מקסון


"הלך עליי."


אני שוקע בכיסא עץ ליד דלפק גבוה בתוך בר ספורט עלוב, וכמעט מורח את שרוול החליפה שלי בחרדל. בְּרִיטה ורוב, אנשי הצוות הבלתי נלאה שלי, מתים על המקום הזה. למענם אני נחנק פעם בשבוע מגוש בשר שמנוני בלחמנייה רטובה, מוקף בתיירים שיכורים ובשלטי ניאון של בירה באדווייזר לייט. אבל אני לא מאושר מהעניין. עם זאת, לָאהֵיינָה לא בדיוק מפוצצת במסעדות חמישה כוכבים. מָאוּוי הוא גן עדן לא שגרתי, קטן מכפי שאתם חושבים ולפעמים גודלו משחק לטובתי, אבל לעתים גם לא. הפעם מדובר באחד המקרים שהגודל שלו ממש לא מתאים לי.


"אולי לא, מקסון," אומרת בריטה בהרהור, "השיחה הייתה טובה מהמצופה."


אני לא אחלוק עליה, משום שמייק ספֶּרִי, עורך הדין שמייצג את האחוזה העשירה בטירוף של סטואו, לפחות הקשיב. במבט לאחור הגעתי ל"מסיבה" באיחור, ובעצם התפרצתי אליה ללא הזמנה. אבל ככה זה בנדל"ן. אף אחד לא מרוויח מיליוני דולרים בהתרווחות בכיסא ובהמתנה שכסף יפול עליו מהשמים.


"אני חייב להסכים איתה," רוב מתערב ומסיט קווצת שיער מאפירה מעיניו.


מתחשק לי להגיד למנהל השיווק שלי להחליף את תספורת שנות השמונים שלו. הוא נראה תקוע בזמן. מבלי להביא בחשבון את חברתו הקבועה, אני בהלם שאי-פעם הצליח להשכיב מישהי.


"למה?" אני תובע לדעת.


"לפחות ספֶּרִי הסכים להעביר את ההצעה שלך ליורשי סטואו. אתה סוכן הנדל"ן מספר אחת במאווי, וזה מגוחך שלא התקשרו אליך מלכתחילה. אבל אתה תשכנע אותם בזמן שבריטה ואני נעבוד מאחורי הקלעים... ואם נוכל לייצג את הנכס למכירה, קמפיין המדיה החברתית – והבאזז מסביב - יהיו מדהימים. זה נראה כמעט כסף קל."


אף על פי שהוא נראה כאילו יצא מתוך הסרט מועדון ארוחת בוקר, רוב קטלני בענייני כותרות וסרטונים בשידורים חיים. הוא יודע איך לגרום לקונים להיות נואשים לראות בית. למרבה הצער, ההתלהבות לא תמיד נסגרת בעסקה.


"אם," אני משיב בלעג. "אבל אני לא רוצה רק למכור את הנכס. אני רוצה את שני צדי העסקה."


יהיה מאתגר לשכנע את המוכר שאני גם אייצג אותו במכירה וגם אמצא את הקונה המושלם. זאת אחת הסיבות שאני רוצה לעשות את העסקה הזאת.


אבל זאת לא הסיבה היחידה.


רוב מעקם את פרצופו. "עם כל הכבוד, כל דבר בזמנו. קודם תשכנע את הילדים של גברת סטואו לבחור בך, ותשאיר את האגו שלך מחוץ לעניין."


"עם כל הכבוד, לך תזדיין. זה לא קשור לאגו שלי." כלומר, לא לגמרי.


בריטה מגלגלת את עיניה כשהמלצרית שלנו פונה אלינו בשמותינו הפרטיים – מה שמעיד על כך שאנחנו באים לכאן לעתים קרובות מדי - ורושמת את ההזמנות שלנו. בזמן שרוב מברר על איזו מנה חדשה פאן אסייתית מחורבנת בתפריט המוגבל שלהם, אני חושב על הפגישה האחרונה שלנו. יש נושא מסוים שמטריד אותי. ניסיתי להתעלם ממנו בדרך לכאן אבל לא הצלחתי. החשד לא מרפה ממני מאז שסיימנו את השיחה.


אני מעיף מבט בעובדיי. "ספֶּרִי אמר שסוכן נוסף מתחרה על הנכס הזה. על סמך התיאור שלו, במי אתה חושב שמדובר?"


רוב שותק. בריטה מתעמקת פתאום בתפריט המשקאות כאילו היה כתוב שם משהו מרתק. אז הם הבינו במי מדובר. יופי. לא סתם אני מעסיק אנשים חכמים.


"כן, זה אחי. לכן אני רוצה לייצג גם את המוכר וגם את הקונה." זאת גם בטח הסיבה שהלך עליי.


"אתה יותר טוב ממנו," טוען רוב.


מבחינות מסוימות, כן. מבחינות אחרות... גריף תמיד היה מעולה בשידוך קונים לבית המושלם עבורם. יש לו את החוש לזה. הוא רוקם קשרים רגשיים בין אנשים בעלי תזרים מזומנים לאחוזות מפוארות עם נוף מדהים שהם משתוקקים להן, גם כשהם חיים בצד השני של העולם. זאת אחת הסיבות שהיינו צוות מעולה. אני איתרתי נכסים גדולים וקבעתי פגישות, והבטחתי למוכרים פאקינג עולם ומלואו אם הם פשוט יחתמו על הקו המקווקו שבסוף החוזה. תמיד שיווקתי נכסים יוקרתיים מבלי להסתפק בהצגה הרגילה של נשיקות באוויר ושמפניה. אבל לגריף יש כישרון מיוחד, שלי אין אותו, להתאים לקונים את הבית שיתאהבו בו עד מעל הראש. ביחד, מחירי הסגירה שלנו היה מטורפים.


