מבוא: מורשה נערצת ותיקונה


אוהבי התנ”ך בישראל כשהם שומעים את המילים “נוסח”, “טקסט”, “ביקורת הנוסח” מגיבים ברתיעה או בזלזול: מה יכול להיות מעניין בחילופים של דל”ת ורי”ש, של ה”א וחי”ת, של וא”ו ויו”ד? ומה ביקורת הנוסח יכולה לתרום להבנת גדולתו של התנ”ך – כיצירה אמנותית, כמבע של אמונה נשגבה, כאוצר של מחשבה מקורית? ואף־על־פי־כן אני מקווה שהספר המונח כאן יוכל לעניין את שוחרי התנ”ך ויתרום להבנה מעמיקה של הספר ושל אמונת ישראל בימי קדם. אני מקווה זאת משום שספרי זה בעיקרו מניח בצד את ההיבטים הטכניים של בירור הנוסח ומתרכז באספקטים היותר מהותיים שלו, מה מלמדים שינויי הנוסח על מחשבתם ועל אמונתם של המעתיקים. אנקוט לשון מוחשית יותר: ידיהם של המעתיקים חשובות בלי ספק, הרי ידיים אלה הפיקו את הכתוב; אבל חשוב עוד יותר מה התרחש בראשיהם של המעתיקים ומה גרם להם לשנות את הכתובים. “הכתוב”, “הכתובים” הם־הם הנוסח, ובלועזית – הטקסט; אין מנוס מן המילים הגסות האלה. ועל כן נקרא הספר הזה אמונת ישראל ונוסח המקרא; הוא עוסק בשאלה כיצד השפיעה אמונתם של המעתיקים על מסירת הנוסח של ספרי המקרא, וממילא גם עוסק בצדו השני של המטבע: מה שינויי הנוסח מלמדים על תולדות אמונת ישראל והתמורות שחלו בה, מימי יצירתם של ספרי המקרא ועד חיתומם בימי בית שני.


המעתיקים של ספרי המקרא, מאמינים בני מאמינים, הכניסו תיקונים בכתובים! לכאורה נראה הדבר בלתי אפשרי: הרי גם לפני יצירת האסופה של ספרי המקרא, שאירעה במאתיים השנים האחרונות של בית שני, התייחסו מעתיקים ביראת כבוד, אפילו בהערצה, אל המגילות שהיו בידיהם, ואותן שימרו והעתיקו. כיצד זה אפוא יעלה על הדעת, שהם ישלחו יד בספרים ויתקנו בהם או יתקנו אותם תוך כדי העתקה? ואף על פי כן: אם הספר מכובד, נערץ, ואפילו קדוש, הרי צריכה להיות איזושהי התאמה בינו לבין האמונה השלטת בדורו של המעתיק! וכך אנו מוצאים תיקונים מתיקונים שונים, שנעשו בספרי המקרא ונשארו מתועדים בעדי הנוסח השונים – נוסח המסורה (נוה”מ), תרגום השבעים (תה”ש), תרגומים אחרים מאוחרים יותר, החומש השומרוני (נו”ש), וכתבי היד שנמצאו במערות קומראן. כפי שנראה, תוקנו הספרים החל מסוף תקופת המלוכה, במאה השביעית לפסה”נ, ועד התקופה החשמונאית; שהרי מיעוטם של תיקונים כיתתיים, כלומר תיקונים שנעשו לפי השקפות הכיתות, צדוקים, פרושים, קנאים ואנשי עצת היחד (הם הנזכרים אצל יוספוס ופילון בשמות Essaioi, Essenoi, ומכונים אצלנו כ”איסיים”), מיעוט זה מלמד שבמאה השנייה לפסה”נ, כשהתלקחה מחלוקת הכיתות בישראל, כבר נזהרו המסרנים ומיעטו בניסיונות להגיה את הכתובים לפי השקפותיהם.


