פתח דבר


יש המתבשמים מן המילים, ויש המשתכרים גם מריח הנייר ומצבע הדפוס. רק המגע הבלתי אמצעי עם הספרים עצמם, בעלי הכריכות היפהפיות, שנדפסו באותיות נאות ועוצבו בקפידה, יכול להצית את ההתלהבות לעסוק בתחייתה של אמנות הספר העברי בימי רפובליקת ויימאר. היכרות עם שפע ה"תכשיטים", שנועדו לביבליופילים אניני טעם, מגרה את יצר הסקרנות לשאול ולתהות: מי היו אותם אנשים שעמדו מאחורי יצירתם? מדוע הם עסקו באינטנסיביות כה רבה בהפקתם של ספרים מהודרים בְּאות עברית, דווקא בגרמניה, בשנות ה־20 של המאה שעברה? כיצד קרה ששם, ברפובליקת ויימאר, התחולל השינוי ביחס אל הספר העברי ואל אמנות הדפוס, לאחר שנים ארוכות של הזנחה ויחס מזלזל?


שאלות מעין אלו התחילו לנקר בי במהלך השנים שבהן עסקתי בספרים עתיקים וביבליופיליים. הבנתי כי ההנאה ואפילו ההתרגשות והשמחה שגורם ספר נאה לאוחז בו אינן מקריות. שיתוף הפעולה בין המוציא־לאור, הטיפוגרף שהופקד על עיצוב הספר ובית הדפוס שבו נדפס, הוא הכרחי. במקרים מסוימים, אפילו מערכת היחסים של המו"ל עם יצרני נייר ויוצקי אותיות היא מחויבת המציאות. כל אלה הם חלק מרשת עדינה וצפופה שנטוותה בקפדנות רבה על ידי אנשי מקצוע שונים. איש־איש בתחומו מילא תפקיד חשוב בהפיכתה של ערימת דפים מודפסים ובהם טקסט, ליצירת אמנות מתוחכמת שבה כל מרכיב טומן בחובו פיסת־תרבות מרתקת.


החיפוש אחרי תשובות לשאלות, שהלכו והתרבו ככל שהעמקתי לחקור בתולדותיהם של האנשים שעסקו במלאכת הפקת הספרים, הוביל אותי לעולם מופלא ובלתי נודע. הגיבורים הראשיים באותה סצנה סוערת, בברלין של ראשית שנות ה־20 של המאה העשרים, נותרו אלמונים או שהקפידו להצניע את אותו פרק בחייהם, העומד תמיד בצילם של יתר מפעלותיהם בתקופות מאוחרות יותר. חשיפת פעילותם העלומה של אותם מו"לים, מעצבים ומדפיסים הפכה בעיניי למטרה בפני עצמה. בניגוד גמור למחויבות האידאולוגית העמוקה שחשו כלפי מפעלם, ובעיקר – לתרומתם האדירה לתרבות העברית החדשה, אשר ניכרת בספרים העבריים עד לימינו אלה, שמותיהם של רבים מהם נשתכחו לגמרי, ובהיכלות התהילה של היוצרים העברים נפקד שמם.


בספר זה בחרתי להתמקד בשלושה מתוך עשרות בתי ההוצאה לאור העבריים שפעלו ברפובליקת ויימאר בתקופה הקצרה שבין 1921 ל־1924. ההוצאות שסיפורן מובא כאן, הן כאלה שעד כה טרם נחקרה פעילותן, על אף חשיבותה הרבה. במגוון האישים שהיו מעורבים בהן, הן משקפות את זירת המו"לות העברית התוססת של ברלין בראשית שנות ה־20 של המאה העשרים. שלוש הוצאות אלו, "הספר", "רִמון" ו"יִבְּנה", היו פרי רוחה של קבוצת אינטלקטואלים יהודים־רוסים שגלו לגרמניה באותה תקופה. באמצעות סיפורן אנסה לפתוח צוהר אל אחד מפרקיו המזהירים של הספר העברי.


סקירת מפעלותיהם הקודמים של גיבורי החיבור המונח לפניכם הינה הכרחית בעיניי. לפיכך, אייחד מקום נרחב לעבודתם בטרם גלו לגרמניה, ועם קוראיי הסליחה. בגוף הדברים ציטטתי מקורות שנכתבו בשפות שונות. לשם רצף הקריאה, הבאתי אותם בלבוש עברי. אלא אם כן צוין אחרת, התרגום נעשה על־ידִי וכל הטעויות הן, כמובן, על אחריותי בלבד.


ספר זה מבוסס על עבודת דוקטורט שכתבתי בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. כתיבתו ארכה שנים אחדות ובמהלכה נעזרתי בנדיבותם ובידיעותיהם של רבים־רבים, שאוכל למנות כאן רק אחדים מביניהם. בראש ובראשונה, אני חב טובה מרובה למורי, פרופ' ירחמיאל (ריצ'רד) כהן, אשר הדריך אותי בעבודת הדוקטורט והעניק לי עצות נבונות בחוכמתו כי רבה. בהנחייתו, הפכה בעבורי כתיבת החיבור הנוכחי להליך משמעותי של לימוד. עידודו וסיועו הוגשו תמיד ברוח טובה ובלב חפץ, ודאגתו להוצאת הספר נמשכה ממש עד לרגע הדפסתו. על כל אלה ועל ידידותו שבה זיכּני, אני מודה לו מקרב לב.


פרופ' ישראל ברטל, פרופ' דן לאור ופרופ' שלום צבר היו לי לעזר רב בהערותיהם המועילות. פרופ' ולדימיר חזן ליווה מקרוב את שלביה השונים של כתיבת העבודה, וסייע לי בהשלמת פרטי מידע ומקורות ארכיוניים מתוך ידענות מפליגה. פרופ' מלאכי בית אריה, מר רפאל ויזר, פרופ' אבידב ליפסקר וד"ר איתי תמרי האירו את עיניי בסוגיות שונות.


לשם כתיבת הספר נעזרתי במקורות ארכיוניים רבים ובספרים נדירים. על השעות הנעימות שביליתי בספריות ובארכיונים עליי להודות, ראשית לכול, לעמיתיי הספרנים והארכיונאים במוסדות השונים, ובמיוחד עליי לציין את מר שמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק. תלמיד חכם מובהק זה פתח לפניי את בתי גנזיו של המשורר הלאומי ונהג עמדי בידידות מרובה.


חלק מן התעודות הארכיוניות שנזקקתי להן שמורות בידי אספנים ואנשים פרטיים, ובהם בני משפחת וינצ'סטר מאוהיו, ארצות־הברית. תודתי מקרב לב נתונה לגב' בת־שבע (בטסי) וינצ'סטר, בתו של מר ליאונרד ג'יימס וינצ'סטר ז"ל, שהעניקה לי בנדיבות רבה את הזכות לעיין בארכיון העשיר של סבה וסבתה, רחל ומארק וישניצר. זכיתי לבלות בחברתו של מר וינצ'סטר בערוב ימיו, ולשמוע מפיו על רבות מן הדמויות המוזכרות בספר זה, שעדיין חיו לנגד עיניו.