ואז קרה האסון עם הנסיך האלמוני ההוא. ואחר כך קרה הקטע המסריח עם טיפאני. ואחרי זה... טוב, שלוש שנים עברו מאז שדיברנו. לומר שאנחנו מתעבים זה את זה עכשיו, יהיה לשון המעטה.


"אני מעריך את הבעת האמון," אני מהנהן לעבר רוב , "אבל אתה משוחד כי אני חותם על תלוש המשכורת שלך. למען האמת, גריף השתפר מאוד בציד מוכרים."


בשלב הזה אני עדיין מוביל, אך מכיוון שבעלי הנכס העדיפו את גריף, אני עדיין יכול להיפסל. או להפסיד בבעיטת ההכרעה. לעזאזל, אפשר להכניס לכאן כל מטאפורת ספורט שתבחרו.


"עכשיו, כשהיורשים של סטואו התמקמו להם בכיף בעסק שהם ירשו, לגריף ולי יש ארבעה שבועות כדי להפוך את ההצעה שלנו למושלמת. זה הכרחי שאני אוביל עם משהו שהוא מעבר למדהים או שתהיה לי חתיכת תוכנית חלופית. אני חייב רעיונות. אז... קדימה."


כי לא בכל יום, שאחוזת חוף ששווה כמעט שלושים מיליון דולר מוצעת למכירה, העמלה שזוכים לה בצד אחד של העסקה הזאת יכולה להגיע לסכום של שבע ספרות. אבל אם אקבל תשלום גם מהקונה וגם מהמוכר... ארוויח חצי מההכנסה החצי-שנתית הרגילה שלי בעסקה אחת, וכנראה עוד הרבה לפני חודש יוני.


המחשבה גורמת למתווך הנדל"ן שבי להגיע לזקפה. אם כי ניצחון על גריף יהיה הרבה יותר מרגש מאשר הכסף.


"אני חושב שאנחנו צריכים להיכנס בענק עם סרטון חלקלק של עסקאות החסוּת שלך והפרסים," רוב מהנהן ומתחיל להתלהב. "ואז להראות למפונקים האלה מוורמונט את כל מה שהם לא מבינים על אורח החיים בהוואי."


בריטה מנידה בראשה. "לנפנף בפני לקוח בעובדה שיש נושאים שהוא לא מבין בהם, היא הדרך הבטוחה ביותר לעצבן אותו. המטרה היא להוכיח למה מקסון הוא הסוכן הנכון למכירת הנכס." היא פונה אליי. "אנחנו צריכים לתת להם רעיונות יפים וגדולים איך אתה מתכוון להשיג קונים איכותיים, שיראו את הנכס ויתאהבו בו. אנחנו נדגיש את מאגר אנשי הקשר הזרים שלך בסין, רוסיה, איחוד האמירויות הערביות - אתה הרי יכול להביא אנשים עם כסף גדול שלא יחשבו פעמיים אם כדאי להם לשים סכום-עתק על בית נופש מושלם. נראה להם את שיטות המכירה היצירתיות שהשתמשת בהן בעבר. מחיר הסגירה שלך די מטורף."


"את יודעת שגריף יותר טוב. זה מה שהם רוצים. סגירה מהירה. במזומן," אני רוכן לעברה. "את מסתכלת על זה לא נכון. כן, אני טוב יותר מאחי בשיווק הנכס, אבל המוכר כבר חצי משוכנע שגריף הוא האדם המתאים. כנראה משום שאף אחד אחר לא מסוגל למצוא את הקונה המושלם לסגור איתו עסקה מהר יותר ממנו."


"אז אתה חייב לשחק לפי כללי המשחק שלו," רוב נאנח, ונשמע כאילו הוא סוף-סוף מבין את ההצהרה שלי שהלך עליי.


אין שום דרך לנצח את גריף. יש לו כישרון טבעי, לעזאזל.


"או-קיי, אז אחיך עלול למצוא קונה שבוע או שבועיים לפניך," בריטה מושכת בכתפיה. "אבל אתה יותר טוב ממנו."


"לא מעניינות אותם השטויות האלה."


"אתה תמיד מצליח לעמוד במשימה," היא טוענת.


"בשביל האנשים האלה, שמתים להעיף את האחוזה הזאת כדי להרוויח, שבעת הימים האלה יגרמו להבדל של חמש ספרות בחשבון הבנק שלהם. חוץ מזה, הם לא מכירים את השוק של מאווי. והם מכירים אותי רק בתור איש המכירות השתלטן שנדחף להם לעניינים. הם בהחלט לא מכירים את המוניטין שלי אלא באמצעות נתונים סטטיסטיים משעממים והצהרות שלי, שהם מן הסתם מתייחסים אליהן כאל שחצנות. נשמע כאילו סוזן סטואו חיבבה את גריף, אז היא בחרה בו. היורשים שלה יזדקקו לסיבה טובה מאוד כדי ללכת נגד הרצונות שלה."


אחי יצטרך לפשל בענק. והוא אף פעם לא מפשל. כלומר, כמעט אף פעם לא... אלא אם כן מעורבת בעניין איזו אישה יפהפייה. בניגוד אליי, יש לו הרגל מגונה לתת לזקפה שלו להסיח את דעתו. זה תמיד היה ככה. ככה הוא התחיל בזמנו להתעסק עם בריטה במשרד. חבל שהוא לא מזדיין עכשיו עם מישהי בעלת דרישות גבוהות - לפחות ככה המרגלים שלי דיווחו לי. הסחת דעת טובה וחטובה במיטתו של גריף בהחלט הייתה מסייעת למטרה שלי.


כשהמלצרית מניחה לפנינו את המשקאות שלנו, האורות מתעמעמים. כולם פונים לבמה, שממוקמת בקצה אחד של הבר הצפוף. אה, בידור חי. אחרי ההופעה הטרגית של שבוע שעבר, קיוויתי שנחמיץ את ההופעה.