אט־אט השתלטה בעם ישראל האמונה בנוסח המסורה, שהוא קבוע ועומד ואין לערער עליו. משום כך ברור לי שהספר הזה לא יתקבל בלי התנגדות. אינני יכול להתווכח עם בעלי דוֹגמות בישראל; הרי ברור שכל טענות וראיות שבעולם לא יזיזו אותם מעמדתם. לעומת זאת, יש מקום להתמודד עם מלומדים מתחומים הגובלים במדע המקרא. מהם טענו שהנוסח העברי המקובל הוא נתון אובייקטיבי, ואילו שחזור נוסח אחר, על פי התרגומים או בדרך השערה, הוא הליך סובייקטיבי, ועל כן הליך פסול מבחינה מדעית. על כך יש להשיב, שכל עבודה מדעית תלויה באישיות החוקר, כלומר בסובייקט; לפיכך כל חקירה היא סובייקטיבית. הנתונים הנחקרים הם “אובייקטיביים”, הם אינם תלויים בהשקפה של החוקר. אולם המבט שקולט אותם ומעריך אותם, מבטו של החוקר הוא בהכרח סובייקטיבי. הווי אומר, ברגע שאספנו את הנתונים וארגנו אותם לפי ההיגיון שלנו, שוב אינם נתונים אובייקטיביים. במצב זה, כל מה שניתן לחוקר לעשות הוא לנסות לחתור אל האמת, תוך כדי התגברות על רגשותיו ועל דעותיו המוקדמות.


ויש טיעון אחד נוסף הבא להצר את ביקורת נוסח המקרא. הוא עומד על השאלה, איזה נוסח, בעצם, אנו רוצים לשחזר. הרי אין ביכולתנו לשחזר את הנוסח המלא, שיצא מידי המחברים של ספרי המקרא – ועל כך יש להסכים. אם כן, עולה הטענה, עלינו לשאוף לשחזור הנוסח שהתקבל והתקדש בעדה היהודית בימי בית שני, למן התקופה החשמונאית. זהו הנוסח שקיבלה הכנסייה הקתולית ותרגמה ללאטינית, וממנה עבר אל הכיתות הפרוטסטנטיות. והנוסח הזה הוא שיכול לשמש לתרגומי מקרא חדשים מכאן ואילך. במרכז הטיעון הזה עומדות העדה היהודית והכנסייה הנוצרית. הרי את הנוסח הזה אנשיהן קידשו והוא היה הבסיס לחייהם, ועליו נתנו את נפשם! איזה ערך יש אפוא לניסיונות לשחזר צורות נוסח עתיקות יותר? והנה, רחוק אני מלבטל את ערכן של הכנסיות הנוצריות, ועל אחת כמה וכמה את ערכה של כנסת ישראל היקרה ללבי. ואולם כאן איננו עוסקים בביצורה של עדה או של כנסייה. ענייננו כאן הוא הבנה של תולדות אמונת ישראל מימי קדם. אלה תולדות של מאות שנים לפני התקופה החשמונאית. ואת התולדות האלה אנו חוקרים דרך מסירת הנוסח. דרכה אנו רוצים להבין את עברנו. במשפט אחד: ביקורת הנוסח איננה עומדת בשירותה של כנסייה, אלא בשירותה של ההיסטוריה (שמשמעותה הראשונית היא “חקירה”). וליתר תוקף, גם למי שמתקשה לקרוא עברית, נאמר זאת בלטינית:


Critica textus non ecclesiae sed historiae ancilla est!


קו הגנה אחרון של המתנגדים לביקורת נוסח המקרא הוא בסיוע מן השפות השמיות. הסיסמה, מפורשת או נסתרת, היא “למה לתקן את הטקסט אם אפשר להבין אותו גם ככה?”. לצורך “הבנה” כזאת מגייסים נתונים מן השפות השמיות הקרובות, שיצירותיהן רחבות בהרבה מן היצירה העברית בלשון מקרא ובלשון חכמים. המדובר הוא בערבית על ניביה השונים, בארמית לרבדיה, בייחוד הסורית, ובאכדית, לשונם של אשור ובבל שנפוצה על פני כל המזרח העתיק. ואפשר לתור גם במצרית ובגעז. בתוך העושר הרב הזה ניתן למצוא ביטויים שיסבירו כתוב מוקשה שבמקרא, על ידי זיהוי כביכול של משמעות לא ידועה. אין בדעתי להכחיש שהדרך הזאת היא בגדר האפשר. אך יש לזכור את הקושי שבה, והוא שמציאת משמעות אחרת באותו ביטוי מקראי מניחה את קיומו של הומונים, והשפות, כידוע, נוטות להימנע מהומונימים. דרך המלך של מדע המקרא צריכה לחפש את הפיתרון היותר טבעי לקשיים שבנוסח, תוך כדי הימנעות מווירטואוזיות בלשנית לשמה או מניסיונות להציל בכל מחיר את נוסח המסורה.