ידידי, מר משה בר, העמיד לרשותי כל אימת שחפצתי ספרים נדירים מאוספיו, ופעמים רבות הוא טרח ומצא עבורי פריטים יקרי המציאות. על ידידותו הנאמנה ועזרתו הרבה, תודה מעומקא דליבא.


במהלך עבודת מחקר זו נהניתי מתמיכתם הנדיבה של כמה קרנות וגופים: מרכז "דעת המקום" (מייסודה של תוכנית מרכזי המצוינות בישראל – I-CORE); הפרס על־שם ליליאן מנדוזה מטעם המכון למדעי היהדות של האוניברסיטה העברית בירושלים; הקרן למחקרים ביבליוגרפיים על־שם יהושע וברכה ברזילי באוניברסיטת בר־אילן; הקרן על־שם איזידור ואלזה סינגר באוניברסיטה העברית בירושלים, ומרכז ליאוניד נבזלין לחקר יהדות רוסיה ומזרח אירופה.


חן־חן למר ישראל כרמל ולעובדי הוצאת כרמל על שסייעו בידי להוציא לאור ספר זה במתכונתו הנאה, כדרכם בקודש.


ודבר הלמד מאליו הוא התודה שאני חב לרעייתי ולבני משפחתי, ואין להאריך בזה.


יבואו כולם על התודה והברכה!


ירושלים, ה' באייר תשע"ח


מבוא


הספר כאובייקט למחקר — מו"לות עברית חלוצית — מול ארון הספרים —מיהם גיבוריו של ספר זה?


"אבל קודם כל אצייר אות עברית חדשה שלא תדמה לשום אות שהיתה אי־פעם. הקץ לסלסול, הקץ לקישוט, לדו־משמעות, לפיתול! [...] צריך אותיות חדשות, אותיות ישרות, ברורות וקשות, בלי סיבוכים תלמודיסטיים, בלי ערבסקות עבשות, בלי קימורי כנפיים של עופות גוססים, בלי הידור לוויות, בלי כוכביות ועיגולים – אותיות איתנות, גאות מפסלי מצביאים, מטילות אימה יותר ממפלצות אבן, כמו אותיות הענק שבהן כתובים השירים הפוטוריסטיים של הערים הגדולות, עם סימני קריאה של ארובות, חמשות של טלגרפים, פסוקים של עמודי חשמל... צריך אות ברורה, כולה שמש, בלי תקנות, גזירות, סייגים! נהרוס את האותיות הישנות, נאביד אותן מהעולם, נטחן אותן לעיסה!" (דן צלקה, אלף לבבות)[1]


דברים נועזים אלה, ששם דן צלקה בפי אחד מגיבוריו העושה את דרכו על האונייה "רוסלאן", מבטאים היטב את יחסם של חלוצי העלייה השלישית כלפי התרבות החילונית העברית החדשה. הספר העברי, ויותר מכך, הטיפוגרפיה העברית, צורתו החיצונית של הספר, היו בעיני בני הדור ההוא חוד החנית שנשא את בשורת התרבות המתחדשת, כחלק מתחייתו של העם היהודי בארצו.


ואולם, כוחו של היישוב העברי הקטן בארץ־ישראל שלאחר מלחמת העולם הראשונה היה דל מכדי להגשים את החזון הגדול של ספר עברי חילוני, בלבוש טיפוגרפי מודרני. הרוח המהפכנית שהביאו עמם החלוצים מרוסיה, תוך רצון לבנות "עברי חדש" מתוך הרס העולם היהודי הישן, לא הצליחה להביא גאולה לאות הדפוס המרובעת. טרם עלייתם ארצה של טיפוגרפים ואמני־ספר יהודים מגרמניה, באמצע שנות ה־30, סבלה המו"לות העברית בארץ־ישראל מאותם חוליים ופגמים שאִפיינו את הספר העברי במזרח אירופה, בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. מרבית מוצרי הדפוס שהופקו בארץ עד לימי העלייה החמישית מתאפיינים בדלות חומרית ובחוסר השראה עיצובי, שנבע גם מכוח הקנייה הדל של היישוב העברי. עיקר הקוראים באותה עת היו בני מעמד הפועלים, אשר ספרים ביבליופיליים ומהדורות־אספנים היו זרים לרוחם. אפילו מעט הספרות האקספרסיוניסטית שהופיעה בארץ באותו זמן, לא נעזרה, לרוב, בשירותיהם של אמנים, ובניגוד לפרסומים מקבילים שיצאו לאור באותו הזמן במערב־אירופה, נעדרה את הסממנים המובהקים בסוגה זו, של התאמת העיצוב האמנותי־טיפוגרפי לתוכן.[2] את השלב ההכרחי בתולדות התפתחותה של התרבות העברית הציונית, יצירתן של אמות מידה חדשות בעיצוב ספרים ואותיות, הביאו דווקא זקני הדור, בורגנים שבּזוּ להצהרות פוטוריסטיות ולמגמות מודרניסטיות בעולם שסביבם. בניגוד לתרבות היידיש הצעירה, המהפכנית, התרבות העברית המתחדשת עם משא עברהּ הכבד השתוקקה לחזרתם של "הסלסול והקישוט", תוך זיקה עמוקה לתרבות ימי הביניים והרנסאנס. ותיקי המו"לים העברים מרוסיה, שהתיישבו למשך תקופה קצרה בגרמניה, הם אלה שהביאו, בסופו של דבר, לתחייתה של אמנות הספר העברי, ברפובליקת ויימאר. על רקע פעילותם בגרמניה, בראשית שנות ה־20, ניתן אולי אף להרחיק לכת ולקבוע כי דווקא אותה קבוצה קטנה של מהגרים יהודים־רוסים היא שהיתה קבוצת שוליים אוונגרדיסטית, בהיותם עוסקים בהחייאתה של מלאכת הספר העברי ברוח קלסית, בעוד אשר סביבם גועש המודרניזם.


א. הספר כאובייקט למחקר


עד היום טרם נכתב מחקר מקיף על תולדות הספר העברי במאה העשרים. אל מול אלפי החיבורים המדעיים שנכתבו על תולדות המדפיסים העברים, החל מראשית ימי הדפוס ועד למאה השבע־עשרה, וכן ספרים ומאמרים על תרבות הספר העברי במשך הדורות, כמעט שאין מחקר המקיף את תולדות הוצאתם לאור של ספרים עבריים במאה העשרים.[3] חוקרים אחדים כבר עמדו על תופעה היסטוריוגרפית מפתיעה זו, ואף ציינו את הצורך המחקרי בעבודה מן הסוג המוצע להלן.[4] מחקר זה בא אפוא לפתוח את הדיון האקדמי בנושא. זאת, תוך התייחסות לצד החומרי של תרבות הספר העברי, מתוך השקפה כי לצד החשיבות בחקר טקסטים, יש חשיבות לא פחותה בהבנה כיצד הם הוגשו לציבור הקוראים וכי להיסטוריה של הספר המודפס, כמוצר צריכה, יש מקום מרכזי בהיסטוריה של תרבות.