אבל אז אני רואה אותה.


חיוך זוויתי, שיער ורוד, פס אייליינר שחור מעל עיניים כחולות צוחקות, שפתון באדום עז, שמלה קיטשית בהדפס מנומר, מותניים זעירים, רגליים חלקות, נעלי עקב שחורות מגושמות שראו ימים טובים יותר. אני חושב שבאופן רגיל לא הייתי שולח בה מבט נוסף, אבל שני דברים משחקים לזכותה: שמחת חיים ניכרת ושדיים מדהימים.


גריף לא מסוגל לעמוד בפני שני אלה.


אני מסתובב בכיסאי ורואה איך היא אוחזת במיקרופון בביטחון. היא נינוחה על הבמה.


"אלוהה, לאהאינה. אני קילי סאנשיין. אני אשיר לכם כמה מהשירים האהובים עליי, ומאחר שאני בחורה רווקה בעיצומה של תקופת יובש ארוכה, קרוב לוודאי שכולם יהיו על סקס. תוכלו לקנות לי משקאות אחרי ההופעה, אם תרצו לשנות את המצב," היא קורצת.


יש לה קסם מסוים משולב בחוש הומור, גריף מעריך את זה.


"הייתי מת לשים סוף לתקופת היובש שלה," לוחש רוב על אוזני כשחברי הלהקה הקטנה מהנהנים זה לזה.


קילי סאנשיין – מן הסתם, לא שמה האמיתי – עוצמת את עיניה כשהצלילים הראשונים למנגינה ישנה וחמודה נשמעים. המנגינה מוכרת לי. אני יודע ששמעתי את השיר בעבר, אבל מתקשה לזהות אותו, עד לפזמון. ואז, בזמן שהיא מנענעת את מותניה לקצב השיר, היא שרה שהיא לא רוצה אף אחד אחר. היא חושבת רק עליי ונוגעת בעצמה.


לכי על זה.


פחות משלושים שניות; זה הזמן שנדרש כדי לגרום לי לזקפה ראשונה. ואני לקוח קשוח. בגיל שלושים ושלוש אני לא רגיל לסדר את הזין שלי במכנסיים או להביך את עצמי בגלל בחורה. דברים כאלה קרו לי לפני חמש-עשרה שנה.


כשהיא עוברת במהירות לבית השני, אני מדמיין את השדיים העירומים והיפים שלה פונים לתקרה, ואת רגליה באוויר. בראש שלי הכוס שלה חלק משיער, מה שעשוי להיות לא מדויק, אבל ככה היא נראית בפנטזיה שלי. גם גריף אוהב אותן חלקות – זה בערך הדבר היחיד שאנחנו מסכימים עליו כיום.


כשקילי מבטיחה לכל הנוכחים בחדר שהיא הייתה יורדת על ברכיה ועושה הכול למען מי שהיא שרה לו, היא לא מסתכלת על אף אחד מסוים.


היא צריכה להסתכל עליי.


אבל היא נראית שקועה בשיר, בתשוקה שלה למוזיקה. יש לה קול חלק להפליא, עם רמז קל לצרידות. עוד יתרון שמשחק לטובתה.


לקראת סוף השיר היא משמיעה קולות חזקים חסרי נשימה, גבוהים יותר. שיט, היא מגיעה לאורגזמה מוזיקלית במרכז הבמה. וכן, אני מתפתל, נאבק בדחף לחלץ את הזין הקשה שלי משיני הרוכסן שלי. אני לא שולט בזה. אני גבר, וקילי סאנשיין נוטפת סקס.


שירם הקלאסי של ה-Divinyls מסתיים במחיאות כפיים רמות. אני חייב להסכים שהשועלה הסקסית הזאת היא עילוי מוזיקלי לעומת דלת הרשת החורקת ששרה כאן בשבוע שעבר. כשקילי מקישה ברגלה לקצב השיר, אני מבחין שהלק שלה שחור. הלהקה מתחילה לנגן את השיר הבא.


הפעם מדובר בג'אז ישן, מהסוג שמשקה צריך ללוות אותו, קליל כל כך שהוא גורם לך לחייך. אבל הלהקה הופכת את השיר למודרני בעזרת גיטרות ותופים. ובכל זאת, אני מכיר היטב את המנגינה כי סבא שלי אהב אותה. הקלאסיקה של אדי קנטור משנת 1929 "Makin 'Whoopee". אבל היא שרה אותו כמו רייצ'ל מקפרליין, חלקלק ונועז.


אני חייב להודות, אני מהופנט. אני לא יכול להפסיק להסתכל על פיה. שפתיה תפוחות וייראו מעולה כשהן עטופות סביב זין. הזין שלי, למשל.


כאשר שיר הג'אז מסתיים וזוכה לתשואות נלהבות עוד יותר, קילי בוחרת בשיר ישן נוסף. אני חושד שיש לה נשמה עתיקה. זה מתאים לווייב הרטרו שלה.


אחרי הקדמה סקסית, קצבית, היא נושמת עמוק, כמעט מנשקת את המיקרופון, ומשתמשת בקול המתנשם שלה כדי לומר שהיא כישפה אותי כי אני שלה. ברגע זה אני לא יכול להתווכח איתה, במיוחד משום שדבריה זוהרים יותר מנַצְנַצִים.


צמרמורת עוברת בי כשאני מקשיב לה.


בריטה רוכנת לעברי, שפתיה ליד אוזני. "תחזיר את הלשון שלך לתוך הפה."


אני נועץ בה מבט מצמית, אבל היא צודקת. בנסיבות רגילות הייתי מחכה שהופעתה של קילי סאנשיין תסתיים, קונה לה משקה ומשכנע אותה לתת לי להיכנס לתחתונים שלה הלילה. אבל כרגע העסק שלי חשוב יותר מהזין שלי.