שאפתי בספר זה לחקירה אינטגראטיבית במקרא. נראה לי שאחד המכשולים של חקר נוסח המקרא בדורות האחרונים הוא בידודו כדיסציפלינה העומדת בפני עצמה. ולא היא: ביקורת הנוסח צריכה להיות מעורה בהבנת המקראות, היינו פירושם, ובתולדות הספרות והאמונה; היא נבנית מהן ותורמת להן. הרעיון המנחה הוא שהמעתיקים הראשונים של ספרי המקרא הושפעו בעבודתם על ידי ההלכות, האמונות והדעות שהיו שוררות בזמנם. כך, אם נמצא בספר דברים איסור על מצבות במקדש ה’, החוק הזה השפיע על העתקת הספרים ההיסטוריים העתיקים, שעדיין לא הכירו את האיסור הזה והזכירו לפי תומם את הקמתן של מצבות לה’. ואם השתרשה האמונה שה’ אוהב את ישראל, אמונה שבוטאה לא־מעט במקרא, כגון בכתוב “ואהבת עולם אהבתיך”, ואחריו בתפילה, האומרת “אהבה רבה אהבתנו ה’ אלהינו…”, מובן שהמעתיקים נבוכו כאשר נתקלו בדברי הנביאים במבעים שפסקו שה’ שונא או מתעב או גועל את ישראל. כיצד ייתכן שייאמרו דברים כאלה? כך נוצר הדחף של מעתיקים לתקן כתובים בספרי המקרא לאור אמונותיהם וההלכות שהדריכו את חייהם.


השקפתי זו על ביקורת הנוסח קבעה את מבנה הספר. הוא מתחלק לשישה שערים. השער הראשון, “אמונה ותורה”, עוסק באמונות ששלטו בעולמם של מעתיקים, החל מן האמונה בה’ שהוא אל יחיד בעולמו ועד ההשקפה המוזרה שעם ישראל הרג בנביאיו מימי קדם ועד סוף בית ראשון. אמונה עיקרית נוספת הייתה בדבר מרכזיותה של התורה והדבקות בחוקיה. ועל כן יש שהתאימו אליהם פרטים בחיי ישראל למן תקופת האבות.


השער השני ממשיך לעסוק באותן הסוגיות, אלא שעיקר עניינו הוא בתקופה יותר מאוחרת, החל מסוף התקופה הפרסית, כאשר עולה בישראל הפרשנות המדרשית. סיפורים מקראיים קולטים עיבודים קלים (בדרך כלל) ברוח מדרש האגדה; ולעומת זאת, מדרש ההלכה מכביד את ידו, כאשר הוא מנסח מחדש תיאורים הנוגעים לפולחן, בייחוד בספר שמואל. ספר זה נתחבר ברובו בתקופה עתיקה יחסית, ועל כן ממש “הזמין” את התערבותם של סופרים מאוחרים שביקשו להתאים אותו למושגיהם ההלכתיים.


השערים הבאים, השלישי והרביעי, דנים במגע של ביקורת הנוסח עם חיבורם של ספרי המקרא – דברים, יהושע, שופטים, ירמיה. חלק מהדיונים כאן אינם נוגעים במישרין בזיקתו של הנוסח לעולם האמונה. אולם יש גם כאן מקרים ששיקולים מתחום ביקורת הנוסח מסייעים בידינו להבין את המסר של פרשה עיקרית בספר. זהו, למשל, המקרה של “הטיעון המונותאיסטי בדב’ ד’ 32‏-40 (פרק כ”ב). ומאידך גיסא, יש שעולם האמונה מסביר פעולה של עריכה בספר מקראי. זה הדין בפרק ל”א, “השם ה’ צבאות והנוסח הקצר של ספר ירמיה”. ויש ששחזור הנוסח סולל את הדרך לבירור עמדותיו העקרוניות של אחד הנביאים; זאת ניסיתי להראות בעיון ביר’ ב’ 29 – ג’ 1 (פרק ל”ד). בדרך כלל, צריך לומר שעריכתם של ספרי המקרא נעשתה יותר משיקולים רעיוניים מאשר משיקולים ספרותיים. האמונה הדריכה את העורכים. ועם זאת, גם היו מקרים שתאונות טקסטואליות גרמו לסידורן הנוכחי של פרשיות. מקרה כזה נדון בפרק כ”ד: “הרצף של דברים ל”א – שיבוש בגלל חילופי עמודות?”.


