פרק 1: המשפחה שלי


שמי נועה רשף, אני בת שתים־עשרה, ויש לי שלוש אמהות ושני אבות. אני יודעת שזה נשמע מסובך, אבל אני יכולה להסביר לכם ותראו שזה ממש פשוט.
אז ככה:
לאבא שלי קוראים גיורא, ולאמא שלי, שנפטרה חודשיים וכמה ימים אחרי שנולדתי, קראו יעל. בעבר, לפני שאבא התחתן עם אמא שלי, הוא היה נשוי שנים רבות לרוני, אבל הם התגרשו, ואחר כך הוא התחתן עם אמא, ורוני התחתנה עם יוסף.
אחרי שאמא מתה אבא שלי היה שבור, והיה לו קשה לגדל אותי. לכן במשך השנתיים הראשונות, עד שהוא התאושש, גדלתי אצל רוני ויוסף. אז בגלל שגדלתי שנתיים בבית שלהם, אני מרגישה שגם הם הורים שלי, ואני אוהבת אותם מאוד.
אחרי שאמא שלי נפטרה אבא התחתן עם נורה, שגם היא עכשיו כמו אמא בשבילי.
נכון שזה לא מסובך?
ועכשיו, אחרי שהבנתם, אני יכולה לספר לכם על השביתה שלי. כן, באמת, עד לפני כמה שבועות שָבַתִי שביתה נוראה נגד המשפחה שלי. כמעט לא אכלתי ורק שתיתי משקה מיוחד שאני עוד אספר לכם עליו בהמשך. לא הכנתי שיעורים ולא ניגנתי, אפילו שהנגינה היא אחד הדברים הכי חשובים בחיים שלי. כולם חשבו שזאת שביתה מוזרה מאוד, כי גם אני חשבתי על עצמי - כמו שכולם חושבים - שאני מין חנונית כזאת שלא מסוגלת לעשות דבר כזה כמו שביתה נגד ההורים שלה. וזה די נכון. אבל לא היתה לי ברירה, כי נודעו לי דברים שהם הסתירו ממני.
אבא סיפר לי שהוא היה מדוכא נורא אחרי שאמא שלי מתה, וכמעט לא תפקד. לפעמים הוא אפילו לא היה מסוגל לקום בבוקר מהמיטה, ולא הלך לעבודה שלו בבית החולים. ואצלנו במשפחה לא ללכת לעבודה כשבריאים זה ממש בלתי אפשרי. זה נחשב לפשע!
זה נמשך שנתיים, כמו שסיפרתי, ואז חזרתי לגור אתו ועם נורה. זה לא היה קשה בכלל, כי הדירה שלהם נמצאת בקומה השנייה של הבית, והדירה של רוני ויוסף נמצאת בקומת הקרקע, וזה נוח מאוד, כי עכשיו אנחנו כמו משפחה אחת.
רוני מורה באקדמיה למוסיקה בתל אביב והיא גם פסנתרנית נפלאה ומפורסמת. היא הקימה תזמורת קאמרית קטנה של חמישה נגנים שמופיעה בהצלחה בישראל ובחו"ל, ומשמיעים אותה גם ברדיו ובטלוויזיה. רוני היא גם המורה שלי לנגינה. אני מנגנת כבר שבע שנים, ואוהבת מאוד את הפסנתר, אפילו שרוב הזמן הנגינה קשה ומעייפת, ואני שונאת את תרגילי האצבעות שקוראים להם אֶטְיוּדִים. צריך להתאמן המון שעות כל יום, ולפעמים אני כל כך עייפה אחר כך שאני לא מסוגלת לאכול ארוחת ערב. אבל אני לא מתלוננת. אף אחד לא מכריח אותי לנגן. זאת הבחירה שלי ואני לא מתחרטת עליה, כי אחרי שמצליחים להתגבר על הקשיים הטכניים, נהנים מאוד מהתוצאה. בעיקר מהצלילים הרכים, שכולם חושבים שהם עצובים, אבל אני קוראת להם בלב שלי "הצלילים של הגעגועים" ובשבילם כדאי לי להתאמץ.