אם גריף יראה את האישה הזאת, בייחוד אם אעשה לה איזה מייקאובר קטן, הוא ישתגע. האמת... זה רעיון מעולה. אני צריך לחשוב איך להפגיש ביניהם – ומהר – כדי שהוא יפסיק לחשוב על האחוזה של סטואו, על כל נופיה המרהיבים לים.


ובכל זאת, אני לא יכול להציע את זה לבריטה מבלי להרגיז אותה.


"לכי תמצצי לי," אני ממלמל במקום זה.


בריטה נושפת בבוז. "לא, תודה. אתה מניאק."


"נכון." זה משהו שאני גאה בו, וזאת הדרך הטובה ביותר להתקדם בעסקים.


"זה עובר בתורשה במשפחת ריד."


היא צודקת. הזקן שלי הוא דוגמה מושלמת להתגלמות המניאק. הוא לימד אותי היטב איך להיות כזה. אני תוהה בהיסח הדעת איזו מזכירה צעירה ויפה הוא מזיין במשרד שלו בזמן שאמא שלי טומנת את ראשה באיזה אירוע צדקה מיותר של נשים, שהכול בו דיבורים ללא מעשים. לאחרונה הם עברו להתגורר בסן דייגו, אבל זאת כבר לא הבעיה שלי. אני רק עצבני מכך שהם לקחו איתם את אחותי הצעירה במקום לשכנע את גריף להתחפף איתם. הוא לחלוטין מניאק.


קיילי מגיעה לצליל גבוה ונוהם ונשארת שם, מה שתובע ממני את מלוא תשומת הלב. קולה מתגנב מאחורי הרוכסן שלי ועוטף את הזין שלי. שפתיה המלאות גמישות ורכות. שמלתה מדגישה את הקימור הנשי של אגנה, בשעה שהיא מנענעת אותו ושואגת את הצליל האחרון.


אולי חשבתי שלא אביט בה פעם נוספת, אבל זה בולשיט. בהחלט הייתי יכול להקשיב לה במשך שעות. ואני חושב שהייתי יכול לזיין אותה כל הלילה.


כשהצליל האחרון דועך, מחיאות הכפיים חזקות עוד יותר, כאילו הקהל הבין שהיא לגמרי מדהימה.


היא מסמיקה כשהיא צוחקת מהתגובה שלנו. עד מהרה מתברר שהחיוך שלה הוא הדבר היפה ביותר בה. לבן, מסנוור, אמיתי. היא נהנית מהקהל, אך עדיין נראית מופתעת מהתלהבותם.


כשהיא מעיפה את שערה הוורוד הארוך, תלתליה משקפים את האור, ואז גולשים בחינניות על כתפיה. היא פונה לגיטריסט שלה, ברנש מבוגר שנראה שהיא הצליחה להרשים אותו.


"זה יהיה השיר האחרון שלנו לשלב הזה. אם יש לכם בקשות, תכתבו אותן על פתק ותשאירו בצנצנת," היא מצביעה על כלי שקוף לרגליה. "אנחנו נחזור לנגן בעוד שלושים שניות. אם יש לכם הצעה אחרת עבורי, אני אפגוש אתכם בבר בעוד חמש דקות." היא אומרת את המילים כאילו היא מתבדחת.


אני, לעומת זאת, רציני. למעשה, אני באמת מהרהר במצב שנוצר.


קילי מתחילה לשיר את השיר הבא שלה, מנגינת פופ חדשה יותר. בהמהום נושפני וללא ליווי אינסטרומנטלי, היא מודה שהיא לא מצליחה לשמור את ידיה לעצמה, לא משנה עד כמה היא מנסה.


אישית, אני מעדיף שלא תנסה בכלל.


היא מתופפת על ירכיה לקצב שרק היא שומעת, עד שהלהקה מצטרפת לפזמון בקרשנדו. קיילי מקפצת ושרה בחיוך קליל. השיר מגרה ומקנטר וזה מפתה ומהנה.


אף על פי שאני מחייך רק לעתים נדירות, אני מגלה שאני מחייך ברגע זה ממש.


כשהיא מסיימת, אני מביט סביב. יש יותר מכלב אחד רעב ומגורה בבר המזדיין הזה.


לא התקדמתי בעסקים או בחיים בזכות נימוסיי, או בשל היכולת שלי לחכות לתורי. עוד לפני שהיא מספיקה לשחרר לחלל האוויר את הצליל האחרון של השיר, אני קם ומתקדם לצדו השני של החדר.


אני הראשון שמגיע לפינת הבר הקרובה ביותר לבמה, משעין את מרפקיי על העץ הדביק במקצת כדי לתבוע בעלות, ואז נועץ מבטי זעם בשלושת הגברים האחרים שמאמינים שהם אלה שצריכים לשים קץ לתקופת היובש המינית של קילי. הבעת פניי ושיניי החשופות מבהירות להם בנחרצות שזה לא עומד לקרות.


אחד מהם קופא במקום ונסוג מיד. איש חכם.


מספר שתיים נראה כמו סוכן מכירות רכב חלקלק ומתרפס. הוא סוקר את קילי מלמעלה למטה, כאילו היא גוש בשר, אבל היא שולחת אליי מבטים מפלרטטים כשהיא תוחבת את המיקרופון שלה בחזרה למקומו. עינינו נפגשות. אני מחייך בחזרה.


אולי היא לא הטיפוס הרגיל שלי, אבל המשיכה בינינו אמיתית. וואו, הייתי מת לדפוק אותה.


מזווית העין אני רואה את החלאה מלטף את שפם הפורנו שלו. כדי להכריז בעלות, אני מושיט יד כדי לעזור לקילי לרדת מהבמה. היא נראית מופתעת לטובה מהמחווה שלי, כשהיא כורכת את אצבעותיה סביב ידי.