חקר תולדות הספר הינו תחום אינטר־דיסציפלינרי הנשען, לרוב, על שלוש צלעות: היסטוריה, תולדות הספרות וביבליוגרפיה. כתוצאה מכך, עולים קשיים לא מעטים בתיחום ובהגדרה מדויקת של תחום זה כמתודה בפני עצמה, בַּעֲלת כללים ברורים ומובחנים.[5] קשיים אלה נובעים, בין היתר, בשל העובדה שמושא המחקר העיקרי איננו הטקסט עצמו, ובמידה מרובה גם לא הקורא או הכותב, אלא הזיקה המתקיימת בין שלושתם, מתוך התמקדות בספר כחפץ, כאובייקט, כמצע המְרכֵּז בתוכו את מערכת הקשרים המסועפת שבין סופרים, מו"לים ואמנים וקהל הקוראים.


על אף שחוקרים מסוימים מטילים ספק בדבר קיומו של חקר הספר כדיסציפלינה בפני עצמה ורואים בו ענף מבוּדד של מדע ההיסטוריה,[6] או מעין מדע־עזר שאינו עומד בפני עצמו, הרי שהמחקרים בתחום זה, אשר הולכים ומתפרסמים מאז אמצע המאה העשרים, במיוחד באירופה ובצפון אמריקה, מוכיחים שאין הדבר כך. החשיבות ההולכת וגדלה אשר חוקרי תרבות בני זמננו מייחסים לתרבות חומרית ולחפצים, ובמיוחד לאובייקטים שהם "נושאי תרבות", הביאה להתפתחות ניכרת בחקר הספר כשלעצמו.[7] גישה זו מובילים חוקרים דוגמת הצרפתי רוז'ה שארטייה, הרואה בספרים "אובייקטים אינטלקטואליים" (Intellectual Objects) אשר מאפשרים להיסטוריון מקור מידע דו־ממדי, קונקרטי, למחקר על הסביבה וההוויה התרבותית של תקופתם. המוחשיות של חפצים אלה נותנת לחוקר התרבות – ובמידה רבה מסייעת גם לחוקר הספרות, לביבליוגרף או לחוקר האמנות – את האפשרות להשוות בין יצירות אמנות אחרות של אותה התקופה ותוצרים נוספים של פעילות אינטלקטואלית, באופן מרוכז ומתומצת, הכולל בתוכו שילוב שבין טקסט לחומר. ואולם, אפילו הבולטים שבקרב חוקרי תולדות הספר בני זמננו, דוגמת אליזבת אייזנשטיין או רוברט דרנטון, מסייגים את היחס הטוטלי לספר עצמו כמייצגם של הלכי רוח והוויה תרבותית מסוימת, מתוך התפיסה הרואה בחפץ כחלק בלתי נפרד ממכלול שלם של רעיונות ותפיסות־עולם של הסביבה שבתוכה הוא נוצר.[8]


עם זאת, הגישה הרווחת בימינו באשר לחקר הספר מנסה למצוא את האיזון הנכון בין ההיבטים החומריים של תחום זה לאלה הרוחניים. "ספרים אינם נכתבים", טוען שארטייה באחד מן הטקסטים המכוננים של חקר תרבות הספר בימינו, "ספרים מיוצרים".[9] הסופר כותב טקסט, שהופך בידי אומנים אחרים לכדי אובייקט מוחשי – לספר, והוא זה המגיע, בסופו של דבר, אל הקורא. לפיכך, הספר הוא פרי משותף של יוצר הטקסט ויוצר האובייקט המוחשי, והמשמעות שניתנת לו צריכה להיבחן גם מן הצד הפיזי.


אותו מרחב שבין הטקסט לבין האובייקט הינו בעל משמעות חשובה במיוחד בכל הנוגע לחקר התרבות העברית החדשה, במיוחד בתקופת התהוותה ברבע הראשון של המאה העשרים. אחד מן המהלכים החשובים ביותר בהתפתחותה של תרבות חילונית מערבית, שביטויו המובהק התרחש ברפובליקת ויימאר, היה המעבר של יחס הקדושה והחשיבות מן הטקסט אל המצע, אל הספר כחפץ. בעוד אשר הסופרים ואנשי ההגות הם אלה אשר איפשרו את חילונו של הטקסט, הרי שהמדפיסים, המו"לים ואומני הספר הם אלה שנתנו לספר עצמו את הוד הקדושה והחשיבות. שני גורמים אלה פעלו בגרמניה של ראשית שנות ה־20 במאה שעברה בשיתוף פעולה מלא ותוך הרמוניה, במודעות מלאה, ולעתים גם תוך תחכום רב. מחקר זה מבקש אפוא למלא את החלל שנוצר בין המחקר המסועף של טקסטים עבריים, לבין חקר התרבות החומרית־האינטלקטואלית של ראשית התהוות התרבות העברית החילונית. מתוך כך, תעלה כאן גישה חדשה להבנת המהלך הכולל של הופעת תרבות חילונית עברית, תוך התמקדות בפרק זמן קצר ומשמעותי ובבניית יחסי הכוחות והזיקות שבין יוצרי הספרות ליצרני הספרים.


ב. מו"לות עברית חלוצית


תנופת העשייה בתחום המו"לות העברית הגיעה לשיאה בשנות ה־20 של המאה הקודמת, עם הקמתן של עשרות הוצאות ספרים עבריות בגרמניה והפקתם של מאות ספרים עבריים מקוריים בטכניקה ובאיכות חסרות תקדים. ספר זה יתמקד בתופעה התרבותית הייחודית של אותו פרץ יצירה קצר ואינטנסיבי, בהשפעתו ובהשלכותיו מרחיקות הלכת על אמנות הספר והטיפוגרפיה העברית, תוך בדיקת המאפיינים המשותפים לבתי ההוצאה לאור שקמו – ונפלו – ברפובליקת ויימאר.


ההתעוררות הלאומית בסוף המאה התשע־עשרה והתארגנותה של תנועת חיבת־ציון, הביאו לתנופה רבה בעולם התרבות העברית, ומכאן הגיע הצורך בהקמתו של מפעל מו"לי מאורגן. תהליך זה הצמיח, בסופו של דבר, את ייסודן של הוצאות הספרים העבריות הראשונות בוורשה ובאודסה, מרכזי הפעילות העברית באותם ימים.[10] הסוגיה הראשונה במסגרת מחקר זה באה לברר את המשמעות ההיסטורית והתרבותית של ייסוד אותן הוצאות ספרים, תוך ניסיון ליצור הבחנה בתהליכי הפקת הספר העברי בין תקופת ה"מדפיסים" לתקופת ה"מו"לים".


עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה נעשו ברוסיה, מרכז התחייה התרבותית העברית, ניסיונות לא־מעטים לייסוד הוצאות ספרים במתכונת מודרנית מסודרת. בתיאור תולדותיהן של שלוש הוצאות ספרים עבריות שפעלו בברלין, בראשית שנות ה־20, יובאו בעבודה זו באופן מפורט שורשי פעילותן עוד ברוסיה שלפני המהפכה. זאת, על רקע המשבר שפרץ בתרבות העברית בעקבות מלחמת העולם הראשונה וחורבן המרכזים העבריים הגדולים בתחום המושב. התקוות שנתלו בתוצאות המהפכה ברוסיה פינו את מקומן עד מהרה לתחושות ייאוש ואכזבה קשה, עם הטלתן של הגבלות חמורות על הדפסת ספרים עבריים בברית המועצות והנחתתה של מכת מוות למרכזים היהודיים באודסה ובמוסקבה על ידי הבולשביזם.


מה היתה הסיבה לכך שתוכניות להעברת המרכז הספרותי העברי לארץ־ישראל לא יצאו אל הפועל? האם היו אלה רק התנאים הכלכליים והפוליטיים בארץ־ישראל, שטרם בשלו במידה כזו שתביא לשינוי מכריע בהשקפת העולם ולהכרה חד־משמעית כי רק בה תוכל לצמוח ולשגשג התרבות העברית? תיאור נפתולי דרכם של המו"ל שלמה זלצמן ושותפיו, אשר ניסו להקים בירושלים שלאחר הצהרת בלפור מרכז מו"לי עברי עולמי, ימחיש את הכישלון ליצור "בן־לילה" מרכז עברי חדש בארץ־ישראל. סיפור קשיי הקמתה של הוצאת "הספר" עשוי גם להאיר באור חדש את מסקנתם של חוקרים אחדים, לפיה מחד גיסא, בשנות ה־20 טרם נתקבעה ארץ־ישראל כמרכז התרבותי של העם היהודי, ומאידך גיסא, איש לא צפה את התגברות האנטישמיות באירופה ואת סכנת השואה.[11]


סוגיה נוספת בספר זה תעלה את התמיהה, מדוע הפכה ברלין לתקוותם האחרונה של היהודים לכונן מרכז תרבותי בר־קיימא באירופה? מתוך תיאור הדינמיקה הדומה להפליא של ייסודן, פעילותן ונפילתן של הוצאות הספרים העבריות ברפובליקת ויימאר, אנסה להוביל למסקנה כי בבסיס הבחירה בגרמניה דווקא עמדו שיקולים כלכליים גרידא, אשר הצטרפו לעובדה כי תעשיית הדפוס בגרמניה הגיעה באותה תקופה להישגים טכנולוגיים חסרי תקדים. המשבר החמור שפקד את כלכלת גרמניה בעקבות תוצאותיה של מלחמת העולם הראשונה, הביא מניה וביה גם לצמצום פעילותה של תעשיית הדפוס הגרמנית, אשר למרות שנות המלחמה, נותרה המתקדמת והטובה בעולם. נדבנים יהודים רוסים, אשר הצליחו להציל את הונם מידי השלטונות הבולשביקיים, הם אשר איפשרו את שיתוף הפעולה בין בתי הדפוס הגרמנים להוצאות הספרים העבריות. בהקשר זה, יעלו שתי בעיות. הראשונה שבהן היא שאלת אופיים המשותף של קבוצת אנשי הון יהודים־רוסים, חדורי אידאולוגיה, אשר לא היססו לבזבז סכומי עתק על מפעלים מו"ליים שמלכתחילה נועדו לקבוצה מצומצמת ביותר של צרכני תרבות עברית. הסוגיה השנייה, שאליה לא אתייחס בהרחבה במסגרת ספרי זה, תעלה מתוך היחס המורכב של יהודי גרמניה המקומיים לאחיהם בני רוסיה. זאת, גם על רקע השיתוק שאחז בספרות ובעיתונות היהודית־גרמנית, כחלק מן המשבר הכללי בגרמניה.[12]


יש לזכור כי גרמניה באותה תקופה היוותה מוקד משיכה לא רק ליהודי רוסיה. למעשה, בראשית שנות ה־20 היתה ברלין למרכז ההגירה הרוסי הראשון בגודלו באירופה. זרם הפליטים מברית המועצות, אשר שטף את המערב באותן שנים, התרכז בעיקר בבירות צרפת וגרמניה. היתה זו קבוצה גדלה והולכת של אזרחים רוסים אשר חיפשו מפלט מן הרעב ומהרדיפות הפוליטיות שהיו מנת־חלקם עם תפיסת השלטון בידי הבולשביקים. אך בעוד אשר השלטונות הצרפתיים התייחסו בעוינות ובחשדנות רבה כלפי ההגירה הרוסית, בגרמניה התנאים היו נוחים יותר.[13] מכאן, שמכלול הגורמים הכלכליים אשר הפך את גרמניה למקום האידאלי לפריחת הספרות והמו"לות הרוסית הלא־יהודית, היה תקף בה־במידה גם לגבי אנשי הרוח היהודים אשר הצליחו להיחלץ מברית המועצות. לפיכך, אטען כי בבסיס הקמתו ושגשוגו של המרכז התרבותי העברי בברלין עמדו אותם תנאים אובייקטיביים, שהביאו גם לכינונו של מרכז תרבותי רוסי, במקביל.


בחינת הרקע להופעתן של עשרות הוצאות הספרים העבריות ברפובליקת ויימאר, חקירת מאפייני פעילותן, האישים שעמדו בראשן וזיקות הגומלין שלהם עם סביבתם, יביאו לדיון בדמויות שהנהיגו תופעה תרבותית ייחודית זו, יהודים יוצאי רוסיה אשר היו, עד למהפכה הבולשביקית, הפעילים המרכזיים בתרבות התחייה העברית. תיאור דעיכתן של הוצאות הספרים שבראשן עמדו והתפוררותו של מרכז הדפוס העברי בברלין במחצית השנייה של שנות ה־20, יעלה את השאלה מדוע אותם אישים, שהיו ציונים ברובם, לא הצליחו לחדש פעילות זו עם עלייתם ארצה.


ג. מול ארון הספרים


המחקרים הבודדים אשר עוסקים בפעילותן של הוצאות הספרים העבריות ברפובליקת ויימאר נכתבו על ידי מומחים מתחום הספרות העברית אשר שמו דגש על היחסים הפנימיים בקהילת המשוררים והסופרים, תוך דחיקה של שאלות הנוגעות באופן ישיר בדרכי הפקת הספר. כך גם, לדוגמה, ספרות הביוגרפיה הדלה על ח"נ ביאליק, זלמן שניאור ויעקב קלצקין,[14] מראשי הפעילים בשדה הספר העברי, העוסקת באופן כמעט בלעדי ביצירתם הספרותית.


