מבוא למהדורה העברית


זה לא הים אשר בינינו


מאת: פרופ' יורם יובל


ספר פורץ דרך


"שבעת העקרונות לנישואים מאושרים" מאת ד"ר ג'ון גוטמן הוא לדעתי הספר הטוב ביותר בעולם היום לאלה הרוצים לשפר את הקשר הזוגי שלהם. זה לא מובן מאליו, כי הוא שייך לסוגה ספרותית פופולרית שאני לא מחבב במיוחד — ספרי העזרה העצמית. אבל בניגוד לספרים רבים בקטגוריה זאת, כמעט כל הכתוב ב"שבעת העקרונות לנישואים מאושרים" מתבסס על מחקרים מדעיים ברמה גבוהה, מחקרים שאני סומך עליהם. המחקרים האלה, שנעשו לאורך עשרות שנים, מצאו תשובות כמותיות חדשות ובלתי צפויות לשתי שאלות ישנות, נפוצות מאוד וכואבות מאוד, שזוגות רבים שואלים את עצמם, בכל הגילים ובכל העולם: מדוע כל כך קשה לנו לחיות יחד? ומה אפשר לעשות כדי שיהיה לנו טוב יחד?


"שבעת העקרונות לנישואים מאושרים" אינו ספר עזרה ראשונה, והוא גם לא תרופת פלא. זוגות שנמצאים במשבר עמוק, כאלה שעומדים לפני פרידה, לא יצליחו להציל רק בעזרתו את הקשר השוקע שלהם. כפי שגוטמן מצא במחקריו, וכפי שהוא מסביר היטב בספר זה, הגורמים והתהליכים שהורסים את הקשרים הזוגיים שלנו פועלים ברוב המקרים לאט ובשקט, לאורך שנים, והם עושים עבודה יסודית מתחת לפני השטח. לעיתים קרובות הדברים הנחשבים ל"סיבה" שבגללה בני זוג נפרדו — בגידה שהתגלתה, מריבה שיצאה משליטה, שקר גדול שנחשף, או התאהבות של אחד מהם באדם אחר - הם בעצם סימפטומים של מערכת יחסים שחוקה ועייפה, שדחיפה אחת הספיקה כדי לדרדר אותה לתהום. מה שמופיע כרעם ביום בהיר הוא כמעט תמיד תוצאה של שחיקה איטית וסמויה, שהצליחה לבסוף להרוס קשר זוגי שהתחיל, כמעט תמיד, באהבה גדולה ולוהטת.


כמו תמיד ברפואה, הטיפול הטוב ביותר הוא מניעה. לכן, גם אם נדמה לכם ש"הכול בסדר" אצלכם, הרי ככל שתקדימו לקרוא את הספר הזה במהלך הקשר הזוגי שלכם, כן ייטב. אבל גם אם לא הכול בסדר אצלכם, אל ייאוש — כל זמן ששני בני הזוג רוצים באמת למנוע פרידה, עדיין לא מאוחר מדי.


וכמו תמיד בחיים, המשוררים אומרים את זה הכי יפה והכי מדויק: "זה לא הים אשר בינינו [...]" כתבה המשוררת לאה גולדברג, "זה — אנו שנינו אשר בינינו".1


קיצור תולדות הקשר הזוגי


מדוע, בעצם? מדוע קשה כל כך לשני בני אדם לחיות יחד לאורך זמן? ואם זה כל כך קשה, מדוע רובנו חיים בזוגיות למרות הכול? מאז שבני אדם החלו להשאיר אחריהם עקבות בכתב, וכנראה עוד הרבה קודם, חי רוב המין האנושי במשפחות: אישה, גבר, והילדים שלהם, כולם תחת אותה קורת גג.


בכל התרבויות, ובכל התקופות, כמעט כל האנשים חיו כך. גם בארצות המערב, שבהן המבנה הזה מתערער בשנים האחרונות, ומופיעות לו חלופות שונות, עדיין חיים רוב בני האדם במשפחות: משפחות גרעיניות, שבליבן ניצב הקשר הזוגי.


מעבר לזוג ולמשפחה הגרעינית נמצאים המשפחה המורחבת, הקהילה, הכפרים והשבטים, הערים והעמים, וכל האנושות כולה. כמעט כולנו נולדנו לקשר, והמוח שלנו מחוּוט ומתוכנת עוד ברחם אימנו ליצור קשרים אמיצים עם בני אדם אחרים. החברה האנושית היא פקעת אדירה, ההולכת ומתרחבת, של קשרים בין בני אדם. רוב תושבי כדור הארץ קשורים זה לזה, ויכולים לתקשר זה עם זה דרך רשת האינטרנט, המשותפת כבר ליותר מארבעה מיליארד נפש סביב העולם.


אבל היסוד לכל הקשרים הווירטואליים האלה, ערש הלידה של המין האנושי, המקום שבו רובנו נולדנו, גדלנו והתחנכנו, והמקום שבו רובנו חיים, היה ונשאר הקשר הזוגי. זה לא מפתיע. גוטמן אומר, ואני מסכים איתו, שבשביל כמעט כל בני האדם, "קשר רומנטי ומיני ממושך ומחייב עם אדם אחר הוא המתנה הגדולה ביותר שהחיים יכולים להעניק לנו". אבל המתנה הנפלאה הזאת לא מגיעה עם הוראות הפעלה. ואולי לכן, ולעיתים קרובות מדי, היא מתקלקלת או נהרסת תוך כדי שימוש.


