה לבסוף כיצד ריאותיי מתרחבות, ואוויר קר חודר אליי בחדר השינה החשוך. חזי מכווץ, כשאני שואפת אוויר ומנסה שוב לנשום, אבל העובדה שליבי מתכווץ יחד עם ריאותיי היא שגורמת לכאב עז כל כך.
הזיכרון חוזר על עצמו במעגלים בלתי פוסקים כמו התנגשות רכבות. אני לא מצליחה לקבור את המראות. האקדח הצמוד לראשו. הצעקות. הלחיצה האיטית על ההדק. הדם.
״אלכס!״ אני צורחת את שמו שוב ושוב, מנסה להחיות אותו רק בכוח הרצון. ״אל תעצום עיניים!״ אני צועקת ושולחת יד אל ידו המושטת. הרצפה הצוננת שעליה אני שוכבת חלקלקה מדמו. אני מחליקה על הנוזל החמים, כשמנסה להגיע אליו. ״אלכס,״ אני ממלמלת, וקולי צרוד מהצעקות. אני נאבקת בדרכי אליו. צעקות וקולות ירי נוספים נשמעים ברקע, כאילו זו רק תוכנית טלוויזיה. אלא שזו לא תוכנית טלוויזיה... זה קורה במציאות.
סכנה. מוות. כל התחושות האלה תלויות באוויר סביבי, אבל אני לא פוחדת למות. אני פוחדת מחיים בלי אלכס. זרועות חזקות תופסות אותי במותניי ומרחיקות אותי מידו המושטת של אלכס. אני רואה רק את העיניים האהובות עליי שמתחננות בפניי לא לעזוב אותו, מפצירות בי כשעפעפיו מתחילים להיסגר. הוא ממלמל את שמי בלחישה ומושיט את ידו לעברי בפעם האחרונה. ואז דממת אין־סוף. הכול סביבי הופך שחור.
כשהירייה האחרונה מפלחת את האוויר, אני מתנשפת שוב. נשימותיי כבדות ומהירות, אבל עיניי עיוורות. ראשי כואב, אבל אני מוגנת מכל עבר.
סם.
אני מנסה להיאבק באחיזתו בי, כדי שאוכל לגשת אל אלכס, אבל היא חזקה מדי. כשהוא סוף־סוף משחרר אותי, אני רואה אותו, את אנטוניו. הוא לוחץ על ההדק, ואני רואה איך הקליע האחרון מפלח את חזהו של אלכס, לפני שאנטוניו מסתובב אליי.
אימה.
רשע טהור מרצד בעיניו החומות האפלות, ושנאה קורנת מפניו, כשהוא משפיל אליי את מבטו ומכוון לראשי את אקדחו. כשאני מתבוננת בפי האקדח, חולפות בראשי תמונות של דברים שמהם פחדתי בעבר, אבל דבר אינו משתווה לרגע שבו את יודעת שאת עומדת למות... ואז אני שומעת את הירייה, ושוב הכול מחשיך.
כאב.
זה כל מה שאני מסוגלת להרגיש ברגע זה. ריאותיי צורבות. ליבי כואב. ראשי צורח.
כאב גופני.
כאב נפשי.
כאב רגשי.
כאב.
זה כל מה שאני מרגישה.