בערך לפני שלושה או ארבעה חודשים, לפני שפרצה השביתה שלי, ביקשתי מרוני שנתחיל לעבוד על סונטה שנקראת "אָפַּסְיוֹנָטָה" של בטהובן, שרוני מנגנת בכל פעם שעצוב לה. אבל רוני לא הסכימה. היא הסבירה שאולי אוכל להתגבר על היצירה מבחינה טכנית, אבל אני עדיין לא בשלה מבחינה נפשית, ולכן נדחה קצת את העניין. יצירות אחרות לא עניינו אותי באותו זמן, וחשבנו שאולי אעשה הפסקה בנגינה לכמה שבועות. אבל בסוף לא הפסקתי לנגן, כי שתינו לא רצינו שאפסיק. איך אני יכולה להפסיק לנגן?! הרי המוסיקה היא הדבר הכי חשוב אחרי המשפחה!
יש לרוני המון סבלנות, והיא אף פעם לא צועקת או מתעצבנת, וזה לא פלא, כי בכל פעם שקצת עצוב לה, היא מנגנת כל מיני יצירות שמתנגנות להן ישר מהנשמה לתוך הפסנתר, ואחרי הנגינה היא מרגישה הרבה יותר טוב.
לפעמים רוני ממש מצחיקה. היא יושבת בקיץ על כיסא הנדנדה הישן והמתקלף שעומד מתחת לעץ התאנה הגדול שבקצה החצר, וקוראת כל מיני חוברות תווים. היא דופקת ברגל לפי הקצב, מחייכת לעצמה, ומנגנת לפי התווים שבחוברת על שולחן העץ הישן, אכול השמש, הרוח והגשם, שעומד שם מאז שאני זוכרת את עצמי. וזה באמת מצחיק לראות איך היא מנגנת לעצמה על השולחן בלי צלילים.
אבא שלי תמיד צוחק ואומר שרוני ויוסף קצת "אסטרונאוטים", זאת אומרת שהם כאילו מרחפים בעולם אחר, ודברים רגילים של יומיום פשוט לא בראש שלהם. למשל, הם אף פעם לא יודעים כמה כסף יש להם בבנק או מה יש להם במקפיא ובמקרר. לפעמים רוני קונה שמלה חדשה כדי להופיע אִתה בקונצרטים, ואחר כך היא שוכחת שקנתה אותה, והשמלה יכולה להיות תלויה בארון המון זמן, עד שהיא מגלה אותה מתחת לערימה של שמלות אחרות. לפעמים היא יכולה לבשל במטבח חצי יום, ולמחרת לשכוח מה בישלה לארוחת הצהריים. פעם היא חיפשה חצי שעה את המשקפיים שלה, ולא שמה לב שהם יושבים לה על המצח; ובשבוע שעבר היא חיפשה את התווים החדשים שקנתה, ואחר כך התברר שהיא פשוט עוד לא הוציאה אותם מהתיק.
אתמול היתה בבית של רוני ויוסף חזרה של החמישייה הקאמרית, ומובן שעזבתי מיד את שיעורי הבית המשעממים ובאתי לשמוע. אני לא כל־כך אוהבת מוסיקה קלאסית מוקדמת, למשל מוסיקה של בָּאךְ ושל הֶנְדֶל. אני מעדיפה מוסיקה מתקופות יותר מאוחרות, ובעיקר אני אוהבת מוסיקה רומנטית של שוֹפֶּן, בְּרַהמס ורַחמָנינוֹב. עם מוסיקה קלאסית מודרנית אני לא מסתדרת בכלל. אומנם יש בה הרבה תחכום ואקורדים מעניינים, אבל יש בה מעט מאוד מנגינה שנעים לשמוע או לשיר אותה.
אני אוהבת גם מוסיקה של להקות רוֹק, כמו פִּינְק פְלוֹיד והבּיטְלס, ואני אוהבת לנגן שירים ישראליים של פעם, אפילו שכמה חברים שלי לא ממש אוהבים אותם ואומרים שאלה שירים של זקנים. אבל אני לא חושבת ככה. אני אוהבת את השירים האלה, כי המילים שלהם מְרַגְשוֹת ולא רק המנגינות שלהם.