השער החמישי עוסק ב”תיקונים כיתתיים”, היינו תיקונים בנוסח של ספרי המקרא ברוח הכיתות שקמו בישראל במהלך בית שני, החל כנראה מן התקופה ההלניסטית. נפקדו כאן ארבע הכיתות הנזכרות אצל פלאויוס יוספוס – פרושים, צדוקים, Essaioi וקנאים – וקדמה להם לפי השערתי עוד כת אחת: “יראי ה'”. מיעוטם של התיקונים הללו מלמד, שכאשר הופיעו הכיתות בישראל כבר הכתה שורש ההכרה שספרי המקרא הם כתבי קודש, ועל כן יש להימנע מלתקן את הנוסח שלהם. מסתבר אפוא שזהו השלב המאוחר ביותר בתיקוני נוסח מחמת האמונה, ואת זמנו מותר לשער סמוך לתקופה החשמונאית, במאה השנייה לפסה”נ. אם נכונים דברינו אלה, יסתבר שאת תהליך התקדשותם וחיתומם של ספרי המקרא יש לראות “בפני הבית”, ולאו דווקא בדורות האחרונים שלפני החורבן.


השער השישי כולל “תיקוני נוסח נוספים”. הוא איננו קשור לנושא “האמונה והנוסח” וניתן כאן כעין השלמה. במהלך עבודתי הכרתי שביקורת הנוסח היא דיסציפלינה שנבנית מתוך ניסיון, וככל שמתרבה הניסיון, כן משתכלל שיקול הדעת המאפשר לברור בין הגירסאות של עדי הנוסח ולהסביר כהלכה את ההבדלים שביניהן. על סמך שיקול הדעת גם נוכל לשחזר טקסט ראשוני בהשערה, כפי שאתאר בסמוך. זאת אפוא ההצדקה להכללת שמונת הפרקים הקצרים הללו במסגרת הספר.


ה”נעילה” כוללת שני פרקים העוסקים במתודה של ביקורת הנוסח. פרק מ”ז, “תיקונים משיקול הדעת בנוסח המסורה”, מעמיד את השאלה העקרונית, האם מותר, ואם כן מתי מותר, לתקן את הנוסח המסור בידינו כשאין לפנינו שום עדי נוסח אחרים, ואנו נשענים על שיקול דעתנו בלבד. כנגד הלכי רוח השוללים את המהלך הזה או מסתייגים ממנו בחצי־פה, אני בא לטעון שהמהלך מוצדק ומנסה לקבוע כללים ליישומו. הפרק האחרון, מ”ח, “‘וינהו כל בית ישראל’ (שמ”א ז’ 2) – סייג לתיקוני הנוסח”, כשמו כן הוא: הוא מביא ראיה, שלפעמים יש להימנע מתיקון נוסח המסורה, אפילו כאשר עדי נוסח אחרים מציעים גרסאות נוחות יותר. שהרי החספוסים שברצף הכתוב לא תמיד נוצרו משיבוש הנוסח, אלא מהתערבותו של סופר שני שתחב תוספת לתוך הרצף המקורי. לכל דיסציפלינה יש מגבלות, וביקורת הנוסח איננה יוצאת מכלל זה. טוב לסיים ספר זה, שהוא כולו כתב סניגוריה עליה ועל תיקוניה, במודעת אזהרה לקוראיו.


***


בספר המחזיק ארבעים ושמונה פרקים, אמנם קצרים ברובם, ושנכתב במשך שנים לא מעטות, אי אפשר היה להימנע מחזרות ומכפילויות. ואולם הן נגרמו ברובן מסיבה עניינית: טיעון כלשהו ומסקנותיו נדרשו לעיתים בדיון פרטני שהוקדש לכתוב אחד, ושוב צריך היה לחזור עליהם בעיון מקיף יותר, כאשר הפרטים נאספו יחדיו לתמונה כוללת. כך נשמרה עצמאותם של הפרקים השונים, והקורא לא נדרש תכופות לפנות אל פרק אחר, כדי להבין את העניין.