אני יכול להיות ג'נטלמן... כשזה מתאים לי.


לעזאזל, היא חמה וקטיפתית, ומגעה גורם לזין שלי לקפוץ. מי שקיווה להיות הסטוץ שלה ללילה מקלל וחוזר מיד לכיסאו, חפוי ראש.


נשאר לי להדוף את מספר שלוש שנראה כמו פליט מה-WWE. ענק שנדמה שחטף מכות בפניו יותר מדי פעמים. אם היא מעדיפה שרירים על מוח, אצטרך למצוא לגריף הסחת דעת עסיסית אחרת.


וזה יהיה מבאס ממש. תחושת הבטן שלי אומרת לי שקילי, עם קצת צחצוח וטיפוח, תהיה מושלמת לתפקיד.


"תתחפף מפה," אני ממלמל למכוּר לסטרואידים.


"או ש...? תכריח אותי?" הוא מתגרה בי וכמעט חושף מלתעות.


"לא," מהמהמת קילי, קולה צרוד ובטוח. "אני אגיד לך שמצאתי מישהו אחר שהייתי רוצה להכיר, ואבקש ממך יפה לעזוב אותנו בשקט."


"בייבי, אם את רוצה לסיים עם תקופת היובש שלך" – הוא חופן את החבילה שלו - "יש לי תשעה אינץ' שיכולים לעזור לך."


היא זוקרת גבה ערמונית. "דבר ראשון, 'לא' זה 'לא', ואם לא למדת את זה, אני לא רוצה שום קשר איתך. דבר שני, נשמע כאילו מדדת את איבר המין שלך. גברים שמודדים בדרך כלל מגזימים, אז סביר יותר להניח שיש לך משהו כמו חמישה אינץ'. אולי חמישה ורבע, אם אהיה נדיבה. בכל מקרה - "


"זה פאקינג לא נכון... הזין שלי עצום," הוא מתקרב, "בוא איתי ואני אראה לך."


היא מעיפה את ידיו ולופתת לו את האשכים באחיזת מוות. עיניו כמעט יוצאות מחוריהן, אבל היא ממשיכה לדבר בחיוך כמעט נעים. "אני לא מעוניינת לראות אותו, על אחת כמה וכמה אם אתה לא מנומס מספיק להבין שאתה לא צריך להפריע למישהו ולא יודע איך לסגת בחן. וגם, אני אישה בוגרת. אל תקרא לי בייבי."


"בסדר," מצייץ הענק.


במאמצים רבים אני מצליח שלא לצחוק בקול רם. הוא גבוה ממנה בחצי מטר וכבד ממנה בחמישים קילו, אבל היא זכתה למלוא תשומת לבו.


"עכשיו תסתובב ותחזור לכיסא שלך."


היא מורידה את אצבעותיה מאשכיו אבל משאירה אותן תלויות שם, למקרה שיחליט להטריד אותה שוב, אלא שהענק האידיוט מפעיל סוף-סוף שני תאי מוח ונסוג, כשהוא מכסה בידיו על החבילה שלו. או שהוא זהיר מדי או שכואב לו מכדי להפנות לה את הגב. כשהוא מגיע לשולחנו, חבריו יורדים עליו, ואז קמים וצוחקים בדרכם החוצה.


"אני לא יודע אם אני צריך לפחד או להתרשם," אני מפלרטט. "אם פטנט אחיזת האשכים הזה הוא קבלת הפנים שכל הבחורים החדשים מקבלים ממך, אני לא ממש מופתע מתקופת היובש שלך כפי שהופתעתי כשהזכרת אותה לראשונה."


קילי מנידה בראשה בחיוך רחב. "אני מכירה את הטיפוס. גדלתי בשכונה קשוחה עם בחורים מהסוג המאצ'ואיסטי כמוהו. הם מבינים רק כמה דברים. ואחד מהם, הוא האפשרות להיות מסורס." היא מושיטה את ידה. "קילי."


"מקסון." אני לוחץ את ידה, יותר כתירוץ לגעת בה שוב. עדיין יש בינינו קשת חשמלית. זרם. הדם שלי מתחמם. הבחורה הזאת היא משהו. "אני יכול לקנות לך משקה?"


"בטח. ויסקי וקולה." היא מחככת את כפות ידיה זו בזו בעצבנות.


נחמד לדעת שאני מערער אותה. לא יכול להיות שאהיה היחיד שמנסה לשמור פה על קור רוח.


כשאני מתבונן בה, אני מבחין בקעקוע של תו מוזיקלי בחלק הפנימי של מפרק כף ידה. קטן ויפה. נשי אבל מעניין. יש לה עוד קעקועים? בדרך כלל, אני לא אוהב קעקועים אצל נשים - בעיקר כי אני לא בקטע של דברים קבועים - אבל נראה שהקעקוע הזה מתאים לקילי.


"זה בסדר?" היא שואלת.


לעזאזל, המחשבות שלי נדדו. "לגמרי. חשבתי איך להציע לך לסיים את 'תקופת היובש' שלך. רוצה לשמוע את הרעיונות שלי?"


"לא לפני המשקה וההופעה הבאה שלי. אחרי זה, אם עדיין תהיה כאן ותעניין אותי... אז אולי כן."


אני אוהב את חוש ההומור שלה בשעה שהיא מישירה אליי מבט. כל כך הרבה נשים עושות את הקטע הביישני ההוא. אני לא אוהב להרגיש כאילו אני מאיים על המאהבות שלי. על יריבים? ועוד איך. כל היום.


אני מת על זה. לא כל כך עם שותפות למיטה. אבל קילי פוגשת ישירות את מבטי מבלי להירתע, ועל שפתיה עדיין מרוח אותו חיוך מרומז שעושה לי את זה.


