מחפש געגוע בכל עיניים שאני פוגש. יש אחד כזה, אפילו קטן, בכל זוג עיניים: עיניים קרירות מלימודי מדעים מדויקים, עיניים מרופדות שומן משפע גשמי, ועיניים טרוטות מבכי ואנקת אביונים.

גיליתי שגעגוע הוא דבר מאוד אישי. השייכות ה"מגזרית" לא נוגעת בו. וכשפוגשים אותו כל השאר נמס ונהיה פחות רלוונטי.

קל להילחם או לדבר נגד "תופעה". נגד ציבור. נגד שיטה. אי אפשר לשנוא אישית מישהו שעומד מולך. עיניים מול עיניים.

(מתוך הספר)

במרחב שבין יהדות וישראליות, בין חצרות חסידים ופאבים אפלוליים, בין ישיבות מקובלים והופעות רוקנרול בועטות, בין הויה משוחררת ועכשווית לגבולות עתיקים אפופי חן, מצוי האדם בן זמננו ומפלס את דרכו בינות סמני שאלה נוקבים. עם הזמן התרוקנו הכותרות מתוכן, ואבד טעם בטבלאות האקסל לפיהן בטעות הגדרנו מהו ומיהו האדם. אנו מוצאים את עצמנו מהלכים על התפר בזהירות, ומבקשים להתקלף מכל מה שמפריע לנו להביט פנימה אל הלב הפועם שבכל ענין ובכל אדם.

הרהורים על אהבה, חברה, רגשות, ילדות, אמונה, שגרת חיים – פורסמו בעמוד הפייסבוק האישי של מרדכי גרנביץ' במשך שנים, וכעת הם מכונסים במקום אחד. סיפורים אישיים, דעות, שירים וגם מילים ומחשבות שאין להן תבנית מסוימת – כמו החיים עצמם.

מרדכי נשוי לאילנה ואב לשישה. יוצר, מוזיקאי, כותב, מרצה, מלמד ובעיקר מהרהר ומערער על כל ההגדרות הללו בדיוק.