לעומת זאת, במרבית המונוגרפיות על אמנים עברים שפעלו ברפובליקת ויימאר, אין התייחסות של ממש לזיקות הגומלין שבין תעשיית הספר העברי לאמנים שפעלו בשיתוף עמה.[15] למעשה, לא התקיים עד כה דיון של ממש בַּהיסטוריה של ספרים אמנותיים וספרי אמנות בעברית ובתפקידם של המו"לים כמתווכים בין האמנים לקהלם.


בחיבורו המקיף על תולדות ספרות הילדים העברית נתן אוריאל אופק תמונה מלאה של תולדות הוצאות הספרים העבריות עד 1948, תוך התייחסות למגוון אלמנטים ובעיות, ובכלל זה לצדדים האסתטיים והאמנותיים.[16] שני כרכיו של אותו מחקר, העוסק באופן בלעדי בספרי ילדים ובהוצאות ספרים וכתבי־עת שנועדו לילדים ולנוער, סוקרים ביסודיות את תולדותיו של הספר העברי במאה העשרים. לפיכך, אמָנע כאן מלדון במגוון של סוגיות העוסקות בעיצוב ספרי ילדים עבריים, גם מן הסיבה שעבודתה של אילה גורדון,[17] מעניקה – לצד מחקרו של אופק – תמונה טובה למדי בתחום זה.


ניסיונות שונים לכתיבת תולדותיו של הספר העברי במאה העשרים, ובייחוד תולדות הטיפוגרפיה העברית ותולדות הדפוס, נידונו להיקטע באיבּם[18] או התרכזו בתיאורים כוללניים של פעילות ציונית עסקנית.[19] עם זאת, ראוי לציין כי בשנים האחרונות נכתבו במסגרות אקדמיות שונות, בישראל ומחוצה לה, עבודות מחקר חשובות בתחום, אשר לא פורסמו כספרים.[20]


ההתעניינות המחודשת של השנים האחרונות בתולדות תחייתה של התרבות היהודית ברפובליקת ויימאר, הביאה לכתיבת כמה מאמרים וספרים חשובים העוסקים בתחום.[21] ואולם, אין בספרים ובמאמרים אלה התייחסות מעמיקה למפעלי ההוצאה לאור העבריים, ובדרך כלל זוכה הקיבוץ הקטן של יהודי רוסיה בברלין להתייחסויות אגביות בלבד, לעומת העניין הרב שמעוררות התמורות שחלו, באותו הזמן, ביהדות גרמניה.


מאז ראשית שנות ה־90 של המאה העשרים, ובייחוד בעקבות פתיחתם של ארכיונים רבים בברית המועצות לשעבר, הולכים ומתפרסמים יותר ויותר מחקרים שעניינם מושבות המהגרים הרוסים שקמו מחוץ לתחומי רוסיה הסובייטית לאחר המהפכה.[22] במחקרים אלו, העוסקים ברובם בשני מרכזי ההגירה הגדולים – פריס וברלין – בולט במיוחד תפקידם של היהודים הרוסים כמי שעמדו בחוד החנית של הפעילות התרבותית הרוסית מחוץ לגבולות ברית המועצות. ברלין הקוסמופוליטית, הפתוחה, שבה הסתופפו יחדיו גדולי האמנים, הסופרים וההוגים הגולים מרוסיה – יהודים ורוסים כאחד, היא נושא למחקרים רבים שהולכים ומתפרסמים בימים אלה ועוד יראו אור בשנים הקרובות.[23]


תפקידה של יהדות רוסיה בתולדות הציונות ידוע: הפזורה היהודית הגדולה בעולם במאה התשע־עשרה הצמיחה מתוכה רבים מן המנהיגים הציונים והרחיבה את פעילות התנועה הלאומית היהודית גם לתחומי האמנויות. הרוב המכריע של יהודי רוסיה שנמנו על אוהדי הציונות וחברי הארגונים והאגודות הציוניות השונות ברוסיה עלו, בסופו של דבר, לארץ־ישראל. לפיכך, מקובל למשוך קו ישר בין פעילותם ברוסיה ועד עלייתם ארצה, בדרך כלל, בלי להתעכב על "תחנות ביניים" בין ארץ הולדתם למחוז חפצם. התעלמות כמעט מוחלטת זו מן התפקיד האדיר שהיה לקיבוץ יהודי זה בהתפתחותה של האמיגרציה הרוסית במערב אירופה בין שתי מלחמות העולם, אינה מקרית. מעיון בספרי הזיכרונות של אותם אישים, נופתע לגלות כי בניגוד גמור להיקף הפעילות והמעשים, אלה מוזכרים בחטף, בתמציתיות ובקיצור נמרץ, כבדרך אגב. זאת, ביחס הפוך ממש לתיאורים ארכניים ומפורטים של ילדותם בעיירה היהודית, מאבקם לשוויון זכויות ברוסיה הצארית ונעוריהם מזה, ולפעילותם העסקנית בארץ־ישראל, לאחר עלייתם, מזה. סיבה מרכזית לחוסר איזון זה ניתן למצוא בתפיסתם את בירות מערב אירופה, וכאן הכוונה היא במיוחד לעיר ברלין, כ"תחנות מעבר" בלבד, "מקלט לילה" וחניית ביניים בין המולדת הישנה למולדת החדשה. זאת, עוד מן התקופה שבה אוניברסיטאות גרמניה היוו מקור משיכה עבור צעירים יהודים תאבי השכלה מרוסיה.


ההיסטוריוגרפיה של יהודי רוסיה כקיבוץ אחד תמה אפוא עם עלייתם לארץ־ישראל או לחילופין, עם הגירתם לארצות הברית או ארצות אחרות. עם בואם, הפכו שם ל"יהודים אשכנזים" או "יוצאי מזרח אירופה" ואיבדו, מבחינת החוקרים, את ייחודם כקבוצה נבדלת, בעלת אופי שונה במהותו, בניגוד לבני גלויות אחרות. ואולם, בחינת פעילותם בשדה הספר העברי במשך שנות ה־20 בגרמניה, תגלה כי בפרק זמן זה פעלו, למעשה, כקבוצה נבדלת לעצמה, גלות בתוך גלות, תוך שמירה על מאפייני פעולה וקווי מחשבה ייחודיים, מתוך כוונה ברורה להמשיך ולהשפיע, ואפילו להנהיג, את הפעילות התרבותית העברית, כמקודם. בתחום פעולה זה תפס הספר העברי מקום מרכזי.