"אני אהיה כאן. אני אדאג שעדיין תחשבי שאני מעניין. ואני לא אקרא לך 'בייבי'." אני מסתובב ומסמן לברמן, שמתחיל למזוג לקילי ויסקי וקולה, עם המרטיני המלוכלך שלי.


"אז אתה איש חכם?"


"אני מנסה להיות."


"אתה מתלבש יפה," היא מעירה כשהיא בוחנת אותי מלמעלה למטה.


"ואת מתלבשת כמו אישה שלא אכפת לה למשוך תשומת לב." מבטי מלטף כל קימור וקימור בגופה.


אי אפשר להתכחש לאמת. אני רוצה אותה.


זה די מטריד, משום שאני צריך אותה יותר כדי להסיח את דעתו של אחי... אבל אני גמיש. אולי נמצא דרך להוציא את כולם מאושרים מהסיפור הזה - מלבד גריף.


"חשבתי שאם אני כבר סוף-סוף עולה על הבמה, כדאי לי ללבוש משהו שמושך את העין. טוב לדעת שהצלחתי." הברמן מניח את המשקאות לפנינו, והיא לוגמת לגימה.


לעזאזל, הפה שלה. השפתיים הקטיפתיות, האדומות האלה.


"מה זאת אומרת, 'סוף-סוף'? אף פעם לא הופעת לפני אנשים?"


"לא ממש." היא מחייכת ומושכת בכתפיה, והבעתה משדרת שהיא החליטה ללכת עד הסוף ולעזאזל עם הכול. "שרתי הרבה קריוקי, אני אוהבת את זה. אנשים אמרו שיש לי קול טוב. אז חשבתי למה לא לנסות את זה באמת? אם אנשים יעיפו אותי מהבמה, אז אדע שהחברים שלי מדברים שטויות. ואז אתכנן נקמה, כמובן."


"כמובן," אני ממהר להסכים, "אבל אין מצב שיעיפו אותך מהבמה. את די מדהימה."


"החזרה היחידה שלי עם הלהקה לפני כמה שעות השתלמה. יש!" היא מצחקקת.


אני לא יכול שלא לצחוק כשאני מביט בה עם המשקה הקר בידי. בדרך כלל אני יודע מהי הדרך המושלמת להתחיל עם אישה. אני יודע להקסים. אבל נראה לי שקילי שונה מאחרות. היא לא תאמין לבולשיט המתייפייף הרגיל שלי של "העיניים שלך יפות" / "העיניים שלך נוצצות". אבל קל לשוחח איתה, ואם המטרה שלי הייתה פשוט להתחיל איתה, אני בטוח שהייתי יכול לחשוב על משהו שישכנע אותה להיות עירומה ובמצב אופקי.


במקום זה, אני תוהה... האם זה יהיה נורא אם אשכב איתה לפני שאכיר לה את אחי? זה נשמע דוחה, אני יודע. אבל אני בהחלט מסוגל לעשות הפרדה בין עסקים להנאה. חוץ מזה, אם יהיה לנו סטוץ ללילה אחד, מן הסתם, כל אחד ילך לדרכו בבוקר. מה רע בכך אם נשקול לעזור זה לזה בדרך אחרת אחרי שהסדינים יתקררו?


למעשה, הדאגה שמנקרת בירכתי מוחי היא שקילי נראית כל כך כנה, עד שבַַּּקשה ממנה להונות את אחי ולהסיט את תשומת לבו תהיה מנוגדת לאופייה ותזכה אותי בלפיתת הביצים הלא-נעימה ההיא שעשויה לפגום ביכולת שלי להביא ילדים לעולם. אני מקווה שאחרי שאבלה איתה קצת ואבין אותה מעט יותר, אמצא את המילים להגיד לה מה אני רוצה מבלי להרגיז אותה יותר מדי.


"את ממש מדהימה," אני מחמיא לה. "ברצינות."


"תודה. אתה שר?"


"אפילו לא קצת," אני מבטיח לה.


"וואו, לא היססת לרגע לפני שענית."


"אני מודע לחסרונות שלי. כלומר, אין לי הרבה," אני מבטיח בקריצה, "אבל מהחיסרון הזה אי אפשר להתעלם."


"אז אתה זייפן אבל חוץ מזה, מושלם. וגם צנוע בעליל." היא זוקרת לעברי גבה ערמונית.


"לא. בעסק שלי לא משתלם להיות צנוע."


עיניי מתעכבות על תלם קטן בין עיניה המאופרות בצללית סגולה נוצצת. "אתה רופא?"


"אני סוכן נדל"ן. מספר אחת במאווי."


"אז אם אני אגרד קצת כסף וארצה לקנות דירה, אתה האדם שאני צריכה להתקשר אליו?"


"אני אוכל לעזור לך למצוא את המתווך הנכון. אני מתעסק אך ורק בנכסי יוקרה. בדרך כלל אני לא נוגע בנכס ששווה פחות מארבעה מיליון. זמן זה כסף, והוא קצר. ואם לא מתייחסים אליו כך, נשארים גם קצרים במזומנים.


היא בוחנת אותי כשהיא לוגמת מהמשקה שלה. "פילוסופיה מעניינת. אף פעם לא חשבתי על זה ככה."


"אז מה את עושה? אם את לא מתפרנסת מהקול שלך - ואני חושב שאת יכולה – מה העיסוק שלך?"


"אין לי עיסוק מרכזי. יש לי עבודות מזדמנות. אני ממלצרת כמה ימים בשבוע באחד המלונות המפוארים בוּואַיְלֵאָה. אני עובדת בערך עשר שעות בשבוע בעבודה מנהלית בשביל פסיכותרפיסטית בהמשך הרחוב. בסופי שבוע אני מעבירה כמה שיעורי התעמלות לקשישים ועוזרת לצוות שמפעיל אומגה לקבוצות גדולות." היא מושכת בכתפיה. "כל מה שעוזר לי לשלם שכר לימוד ולגמור את החודש. כרגע אני לא לוקחת שום דבר יותר מדי ברצינות."