לפעמים, כשרוני נפגשת עם חברי החמישייה, היא מבקשת ממני לבוא לחזרה כדי להפוך בשבילה את דפי התווים, וזה באמת מצחיק אותי. יש לה זיכרון מוסיקלי מצוין, והיא יודעת את היצירות בעל־פה. אבל מה, אין לה מספיק ביטחון. היא חוששת שתשכח את התווים, ולכן היא מעמידה אותם על הכן שעל הפסנתר, ואחר כך, בקונצרט או בחזרה, היא בכלל לא מביטה בהם ולא שמה לב אליהם. אולי בגלל חוסר הביטחון הזה היא מגמגמת לפעמים, אבל לי הגמגום שלה לא מפריע, כי התרגלתי אליו במשך השנים. היא אומרת שבהרצאות שלה באקדמיה היא לא ממש מגמגמת, ואני מקווה שהיא לא טועה. בבית היא מגמגמת רק כשהיא נרגשת, נבוכה או עייפה מאוד. אני חושבת שרוני היא האדם שאני הכי אוהבת בעולם.
כשאהיה גדולה גם אני אנגן בתזמורת קאמרית. עכשיו אני מנגנת רק בדוּאֶט, זאת אומרת רק בליווי כלי אחד. אני מנגנת עם שחר, ילד מהכיתה שלי. הוא מנגן בתזמורת בית הספר וגם בתזמורת הנוער העירונית. בכיתה הוא כל הזמן מסתכל עלי וממש לא מזיז את העיניים שלו מהפנים שלי. כל הילדים צוחקים ואומרים שהוא אוהב אותי, והוא לא מכחיש ומחייך אלי בהסכמה בלי להתבייש. הוא שמנמן, נמוך וממושקף, והוא תלמיד מצוין אבל ספורטאי גרוע, ובתחרויות ריצה הוא תמיד מגיע אחרון. הוא מנגן בכינור, ואני אוהבת לשמוע את הנגינה שלו, כי הוא מנגן ברגש וכמעט לא טועה אף פעם.
לפני בערך חודש הוא חיכה לי ליד השער של בית הספר וביקש ממני חֲבֵרוּת. הוא אמר שהוא רוצה להיות החבר הכי טוב שלי, שנעשה שיעורים ביחד, נלך לסרטים ולקונצרטים ביחד וננגן ביחד. הוא היה נרגש נורא והפנים שלו הזיעו והיו אדומים. לא ידעתי איך להסביר לו בלי להעליב אותו שאני לא מסכימה, אז אמרתי לו שאני מאוד מצטערת, אבל אני אוהבת ילד אחר.
"כן, אני יודע," הוא ענה. "אַת אוהבת את דורון."
הסמקתי כי זה היה נכון. "איך אתה יודע?" שאלתי, והפנים שלי ממש בערו.
"ראיתי איך את מסתכלת עליו והבנתי. כולם יודעים שאַת אוהבת אותו. אַת ילדה שלא יודעת להסתיר שום דבר. כמוני."
"אני מצטערת," אמרתי במבוכה.
"אני מבין," הוא אמר. "אבל אני מקווה שתסכימי שננגן לפעמים ביחד." הוא הוציא מהתיק תווים של סונטה לכינור ולפסנתר של שוּבֶּרט, וביקש שננגן אותה ביחד בדואט. בהתחלה רציתי להגיד לו שאני לא רוצה לנגן אתו, כי חשבתי שאולי זה לא מתאים לנגן עם ילד שאוהב אותי ואני לא אוהבת אותו. אבל אחר כך חשבתי שאנחנו בכל זאת ידידים, ויהיה מעניין מאוד לנגן ביחד. אף פעם לא ניגנתי בליווי כלי אחר, ואם ארצה, כשאהיה גדולה, להקים תזמורת קטנה כמו שיש לרוני, אני צריכה להתאמן בהתחלה עם כלי אחד.
