לחינם אומרים כולם שאנו לא נלך לארץ פולין אלא רק לבּאלאטוֹן. אם כי, יומני הקטן, אני איני רוצה למות, אני רוצה לחיות אפילו אם מכל הסביבה הזאת כולה רק אני לבדי אוכל להישאר פה. אני הייתי מחכה לסוף המלחמה בתוך איזה מרתף, או על הגג, או באיזה סדק חבוי. אני, יומני הקטן, הייתי מניחה אפילו לאותו ז'נדרם פוזל, שלקח מאיתנו את הקמח, שינשק אותי, ובלבד שלא יהרגוני ובלבד שייתנו לי לחיות!
אווה היימן, נערה יהודייה למשפחה הונגרית שמרגישה שהיא חלק אינטגרלי מן העם ההונגרי, היתה נערה משכילה, אינטליגנטית ורגישה. ביומן שהחלה לכתוב ביום הולדתה השלושה-עשר, ואשר מסתיים סמוך לשליחתה אל מחנה ההשמדה ב-1944, היא מספרת על תחושותיה בנוגע לאסונות הניחתים בזה אחר זה על ראשה ועל ראש משפחתה, במקביל לתיאורי אנקדוטות מחייה של נערה רגילה בגיל ההתבגרות: היחסים הסבוכים עם אמה, הקנאה בחברות, ההתאהבות בבחור מבוגר ממנה ועוד.
תבוסתה של גרמניה כמעט ודאית, ואף על פי שהרוסים ובעלות הברית הולכים וסוגרים עליה משני הכיוונים, לא מצליחים יהודי הונגריה, ובכללם אווה, להימלט מגורלם המר. על אף שהיא מסתכלת נכוחה במה שקורה לה ואף על פי שהיא יודעת מה עלה בגורלה של חברתה הטובה שנרצחה חודשים קודם לכן, לא מצליחה הנערה מלאת החיים הזאת להפסיק לקוות שתשרוד את התופת ושתזכה להיות עיתונאית-צלמת, להינשא ולחיות. בכל מחיר.
יומנה של אווה הוא הבסיס למיזם "הסטורי של אווה - אם היה אינסטגרם לילדה בשואה", שבמסגרתו עובד היומן לסדרה של סרטונים קצרים שהועלו לאינסטגרם.