אני לא מכיר את המושג הזה: לא לקחת משהו ברצינות. תמיד הסתערתי על החיים. עסקים, אימוני כושר ואפילו משחקי טריוויה. תוכנַתּי לנצח, ואני תמיד את עושה את כל הנדרש כדי לגרום לזה לקרות. אף על פי שאני לא מבין את גישתה של קילי, אני לא חושב שהייתי משנה אותה. היא גרמה לי לחייך לא מעט בחמש הדקות האחרונות, כנראה יותר מכפי שחייכתי לאורך כל השבוע האחרון. זה הקסם הנינוח שלה.


גם גריף יאהב את זה. אני מנסה לא לחשוב על כך עכשיו.


"את עדיין בקולג'?"


"כן. בגיל עשרים וחמש אני מרגישה לפעמים כמו הסבתא של הכיתה, אבל אני מעדיפה ללמוד בבקרים, אחרי יוגה, כשאני רעננה. לימודי ערב הם לוורקוהוליקים ממורמרים."


אני מחייך. "את מתכוונת כמוני?"


היא מתכווצת במבוכה. "למדת לימודי ערב? מצטערת..."


אני מושך בכתפיי. "הכול בסדר."


"אתה שאפתן , נכון? בטח סיימת את התואר שלך בארבע שנים."


"למעשה, סיימתי תארים ראשון ושני בארבע שנים, תוך כדי שבניתי עסק נדל"ן ועבדתי במשרה מלאה."


היא נראית מזועזעת. "ישנת לפעמים?"


"אנשים מייחסים יותר מדי חשיבות לשינה, וזה עוד אחד מהדברים האלה שאני לא ממש טוב בהם. זה בסדר. יש לי דברים חשובים יותר לעשות."


ההבעה שעל פניה מעידה על כך שהיא לא יכולה להעלות על הדעת מה יותר חשוב משינה, אבל היא נמנעת בנימוס מלומר זאת. "אז, מקסון, סוכן הנדל"ן הוורקוהוליק שמביך אותי מבחינה אקדמית, מה אתה עושה בשביל הכיף?"


שאלה מעניינת. "חוץ מלסגור עסקאות גדולות? אז... אני אוהב משחק סנוקר טוב. אני קורא הרבה."


"פרוזה? זאת בריחה טובה מהמציאות. אני קוראת המון. ואני מתה על ספרי עזרה-עצמית. אני בדיוק קוראת ספר שנקרא לרכוב על כנפי האושר שעוסק במציאת שלווה פנימית ו..."


"לא לזה התכוונתי," אני צוחק. "אחד הספרים האהובים עלי הוא"אומנות סגירת עסקאות," על טכניקות מכירה מנצחות. אני גם קורא הרבה כתבי-עת עסקיים על הפיכת צופים לקונים, דברים כאלה. אני גם צריך להיות מעודכן לגבי הטרנדים האחרונים בגינון, בעיצוב הבית, בשיווק... אני תמיד קורא. אני מנצל כל יתרון שאפשר להשיג על המתחרה שלי."


אני טומן את הזרע הזה. אתן לו זמן לנבוט בראשה. מחר אראה אם אוכל לקטוף אותו.


"אז אני מניחה שאתה לא בקטע של מדיטציה," היא מקניטה אותי.


"איך שומרים על מוח שקט כל כך הרבה זמן?" אני באמת לא מצליח לדמיין את זה.


"זאת אומנות. בכל יום אני לומדת דרכים חדשות להפעיל שליטה עצמית."


נשמע לי כמו בולשיט מוחלט. הדחף הבסיסי שלי הוא לרסק מתחרים ולפתות נשים יפות. אני לא רואה שום סיבה לשנות את זה.


"מעולה," אני אומר לה.


היא צוחקת. "אתה שקרן נורא."


הבעלים של הבר הקטן מועד מעל כמה כבלים וכושל אל המיקרופון. הוא תופס אותו ומכריז בשארית כוחותיו, "קבלו שוב את קילי סאנשיין."


הקהל מוחא כפיים, והיפהפייה התוססת שלצדי לוגמת את מה שנשאר מהמשקה שלה. "אני חייבת ללכת. אם עדיין תהיה כאן כשאסיים את ההופעה... נראה."


"אני אהיה כאן."


ברגע שקילי עולה לבמה, אני חוזר לשולחן שלנו ורואה את בריטה אוספת את תיקה. "את הולכת?"


היא מהנהנת. "אני לא יכולה לשבת כאן ולראות אותך מתחיל עם עוד אישה שבטוח שלא תהיה רציני לגביה. אני יודעת שאתה מאמין בקטע הזה של לעבוד-קשה-לשחק-קשה, אבל מתי תשקיע שמץ מזה במערכת יחסים אמיתית? בזבזת שנים בהעמדת פנים עם טיפאני. תשקיע את הלב שלך פעם אחת. תתאהב. תפתח רגשות כלפי מישהי שמסוגלת לאהוב אותך בחזרה. תדאג פחות לסגירת עסקה ותיפתח למישהי שתוכל לחלוק איתך את חייך. אחרת תגמור את החיים ממורמר."


את הנאום הזה כבר שמעתי. מהזקן שלי ומאחי. לאחרונה בריטה נואמת לי אותו לעתים קרובות, במיוחד כשאנחנו מחוץ למשרד ואחרי שהיא שותה כוס יין או שתיים.


"אני לא רואה אותָך בקטע של עד-שהמוות-יפריד-בינינו."


"ניסיתי. אלוהים עֵדי שניסיתי. לא היה מישהו שרציתי 'באושר ועושר עד עצם היום הזה' יותר מאשר את גריף."