אני שמחה שיש ילד שאוהב אותי כמו שאני אוהבת את דורון, אפילו שאני רחוקה מלהיות מלכת היופי. זה מחמיא לי. יש ילדים שצוחקים על ילד שמתאהב בהם, אבל אני לא צוחקת על שחר, ולא סיפרתי לאף אחד שהוא ביקש ממני חברוּת.
כשאני מקשיבה למוסיקה, אני תמיד רואה מול העיניים מראות ונופים, ושומעת קולות של מים, של רוח או של רעמים. רוני מספרת שכשהייתי בת שבע היא לימדה אותי לנגן אַרְפֶּגִ'ים, זאת אומרת צלילים שנשמעים כמו מים שזורמים בנחל או במפל. אני לא רציתי להגיד ארפג'ים, אלא קראתי להם "הצלילים של הגלים ושל הנחל", ולצלילים רועמים קראתי "הצלילים של המריבות", "הצלילים של הכעס" או "צלילי הברקים והרעמים", ורוני לא תמיד הבינה לְמה אני מתכוונת.
שמתי לב שיש אנשים ששומעים מוסיקה בצורה משונה. הם שומעים רק את המנגינה העיקרית, ולא שמים לב לליווי. ככה הם מחמיצים לגמרי את הדקויות ואת הגוונים, ולא מבינים שהליווי הוא לא סתם קישוט אלא הסבר ופירוש של כל היצירה. אני מרחמת על האנשים האלה, כי הם מפסידים כל כך הרבה. יוסף קורא להקשבה שלהם "הקשבה גופנית", כי הם עושים תנועות בראש, ברגליים ובידיים, והוא חושב שהם לא ממש קולטים את כל הגוונים של המוסיקה.
ועכשיו אני אספר לכם על יוסף, הבעל של רוני, שאני קוראת לו אבא מספר שתיים.
יוסף היה פעם טייס בחיל האוויר ובחברת "אל על", ועכשיו הוא גנן. הוא עובד בגן של בית החולים הפסיכיאטרי של סבא שלי, סבא ארנסט, ויש לו גם משתלה קטנה. הוא תמיד מבקש ממני ומארז, הבן שלו ושל רוני, לבוא לעזור לו. הוא ממציא בשבילנו אגדות, ואוהב לספר אותן דווקא בגן, בחיק הטבע, ולא בבית סגור. הוא יודע שאנחנו כבר גדולים בשביל לשמוע את האגדות שלו, אבל הוא בכל זאת מבקש שנבוא ונשמע אותן כמו פעם, כשהיינו קטנים. אנחנו אוהבים לבוא אליו למשתלה, למלא עציצים באדמה כהה, תחוחה וריחנית, לשתול בעציצים בצלים של צבעונים ושל נרקיסים, ובינתיים לשמוע את הסיפורים והאגדות שלו.
פעם, אחרי שיוסף סיפר לנו אגדה חדשה שהוא המציא במיוחד בשבילנו, אמרתי לו שהוא צריך לכתוב את האגדות שלו ולפרסם אותן בספר. אבל הוא טען שאין לו סבלנות, וביקש שאכתוב את האגדה בשבילו. אז הנה האגדה שהוא סיפר ואני כתבתי:
"פעם, בחורף, אחרי ימים רבים של כפור, גשם, רוח וסערות, בא פתאום יום של חמסין. היום השובב הזה היה אומנם מיועד לקיץ, אבל הוא הסתכל מהשמים למטה, על הארץ, ולא היה יכול לשאת את הסבל, הערפל והקור ששלטו על פני האדמה. לכן הוא לא שמע בקול המלאכים, ברח מהשמים בלי לשאול רשות, וירד לארץ לפני הזמן המיועד לו. הוא חימם את האנשים הקופאים בקור, העלה חיוך על שפתי תינוקות, הפריח פרחים בדשאים, והלביש את העצים העומדים בשלכת בעלים ירקרקים חדשים. ראה זאת שר המלאכים וביקש להעניש את יום הקיץ הפרחח, אבל שאר המלאכים לא הסכימו, וטענו שמי שעושה מעשים טובים ראוי לפרס ולא לעונש. שמע בורא העולם את דבריהם וסלח ליום השובב. היום החמים והטוב חזר לשמים, ועכשיו הוא מחכה שם בסבלנות שיגיע סוף־סוף הקיץ, ויבוא תורו לשוב ולקשט את הארץ."