ספר זה שואף אפוא לבטל את היחס האגבי בהיסטוריוגרפיה היהודית לפעילותם של יהודי רוסיה ברפובליקת ויימאר. אותו פרק זמן נתפס, לרוב, כ"תחנת ביניים" בין העלייה לארץ־ישראל מחד גיסא, והשואה מאידך גיסא, מתוך ההשקפה המסורתית של "גלויות וחורבנן" אל מול "גאולה ותקומה", מבית מדרשם של היסטוריונים כבן־ציון דינור ואחרים.[24] הצגת פעילותם התרבותית של יהודי רוסיה ברפובליקת ויימאר כהמשך ישיר למפעליהם ברוסיה, מבקשת לאחות מחדש את סיפורה של תפוצה זו, במנותק מן האירועים הדרמטיים שהתחוללו בעם היהודי עשור מאוחר יותר. יהודי רוסיה שמחוץ לברית המועצות, בדומה למהגרים הרוסים, היו בין שתי מלחמות העולם, ובייחוד בראשית שנות ה־20, קבוצה עצמאית שקיימה חיי רוח אוטונומיים עשירים במרכזי ההגירה שלה, ובראשם ברלין ופריס. היצירה התרבותית של קבוצה זו, שחבריה השהו את עלייתם לארץ־ישראל או בחרו שלא לעלות כלל, היא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של יהודי רוסיה בתקופה הבתר־אימפריאלית. לפיכך, נתתי בפרקי הספר מקום נרחב לתיאור פעילותם של המו"לים העברים ברוסיה, עוד בטרם הגיעם לגרמניה, מתוך מטרה למשוך קו רציף אחד בין אודסה–פטרבורג–מוסקבה לברלין, ולהוכיח כי ענפיו של האלון המתקרא "יהדות רוסיה" לא נגדעו עם גזירות היבסקציה.


המחסור בתיעוד כתוב היווה בעיה מרכזית בכתיבת ספר זה. רוב הדמויות המרכזיות בו פעלו בסמיכות מקום (לעתים, התגוררו באותו פנסיון בברלין) ועל־כן מיעטו להתכתב ביניהם. גם ספרות הזיכרונות שהותירו אחריהם לוקה מאוד בחסר בכל הנוגע לתקופת פעילותם בברלין. כאמור, תקופת ישיבתם בגרמניה נתפסה בעיניהם כשולית ובעלת חשיבות מועטה בלבד. לעתים קרובות, פעילות ציונית או ספרותית אשר בה עסקו במקביל, תפסה את עיקר זיכרונותיהם על התקופה, והיא מאפילה על פעולותיהם בשדה המו"לות העברית. מצב המחקר הנוכחי חִייב את איתורם של מרב המקורות הראשוניים, דהיינו, תעודות ארכיוניות, כבסיס ללימוד הנושא. עם זאת, יש לציין כי במרבית המקרים לא שרדו ארכיוניהם האישיים של ראשי הוצאות הספרים,[25] והתחקות אחר הדינמיקה של מפעליהם נעשתה באמצעות איתור תעודות בארכיונים של אישים שהיו קשורים עם עבודתם המו"לית, במישרין או בעקיפין.


הפעילות האוטונומית של מרבית המו"לים העברים ברפובליקת ויימאר, מהגרים רוסים חסרי מעמד אזרחי בגרמניה, הביאה לכך שקשריהם עם השלטונות היו רופפים למדי. לפיכך, ניסיונותיי למצוא תיעוד על בתי ההוצאה לאור העבריים בארכיונים רשמיים של הרפובליקה הגרמנית נסתיימו, לרוב, בחוסר ממצאים. יש להניח שאותו חוסר מחויבות במסירת דין־וחשבון מסודר לשלטונות, הוא זה שהביא – בכוונה או בשוגג – לכך שפעמים רבות לא נוצר כלל תיעוד בכתב על פעולות שמבוצעות, בדרך כלל, במסגרת עבודתה של חברה מסחרית. לכך יש להוסיף את העובדה המצערת כי במהלך שנות השלטון הנאצי ומלחמת העולם השנייה, הושמדו ארכיוניהם של מרבית הארגונים היהודיים־רוסיים.[26]


במעגל הקרוב יותר למקורות הראשוניים, יש לציין במיוחד, לצד הספרות האפיסטולרית וספרות הזיכרונות, את עיתונות התקופה, ששימשה לי מקור חשוב לידיעות על פעילותם של מו"לים והוצאות ספרים. הנוהג לפרסם מודעות מסחריות ובהן פרטים רבים על תוכניות לפרסום ספרים, תרם גם הוא למידע הרב שסיפקו עיתוני התקופה, בייחוד בעברית וברוסית למחקר זה. אחד הביטויים המובהקים לרמה הגבוהה של תרבות הספר שפותחה על ידי הפליטים מרוסיה ברפובליקת ויימאר, הוא הופעתם של כתבי־עת ביבליוגרפיים. בהקשר זה, יש לציין במיוחד את הירחון הרוסי Новая русская книга ואת מקבילו העברי, עין הקורא, המספקים שפע של מידע בן־הזמן על מו"לים והוצאות ספרים. הנוהג לפרסם, כמעט בכל גיליון, "ידיעות ספרותיות" ובהן תוכניות להוצאת ספרים ולמיזמים מו"ליים שונים, היה אף הוא לעזר רב במחקר זה. מדור המודעות הנרחב שבא בכל אחד מגיליונות כתבי־העת הביבליוגרפיים, העברי והרוסי כאחד, שימש גם כן כלי חשוב להבנה של תהליכים ותארוך מאורעות. למודעות אלה יש להוסיף גם את עלוני הפרסום, ה"פרוספקטים", שהוצאות הספרים העבריות נהגו לפרסם, ואשר נפתחו, כמעט תמיד, בהצהרות אידאולוגיות של ראשי ההוצאה ובסקירה של פעילותם עד אז.


ד. מיהם גיבוריו של ספר זה?