מיד אני מרגיש חרטה. היא צודקת, ואילו האח הממזר שלי לא היה שובר את לבה, היא הייתה אוהבת אותו לנצח. התנדבתי לשבור למענה כל עצם בגופו האומלל. בשעתו זה היה גורם לי להרגיש טוב. היא סירבה. לדבריה, אם לא היה לו מספיק חשוב להישאר איתה, היא בוודאי לא תכריח אותו לעשות זאת.


"צדקת שנתת לו ללכת, בריטה."


"ועוד איך צדקתי. וחזרתי לצאת עם גברים כעבור כמה חודשים. אני עדיין פתוחה למשהו רציני. אני חושבת שהסיפור הזה עם מאקאיו מתחיל להיות רציני. הוא בחור טוב," היא מושכת בכתפיה. "אם זה לא יסתדר, לפחות אני אדע שניסיתי. טוב, נתראה מחר."


והיא הולכת, מפלסת את דרכה החוצה, אל תוך הלילה.


רוב זורק כמה שטרות כדי לשלם את החשבון. "אתה חייב לי, ידידי."


אני מהנהן בהיסח הדעת. "מה קורה איתה?"


"אתה מכיר את בריטה. אולי היא יותר צעירה מאיתנו, אבל היא טיפוס אימהי. היא חושבת שאתה מבזבז את החיים שלך לבד. אם זה יגרום לך להרגיש טוב יותר, היא רוצה לראות גם אותי מסודר. לדבריה, או שאני אוהב את אלאניה או שלא, כך שאני צריך להתקדם איתה או לעזוב ולהמשיך הלאה. אולי היא צודקת." הוא משתתק לרגע. "לגבי שנינו. לילה טוב."


אני מזדעף בבלבול. "לילה טוב."


אני מזמין מרטיני נוסף, חושב על דבריהם ומתמקד בקילי. אני עומד במילה שלי, מקשיב לעוד שירים חושניים, שכוללים את הקלאסיקה של פגי לי "I’m a Woman", את Wicked Game"" של כריס אייזיק ואת "Can’t Feel My Face" של The Weekend. אני אוהב שהיא אקלקטית ובעלת ידע מוזיקלי. מוזיקה מחברת בינינו. אחר כך אעשה כמיטב יכולתי לסנוור אותה בדירה שלי עם הנופים המטריפים והפלייליסט השווה שלי. אולי זה ירשים אותה. אני לא בטוח שה... אהמ... אישיותי המלבבת הרשימה אותה קודם.


לבסוף היא תוחבת את המיקרופון שלה בחזרה אל כנו בפעם האחרונה וקדה לקהל הנלהב קידה קטנה ושובבה. התשואות הופכות נלהבות מרגע לרגע. היא נראית נרגשת.


"היית אדירה," אני מבטיח לה כשהיא ניגשת אליי.


"זה חתיכת ריגוש. לא ידעתי אם אוכל לעשות את זה בלי פלייבק שיעזור לי לא לזייף. אבל ברגע שהפסקתי לדאוג ופשוט נרגעתי, הכול הסתדר."


"את כישרון טבעי."


"אני אשמח להתפרנס מזה, אבל מי יכול להתפרנס ממוזיקה? אני לא הולכת להיות האָדֶל הבאה, אז ... אתמקד בלימודים שלי. אבל לפני שהתחלנו את החלק האחרון בהופעה, גאס, הבעלים של הבר, שאל אותי אם אהיה מעוניינת לשיר שוב, אז יש לי הופעה בשבת בערב. לפחות יהיה כיף."


"מעולה. אני בטוח שתצליחי. יש בך משהו."


"אתה אומר את זה כדי להיכנס לי לתחתונים," היא אומרת בחיוך.


"נו... כן. אבל אני באמת מתכוון לזה."


חיוכה הופך לצחוק. "מקובל. אז מה עכשיו?"


"חשבתי להאכיל אותך, ואז להחזיר אותך אל המאורה שלי, להשקות אותך באלכוהול משובח, ואז לפתות אותך."


"נשמע שהשקעת מחשבה רצינית בתוכנית הזאת. אני אהיה הרבה יותר קלה לפיתוי אחרי חלבונים, ירקות וסוכר. ואם אתה רוצה להמר על בטוח, יש לי חולשה לקרם ברולה."


"תודה שאת עוזרת לי לתכנן את הפיתוי שלך..."


"נכון?" היא מהנהנת. "אני רק צריכה להביא את התיק שלי מאחור."


"אני אחכה."


חולפות כמה דקות, והיא מופיעה עם תיק דמוי שק רפוי שנדמה לי שהוא בגוון חום כלשהו. הצ'ופצ'יק של הרוכסן חסר, כך שהתיק תלוי פתוח, אבל היא מפצה על כך על ידי קשירת צעיף צבעוני בבסיס הידית ותליית כמה קמעות קטנים מרצועת הכתף. אני חייב להעניק לה נקודות זכות על הסטייל.


"ג'אפנגו נשמע טוב? שמעתי שהקרם ברולה שלהם קטלני."


"אז אנחנו לא עוברים דרך המכולת כדי לקנות יין זול, ואחרי זה בדרייב-אין כדי לקנות לנו טאקו בל לדרך? מרשים."


"את מתארת לי עכשיו את הדייט האחרון שלך?"


"סוג של. אתה באמת ג'נטלמן. או נחוש ביותר לזיין."


"כנראה גם וגם," אני מחייך. אני לא בטוח שסגירת עסקה עם קילי תהיה קלה כמו שהיא גורמת לזה להישמע, אבל אני יכול להיות עקשן ומשכנע.


אפשר לחכות עד מחר עם התוכנית לספר לה שאני רוצה שהיא תסיח את דעתו של אחי.