יוסף נורא אוהב אותי ומוכן לעשות בשבילי כל דבר. למשל, פעם, כשהייתי עוד תינוקת, הוא גידל זקן ולא הסכים לגלח אותו בשום אופן, כי הוא הרגיש שהזקן הזה מגן עליו. הוא לא הסכים להתגלח גם כשרוני אמרה שהזקן שלו פרוע ומכוער, והוא נראה בו ממש כמו פרא אדם. אבל כשאני רק רמזתי לו פעם אחת שהזקן שלו גועלי ודוקר - כן, באמת! רק פעם אחת! - הוא תכף ומיד רץ והתגלח. ממש באותו הרגע! אפילו שהייתי אז רק בת שלוש או ארבע, אני זוכרת שיוסף זרח משמחה. הוא הרים אותי על הידיים, חיבק אותי, קפץ אתי, רקד בכל הבית וצעק: "תראו, אין לי זקן! אין לי זקן! אני כבר לא צריך זקן!" ורוני צחקה וחיבקה את שנינו. היא אומרת שאני לא יכולה לזכור את האירוע הזה כי הייתי קטנה, וכנראה אני זוכרת אותו מהסיפורים שלה ושל יוסף, אבל אני חושבת שאני כן זוכרת. אני חושבת שאני זוכרת את זה מצוין.
יוסף מלמד אותי כל מיני דברים מעניינים, כי הוא יודע המון דברים על צמחים ועל ארכיטקטורה של גנים שהוא לומד בקורסים של האוניברסיטה הפתוחה. הוא סיפר לי שבילדותו הוא היה תלמיד די טוב, אבל היו לו הפרעות קשב וריכוז ולא היתה לו סבלנות. בימים ההם, כשהוא וגיורא ואמא ורוני היו קטנים, המורים לא ידעו איך לטפל בילדים כמוהו. הם חשבו שכל ילד שלא רוצה ללמוד הוא פשוט ילד רע, ולא ידעו איך להתמודד עם ילדים כאלה.
יוסף אף פעם לא זוכר שצריך לשלוח למורים בדואר או במייל את שיעורי הבית שלו, שהוא קורא להם "מטלות", ולכן תמיד אני או רוני מוצאות את המטלות האלה בין כל הניירות שעל השולחן המבולגן שלו ושולחות אותן בשבילו. גם לבחינות הוא אף פעם לא ניגש, כי הוא אומר שיש מספיק בחינות בחיים, והוא אוהב ללמוד בשביל לדעת ולא בשביל להיבחן. ובאמת, מה רע לו ככה, בגַנָנוּת שלו? הוא עובד לבד בגן של בית החולים, אין לו בּוֹֹס על הראש, והוא אוהב לראות איך הצמחים נובטים, גדלים ופורחים.
פעם יוסף נורא אהב מתמטיקה, ועכשיו הוא אוהב ספרות ואמנות. הוא אומר שאהב מתמטיקה "בגלל המוּחלטוּת שלה". לא בדיוק הבנתי לְמה הוא מתכוון, והוא הסביר לי שבמתמטיקה יש לרוב רק פתרון אחד או שניים לכל בעיה, ושפעם זה מצא חן בעיניו. אבל עכשיו זה די משעמם אותו. לכן היום יוסף לומד בקורסים לאמנות ולספרות, והוא תמיד מנסה להסביר לי שבחיים, כמו באמנות, יש לכל בעיה המון פתרונות, ולפעמים אפילו אינסוף פתרונות. אז עכשיו יוסף מנסה לעניין גם אותי במקצועות האלה. אבל אני לא אוהבת שאלות כמו "מה חשב המשורר?" או "מה חשב הצייר בשעה שצייר תמונה זו?" בכלל, אני לא אוהבת ניחושים. אבל את האגדות שיוסף ממציא בשבילי ובשביל ארז אני אוהבת. למשל, הוא אומר שהפרחים הם מנות קטנות של יופי ושל אושר, וכשאלוהים גירש את אדם וחוה מגן עדן ונתן להם המון כאב וצער, הוא ארז בשבילם גם חבילות קטנות של נחת כדי שיוכלו לעמוד בסבל ולשרוד, ואת החבילות האלה הוא שלח לאדמה וקרא להן פרחים. יוסף צוחק ואומר שאת רוב הדברים בעולם אלוהים עשה בעזרת המלאכים, ורק את הפרחים והפירות הוא עשה לגמרי בעצמו, בלי עזרה, ולכן הם יפים כל כך. ככה הוא מדבר, ורוני מחייכת כשיוסף מספר את המעשיות שלו, כי גם היא אוהבת לשמוע אותן.