את הפעילות המו"לית העברית האינטנסיבית שהתרחשה בימי רפובליקת ויימאר, במשך פחות מחמש שנים, קשה לסכם בחיבור יחיד. תופעה תרבותית רחבת היקף זו הינה רבת פנים, והריכוז הגדול של דמויות מפתח בתולדות התרבות היהודית החדשה שהיה מעורב בה, מקשה גם הוא על צמצום הדיון. לפיכך, בחרתי להתמקד בשלוש הוצאות ספרים בלבד, שסיפורן טומן בחובו את כלל המאפיינים של פרק זה בתולדות הספר העברי. כל אחד משלושה מפעלים אלה ושלושתם גם יחד מהווים אספקלריה נאמנה למגוון הבעיות ההיסטוריות, השקפות העולם, ההישגים וההשפעות ארוכות הטווח שהיו לכלל בתי ההוצאה לאור העבריים שפעלו בגרמניה בראשית שנות ה־20 של המאה העשרים. הבחירה בהוצאת "הספר", הוצאת "רִמון" והוצאת "יבנה" נעשתה מסיבות שונות. הראשונה שבהן היא תרומתן המשמעותית, יוצאת הדופן, של כל אחת מהוצאות אלו לתולדות הספר העברי כחפץ נוי: חלוציותה של הוצאת "הספר" בהפקת מהדורות ביבליופיליות; ראשוניותה של הוצאת "רִמון" בהוצאה לאור של כתב־עת אמנותי בעברית, בשיעור קומה שטרם היה כמותו; פריצת הדרך של הוצאת "יבנה" בהפקת אלבומי אמנות עבריים וספרי תווים ומוזיקה בעברית. כל אחד מהישגים יוצאי דופן אלו הוא נדבך משמעותי במכלול הרחב, ותהליך לידתו קשור בקבוצת אישים שהיו בעלי השפעה וחשיבות היסטורית, בעלי תפקיד מכריע בתחומים נרחבים שלא הצטמצמו אך ורק לאותה פעילות מו"לית קצרת־מועד. מערכת הקשרים המסועפת של אותם מו"לים עם מוסדות תרבות, אמנים, סופרים ומשוררים, מבקרי אמנות ובתי דפוס ברוסיה, בגרמניה ובארץ־ישראל, מאפשרת סקירה רחבה של הגורמים שהביאו לפריחתה של תעשיית הספר בגרמניה, בין שתי המלחמות, על ידי יהודים גולים מרוסיה ולא על ידי אחרים. סיבות נוספות לבחירה דווקא באותן שלוש הוצאות לאור נעוצות בעובדה שלא נכתב עליהן עד היום מחקר מעמיק כלשהו, המקיף את כלל פעילותן, למרות חשיבותן הרבה. חלק מן הדמויות המרכזיות באותם מפעלי הוצאה לאור נותרו בצִלה של ההיסטוריוגרפיה היהודית, ואחרות זכו לתהילה דווקא בשל עיסוקיהן האחרים, שאינם נוגעים בהכרח לאותו פרק קצר של שהותן בגרמניה. מתוך העניין הביוגרפי בתולדות חייהם של אלה שביקשתי להציל מתהום השכחה ולהשיב אל מקומם הראוי בתולדות הספר העברי, הגעתי גם אל תובנות באשר למו"לים כקבוצה אחת, ופעילי התרבות העברית בגרמניה של ראשית שנות ה־20 כבעלי מכנה משותף רחב. האישים העומדים בחוד החנית של שלוש הוצאות אלו פותחים, לפיכך, צוהר רחב שדרכו נשקפת, בנאמנות רבה למדי, האינטליגנציה היהודית־רוסית שאיפשרה את תחייתה של אמנות הספר העברי ברפובליקת ויימאר.


[1] דן צלקה, אלף לבבות, תל־אביב, 2008, עמוד 41. תודתי נתונה ליורשי המחבר על רשותם לפרסם ציטוט זה. [חזרה]


[2] כיוצאים מכלל זה יש לציין, במיוחד, את פרסומיהם של שני משוררים, אורי־צבי גרינברג (ספרי שיריו "אימה גדולה וירח", כתב־העת "סדן" ואחרים) ואביגדור המאירי (במיוחד כתב־העת "המחר"), אשר ראו אור החל מאמצע שנות ה־20 והתאפיינו בעיצוב מודרניסטי נועז, שהיה חריג בנוף המו"לי הכללי בארץ־ישראל. על יחסו של אצ"ג לטיפוגרפיה ועיצוב הספר, כחלק מהשקפת עולמו המודרניסטית, ראו בספרו של אבידב ליפסקר: שיר אדום שיר כחול: שבע מסות על שירת אורי צבי גרינברג ושתיים על אלזה לסקר־שילר, רמת־גן, תש"ע. להלן: ליפסקר: תש"ע. [חזרה]


[3] יוצא מכלל זה הוא חיבורו פורץ הדרך של מוטי נייגר: מוציאים לאור כמתווכי תרבות: היסטוריה תרבותית של מאה שנות הוצאה לאור בעברית בישראל, ירושלים, תשע"ז. עם זאת, ראוי לציין כי ספרו של נייגר אינו מתיימר להקיף את כל הפעילות המו"לית העברית שנתקיימה במאה העשרים, והוא מתמקד בהוצאות לאור שפעלו בארץ־ישראל. [חזרה]


[4] ראו לדוגמה, חגית כהן: בחנותו של מוכר הספרים: חנויות ספרים יהודיות במזרח אירופה במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, ירושלים, תשס"ו, עמוד 4 ואילך; זהר שביט (עורכת): תולדות היישוב היהודי בארץ־ישראל מאז העלייה הראשונה: בנייתה של תרבות עברית בארץ־ישראל, כרך ראשון, ירושלים, תשס"ב, עמודים 3-2 (להלן, שביט: תשס"ב). [חזרה]


[5] Leslie Howsam: Old Books and New Histories: An Orientation to Studies in Book and Print Culture, Toronto, 2006, pp. 6-13. [חזרה]


[6] Robert Tanselle: "From Bibliography to Histoire totale: The History of Books as a Field of Study ", in: Times Literary Supplement, 5 June 1981, p. 647. [חזרה]


[7] Roger Chartier: Cultural History: Between Practices and Representations (Translated by Lydia G. Cochrane), Oxford 1988, p. 24. [חזרה]


[8] ראו לדוגמה: Robert Darnton: The Kiss of Lamourette: Reflections in Cultural History, New York, 1990, pp. 108-113. [חזרה]


[9] Roger Chartier: The Order of Books (Translated by Lydia G. Cochrane), Stanford, 1994, pp. 9-10. [חזרה]


[10] יוחנן פוגרבינסקי: "לתולדות המו"לות העברית", בתוך: הספר העברי – קובץ שנתי, כרך תשיעי, תשי"א, וכרך עשירי, תשי"ב (המשך), ניו־יורק, עמודים ל"ז-נ"ה; ל"ז-נ"ג. להלן: פוגרבינסקי: תשי"א. [חזרה]


[11] Zohar Shavit: "On the Hebrew Cultural Center in Berlin in the Twenties", in: Gutenberg Jahrbuch, vol. 68, Mainz, 1993, pp. 371-380. ‬ [חזרה]


[12] מרגרט אדלהיים־מיזם ציינה את העובדה כי בשנות האינפלציה בגרמניה לא נוסדו כתבי־עת יהודיים חדשים בגרמניה ולמעשה, הפעילות המו"לית היהודית סבלה משיתוק חלקי, עד 1924. ראו: Margaret T. Edelheim-Muehsam: "The Jewish Press in Germany", in: Leo Baeck Institute Year Book, vol. I (1956), p. 169. [חזרה]


[13] Marc Raef: Russia Abroad – A Cultural History of the Russian Emigration, Oxford, 1990, pp. 18-22. להלן, Raef: 1990. [חזרה]