הכתיב שנקוט כאן הוא כתיב מלא, לפי הכללים של האקדמיה ללשון העברית. לפעמים הוספתי אמות קריאה מעבר לכללים אלה. כך כתבתי “מינהל” להבדיל אותו מ”מנַהל”. במילים לועזיות שילבתי אמות קריאה בהברה המוטעמת וכתבתי “קלאסי”, “היסטוריוגראפיה”. לדעתי הדבר נחוץ: הקורא יליד הארץ ייעזר בביטוי נכון של המילים הלועזיות, והקורא שלא גדל בעברית יזהה בקלות מילים לועזיות שהעברית שאלה מהשפות האירופאיות. באשר לציטוטים מן התנ”ך, שמרתי על הכתיב החסר שבו, אך השלמתי אמות קריאה, אם הן מותרות לפי דקדוק לשון המקרא. לכן כתבתי “מאורות”, “אותות” גם במקומות שהכתוב גורס “מארת”, “אתת” (בר’ א’ 14).


הפניות לכתובים נרשמו בשיטה כגון: יחז’ ג’ 12. הפרקים ניתנו בגרשים; זוהי מסורת יהודית מושרשת, הנוהגת לסמן בגרש כל אות שיש לה ערך מספרי. ספר צריך להיות ברור, “למען ירוץ קורא בו”: י”ד לא ייראה כמו יד, כ”ד לא ייקרא כד, כ”ח איננו כח ו־ל”א איננו מילת שלילה. הפסוקים נרשמו בספרות. אכן, גם באחרונה שמעתי מוחים על כך, וזוהי תרעומת של עמי ארצות. אמנם חלוקת הפסוקים היא יהודית עתיקה, אבל מיספור הפסוקים נובע מחלוקת התנ”ך לפרקים שביצע הבישוף סטפן לנגטון בראשית המאה השלוש־עשרה לסה”נ. אם כן, זוהי מצווה מן המובחר, לסמן את הפסוקים בספרות, וכך לשמר את הידיעה, כי חלוקת התנ”ך לפרקים זרה היא למסורת שלנו.


בראש תודותיי מזכיר אני את הוצאת הספרים כרמל ואת עובדיה הנאמנים שטיפלו בספר בחריצות, במסירות ובנועם גם יחד. הקרן למחקר של המכון למדעי היהדות מימנה ביד נדיבה חלק מעבודתו של עוזר המחקר שעבד עמי בהכנת פרסום זה.


ואכן, כתיבת הספר והכנתו לדפוס התאפשרו על ידי עזרתו המבינה והמסורה של מר יאיר שגב, דוקטוראנט בחוג למקרא באוניברסיטה העברית. אוכל לומר בפה מלא שלולא מעורבותו המתמדת בכל שלבי העשייה, חיבור זה לא היה רואה אור דפוס. אני מציין זאת בתודה ובהערכה רבה.


ומן התלמיד אל המורה: אני מקדיש את הספר הזה לזכרו של מורי, פרופסור יצחק אריה זליגמן, שלימד מקרא באוניברסיטה העברית בין השנים תש”י ותשל”ה. ממנו בא לי עיקר שיטתי. אכן, כתבתי לעיל על שאיפתי לאינטגראציה של ביקורת הנוסח בפירוש המקראות ובתולדות הספרות והאמונה. את המהלך הזה ימצא הקורא בכתבי זליגמן, למשל במאמריו: “יסודות איטיולוגיים בהיסטוריוגראפיה המקראית”, “סיפורת עברית והיסטוריוגראפיה מקראית”, “גבורת האדם וישועת האל – הסיבתיות הכפולה בחשיבה ההיסטורית של המקרא”.[1] מהם ומן המאמרים שזליגמן הקדיש לבעיות הנוסח, ובכללם המאמר ΔΕΙΞΑΙ ΑΥΤΩΙ ΦΩΣ (deixai autoi phos), שבו דן בעיקר בנוסחים העבריים של ישעיה נ”ג 11, ניתן ללמוד את שיקול הדעת של הפילולוג בברירת הנוסח הראשוני ובהסבר של תולדותיו המשניות בידי המסרנים.[2] אני מקווה אפוא שהספר הזה יהיה ראוי לשמו ולמשנתו של מורי המנוח.


אלכסנדר רופא


האוניברסיטה העברית בירושלים


קיץ תשע”ז