אני חושבת שהיום הכי שחור בחיים שלי היה היום שבו יוסף קיבל התקף לב. זה היה בארוחת ליל שבת, כשכולנו ישבנו ליד השולחן. אכלנו, צחקנו, וכל אחד סיפר על דברים מיוחדים שקרו לו במשך השבוע. גם סבא ארנסט וסבתא אלזה ישבו אתנו, וגם עִדו ורעוּת, האח והאחות שלי מהנישואים של אבא ורוני, עם המשפחות שלהם, כי כל שבועיים אנחנו עורכים סעודה עם כל בני המשפחה. פתאום יוסף התחיל להשתעל ולהיחנק. הוא אחז בכוח את החזה, הפנים שלו האדימו, והוא איבד את ההכרה ונפל על הרצפה. אני נורא נבהלתי. פחדתי שהוא מת והתחלתי לבכות ולצרוח. אבא שלי התחיל מיד להנשים אותו, וכעבור כמה דקות הגיע אמבולנס. החובשים השכיבו את יוסף על אלונקה ולקחו אותו, את רוני ואת אבא שלי לבית החולים. שם עשו לו צִנְתּוּר, מין ניתוח קל שפותח עורקים בלב, וכעבור שבוע הוא חזר הביתה, אבל הרופאים הודיעו לו שבעתיד הוא יצטרך לעבור ניתוח יותר קשה שנקרא ניתוח מעקפים. מאז אני כל הזמן מפחדת שמחלת הלב שלו תחזור, כי לפעמים יש לו כאבים בחזה, ואז הוא לוקח גלולה מיוחדת ושם אותה מתחת הלשון כדי להתגבר עליהם.
פעם יוסף עבד לא רק בגינה של בית החולים, אלא גינן גם בהרבה גינות בשכונה והרוויח יותר כסף. אבל עכשיו, אחרי שחלה, הוא עובד רק חצי יום בגינה של בית החולים, ואחרי הצהריים הוא עובד במשתלה החדשה שלו, שהיא ממש בית תינוקות של צמחים. הוא מגדל בה בשיטות מדעיות מתוחכמות נבטים רכים בשלבי חייהם הראשונים, ואחר כך הוא מוכר אותם לשתלנים, ואלה ממשיכים לגדל אותם עד שהשתילים גדלים.
***
מובן שמלבד המשפחה והנגינה אני עסוקה גם בדברים אחרים. כבר סיפרתי לכם על שחר, ויש לי המון חברים וחברות. אני חושבת שאני די מקובלת, אבל יש בנות שמקובלות יותר ממני. לא את כולן אני אוהבת, כי יש בנות שמתחנפות או מתנהגות כאילו הן חשובות יותר מהבנות האחרות. אם נניח שיש סולם של "מְקוּבָּלוּת", אז אני בערך באמצע הסולם. בראש נמצאת כמובן יאירה, בגלל שהיא יפה, ספורטאית ומוכשרת, ובתחתית הסולם נמצאות בנות שכולם קוראים להן "הבנות המעצבנות", כי הן שונות וחריגות. הן לפעמים שמנות, או קולניות מדי, או שקטות מדי, או פשוט לא אוהבות את המלכה השוויצרית שלנו. אני דווקא לא חושבת שהבנות האלה מעצבנות. הן פשוט שונות, ואני אוהבת בנות שיש להן אומץ להיות חריגות.