[14] למעשה, הניסיון היחיד לכתיבת ביוגרפיה מקיפה של ביאליק נעשה על ידי פישל לחובר עוד בשנות הארבעים של המאה הקודמת, אך בשל מות מחברה, הוא נידון להיקטע באיבו. ראו: ירוחם פישל לחובר: ביאליק, חייו ויצירותיו, תל־אביב, תש"ד-תש"ח. [חזרה]


[15] אליק מישורי: לצייר בעברית: יוסף בודקו מעצב את מהדורת יובל החמישים של כתבי ח"נ ביאליק, תל־אביב, תשס"ו, להלן: מישורי: תשס"ו. [חזרה]


[16] אוריאל אופק: ספרות הילדים העברית: 1948-1900, תל־אביב, תשמ"ח (להלן, אופק: תשמ"ח) וכן יש לציין את מחקרו על פועלו של ביאליק בספרות הילדים העברית: גומות ח"נ – פועלו של ביאליק בספרות הילדים, תל־אביב, תשמ"ד (להלן, אופק: תשמ"ד). [חזרה]


[17] אילה גורדון: איורים עבריים: הספר העברי המאויר לילדים, תל־אביב, תשנ"ה (להלן, גורדון: תשנ"ה). [חזרה]


[18] כזה הוא המיזם הנחשוני של ד"ר תמרי אשר בא לבדוק את תולדות האות העברית המודפסת בארצות דוברות גרמנית בכלים מדעיים ואמפיריים מודרניים. ראו: איתי יוסף תמרי (עורך): אות דפוס עברית באזורים דוברי גרמנית – דו"ח ביניים, קלן, 2001. [חזרה]


[19] דוגמה בולטת לכך היא הספר המקיף שיצא לאור בהוצאת אגודת פועלי הדפוס בשנת 1973, בעריכתו של יוסף אוליצקי: אמנות הדפוס, צפת, תשל"ג. [חזרה]


[20] במיוחד יש לציין את עבודת הדוקטורט שכתב איתי יוסף תמרי באוניברסיטת מיינץ בגרמניה: Hebräische Schriftgestaltung in Deutschland von der Jahrhundertwende bis zum Ausbruch des Zweiten Weltkrieges, unter besonderer Berücksichtigung der "Frank-Rühl"-Lettern, Mainz, 1993. להלן: Tamari: 1993. לעניות דעתי, חיבור זה פרץ דרך בהיסטוריוגרפיה היהודית לסוג של מחקר טיפוגרפי־היסטורי שאיננו בנמצא כלל. [חזרה]


[21] Michael Brenner: The Renaissance of Jewish Culture in Weimar Germany, New Haven and London, 1996. להלן: Brenner: 1996. [חזרה]


[22] בהקשר זה יש לציין במיוחד את סדרת קבצי המחקרים Евреи в культуре русского Зарубежъя ("היהודים בתרבות הרוסית הגולה") היוצאת לאור בירושלים מאז 1992, ושבה מתפרסמים מחקרים העוסקים אך ורק בפעילותם התרבותית של יהודי רוסיה הגולים מחוץ לגבולות ברית המועצות. ראוי להזכיר גם את פרוייקט המחקר אשר זכה לשם Charlottengrad und Scheunenviertel, בראשותן של ורנה דורן וגרטרוד פיקארן, המתמקד במהגרים היהודים ממזרח אירופה בברלין שבין שתי מלחמות העולם. ראו: Verena Dohrn und Gertrud Pickahn: Transit und Transformation: osteuropäisch-jüdische Migranten in Berlin 1918-1939, Göttingen, 2010. עשרות כינוסים מדעיים שנערכו ברחבי העולם, בייחוד מאז 1990, הוקדשו לשאלות של התרבות הרוסית הלא־יהודית הגולה ברחבי העולם. קובץ המאמרים בעריכתו של קרל שלגל, מרכז את המגוון העצום של מחקרים בתחום זה, הממשיכים להיכתב גם בימים אלה. ראו: Karl Schlögel: Der grosse Exodus: die russische Emigration und ihre Zentren, 1917 bis 1941, München, 1994. [חזרה]


[23] מבין מחקרים אלה, ראוי לציון מיוחד הוא מחקרם של אולג בודניצקי ואלכסנדרה פוליאן על ברלין היהודית־רוסית. ראו: Олег Будницкий, Александра Полян: Русско-еврейский Берлин (1920-1941), Москва, 2013. להלן: Будницкий и Полян: 2013. [חזרה]


[24] למרות התמורות העצומות שחלו מאז ימיו של בן־ציון דינור בהיסטוריוגרפיה של יהודי רוסיה, עדיין המחקר על יהודי רוסיה ברפובליקת ויימאר ובגולה הצרפתית עודנו בחיתוליו. בהקשר זה יש לציין במיוחד את מחקריו האחרונים של ולדימיר חזן, ובהם הביוגרפיה של פנחס רוטנברג, המהווים תמורה של ממש ביחס המסורתי של עולם המחקר לפעילות התרבותית של יהודי רוסיה במערב אירופה, בין שתי מלחמות העולם. [חזרה]


[25] מרבית ארכיונו האישי של מארק וישניצר (מנהל הוצאת "רִמון") אבד במהלך המעבר מגרמניה הנאצית לארצות הברית; ארכיוניהם האישיים של שלמה זלצמן (מנהל הוצאת "הספר") של מאיר פייבל שפירא (מנהל הוצאת "יבנה") ושל שושנה פרסיץ (מנהלת הוצאת "אמנות") הושלכו לאחר פטירתם, בישראל; מרבית ארכיונו של יעקב קלצקין (מנהל הוצאת "אשכול") אבד ושרידיו פוזרו; ארכיונו של יואל אנגל (מנהל הוצאת "יובל") הוסתר בתקופה הסובייטית בברית המועצות, ועקבותיו אבדו; הארכיון המנהלי העצום של הוצאת "שטיבל" היה שמור בידי יורשיו, אך כיום מיקומו אינו ברור; מארכיוניהם של ישעיהו פיסרבסקי־ספריאל (מנהל הוצאת "עת לבנות") ושל בנימין הרץ (מנהל הוצאת "בנימין הרץ") נותרו תעודות בודדות בלבד. מידע זה מבוסס על חקירות שערכתי במשך מספר שנים, תוך פנייה ישירה למנהלי ארכיונים בישראל ובעולם, ליורשיהם וצאצאיהם של האישים שהוזכרו, ועוד. [חזרה]


[26] בארכיונים בודדים של ארגונים ואישים יהודים רוסים אשר נתפסו בגרמניה על ידי כוחות הצבא הסובייטי, בתום מלחמת העולם השנייה, והועברו למשמרת בברית המועצות – לא מצאתי תיעוד רלוונטי למחקר זה. מרבית ארכיונים אלה שמורים כיום בארכיון הרוסי הממלכתי לספרות במוסקבה: Российский государственный архив литературы и искусства (RGALI). [חזרה]