את יאירה אני לפעמים אוהבת, אבל לרוב שונאת. גם בגלל שהיא חברה של דורון וגם בגלל שהיא אוהבת להשוויץ, והרבה פעמים מעליבה את הבנות שלא מתחנפות אליה. לפעמים, כשהיא כועסת על אחת הבנות, היא מכריזה עליה חרם, ואז הבנות המקובלות לא מדברות אִתה. אני אף פעם לא משתתפת בחרם כזה, כי זה מעשה אכזרי, ואז יאירה והבנות מהפמליה שלה כועסות עלי.
אבל גם כשאני שונאת את יאירה אני הרבה פעמים מקנאה בה, כי אני יודעת שהיא ילדה מיוחדת. היא מחברת מחזות שאנחנו מציגים בטקסים, וכותבת חיבורים נהדרים שהמורה מקריאה בכיתה. אפילו השם שלה די מיוחד. אני חושבת שאין עוד ילדה שקוראים לה יאירה בבית הספר שלנו. היא נקראת ככה על שם אבא שלה, יאיר, שנפל בקרב כשאמא שלה היתה בהיריון אִתָהּ. אולי בגלל זה המורים תמיד מחייכים אליה בסלחנות, ולרוב לא מענישים אותה אם היא מפטפטת בשיעור או שוכחת לעשות שיעורים.
יאירה תמיד רוצה להראות לכולם שהיא הכי חכמה והכי מוכשרת, אפילו כשזה לא נכון. פעם, למשל, היא ביקשה ממני לא לספר לאף אחד שהשגתי אותה בנגינה. היא התחילה לנגן חצי שנה לפניי, ורצתה מאוד לנגן את הוַולס מספר שבע של שוֹפֶּן, אבל המורה שלה אמרה שזה קשה מדי בשבילה. אני ניגנתי אותו לפניה, ולא חשבתי שהוא קשה. אז יאירה השביעה אותי שלא אגלה את זה לאף אחד וככה באמת עשיתי, כי לא רציתי להתעסק אתה ועם החרָמות שלה.
דורון הוא המנהיג של הבנים, וכבר סיפרתי לכם שאני נורא אוהבת אותו. הוא יפה, גבוה, חתיך וספורטאי. אבל אני שונאת כשהוא מלגלג על ילדים אחרים.
דורון תלמיד בינוני ותמיד מדבר על כדורגל ועל בית"ר ירושלים, הקבוצה שהוא אוהד. אני לא סובלת את אמא שלו, כי היא רכלנית נוראה, אבל על זה אני אספר לכם בהמשך.
פעם הוא אמר לי שחבל שאני קצת מוזרה ולא ילדה רגילה כמו רוב הבנות. הוא חושב שהייתי יכולה להיות יותר מקובלת, אם הייתי ילדה רגילה. שאלתי אותו למה הוא חושב ככה, והוא אמר שזה מצחיק לראות איך אני לא מקשיבה ומנגנת בשיעורים בשקט על השולחן כאילו אני מופיעה בקונצרט. הסברתי לו שאני אוהבת לנגן על השולחן, כי אני שומעת בדמיון את המנגינה, והיא מעניינת יותר מהדברים שהמורים אומרים, ובלב דווקא שמחתי שהוא אמר שאני ילדה מיוחדת ולא ילדה רגילה.
דורון מתקשה במתמטיקה, ולכן לפני מבחן הוא ושחר באים אלי הביתה ואנחנו יושבים עם יוסף או עם אבא, והם מסבירים לנו את החומר. אבל אחר כך, במבחן, אני ושחר מקבלים תמיד ציונים גבוהים, ודורון לרוב נכשל.
אוי, דיברתי ודיברתי ודיברתי, ועוד לא סיפרתי לכם על השביתה שלי... אני ממש לא בסדר! אולי זה בגלל שאני עכשיו מתביישת בה, וגם מפני שניגנתי היום הרבה שעות, ואני עכשיו עייפה מאוד.
טוב. אספר לכם על השביתה בפרק הבא.