עד לפני כמאה שנים לא היו לקשר הזוגי אלטרנטיבות, וכמעט לא היו ממנו נקודות יציאה. דרך הגירושים הייתה קשה, יקרה, לעיתים קרובות אסורה, וכמעט תמיד לא מקובלת. אבל אז, תוך שנים ספורות מסיומה של מלחמת־העולם הראשונה, החלו הדברים להשתנות במהירות. נשים בכל ארצות המערב קיבלו זכות בחירה, ואיתה גם את הזכות ואת האפשרות לעבוד למחייתן מחוץ לבית. בפעם הראשונה הן יכלו לקבוע בעצמן את גורלן. בכל העולם החלו צעירות וצעירים להינשא זה לזה מאהבה, ולא בשידוך שהוכתב על ידי המשפחות שלהם, כפי שהיה נהוג כמעט בכל העולם בדורות הקודמים. במקביל לשינויים החברתיים האדירים האלה, שכמובן קשורים זה לזה, והתפשטו בהדרגה מן העולם הראשון לעולמות השני והשלישי — עלה גם אחוז הגירושים.


אופטימיות בלתי מוצדקת


אבל דבר אחד לא השתנה: בכל מקום, בכל חברה ובכל גיל, בני אדם ניגשים ברצינות רבה למשימה של מציאת בת/בן הזוג שאיתו יחלקו את חייהם. נשים וגברים משקיעים במשימה הזאת לא רק את ליבם ואת אהבתם, אלא גם מחשבה מעמיקה, מאמץ גדול, והרבה רצון טוב. עם המאמץ וההתלהבות באה גם אופטימיות סוחפת: במחקר שסקר מעל 1,000 אמריקאים צעירים, הצהירו 86 אחוזים מהם שיישארו נשואים לתמיד. לדעת פרופ' ארנט, עורך המחקר, כמעט כל השאר אינם מתכוונים להתחתן כלל. אבל אין סיבה לאופטימיות הזאת, והאמת שונה ומרה: כמחצית מהנישואים בארצות־הברית מסתיימים בגירושים.


שיעור הגירושים בישראל עומד בשנים האחרונות "רק" על 26 אחוזים, אבל זאת לא סיבה למסיבה. בחברה החרדית ובחברה הערבית, שתי קהילות גדולות שמרבות להתחתן, ומונות יחד יותר משניים וחצי מיליון ישראלים, קיים עדיין טאבו חברתי חזק נגד גירושים. מעמדה של אישה גרושה חרדית או ערבייה הוא לעיתים קרובות נמוך ובעייתי יותר מזה של האישה החילונית. נוסף על כך, בגלל הילודה הגבוהה (אנחנו אלופי העולם המערבי בילדים), החברה הישראלית היא חברה צעירה, כלומר יש בה יותר אנשים בגיל הנישואים מאשר בגיל הגירושים, וגם זה משפיע על הסטטיסטיקה שלנו.


בשורה התחתונה, אין סיבה לחשוב ששיעור הנישואים האומללים בישראל נמוך יותר מאשר בכל מקום אחר, ובפרט בארצות־הברית. מה שהתחיל בהתלהבות, באהבה ובנכונות אדירה להשקיע ולהתאמץ, מסתיים לעיתים קרובות כעבור מספר שנים במפח נפש, בלבבות שבורים, בפרידה טראומטית וכואבת, או בייאוש שקט שאין ממנו מוצא.


הדרך לאמת — מחקרים אורכיים ותשובות כמותיות


כאן נכנס לתמונה מחבר הספר הזה, ג'ון מרדכי גוטמן, פרופסור אמריטוס לפסיכולוגיה ב'אוניברסיטת וושינגטון' בסיאטל. גוטמן, יהודי שומר מצוות, עשה את התואר הראשון והשני שלו במתמטיקה. הוא היה אחד החוקרים הראשונים בתחום הזוגיות, אשר הגיעו למסקנה שאם אתה רוצה להבין מדוע אנשים מתגרשים, אסור לך בשום אופן לחקור אנשים שהתגרשו, או את אלה שמגיעים לטיפול זוגי במאמץ אחרון להציל את מערכת היחסים שלהם — שזה מה שעשו, ועדיין עושים, רוב החוקרים בתחום.


מדוע לא? משום שכאשר מרחפת באוויר סכנת פרידה, ובייחוד אחרי פרידה, כאשר מבקשים מבני הזוג לתאר במבט לאחור את ההיסטוריה של הקשר שלהם, כמעט הכול ייראה להם רע. בשלב הזה לפחות אחד מהם, ובדרך כלל שניהם, עלולים להרגיש שהקשר עם בן/בת הזוג היה הטעות הגדולה ביותר שעשו בחייהם. כל אחד מהם מלא כעס ומרירות כלפי האחר, וההווה הכואב והפגוע מטיל צל כבד על העבר המשותף שלהם. לכן יהיה קשה מאוד להגיע בדיעבד למסקנות אמינות ושימושיות לגבי הסיבות שהפכו אותם בהדרגה, לאורך השנים, מאוהבים לאויבים.


גוטמן הבין שכדי ללמוד ולדעת מדוע אנשים מתגרשים, וכדי לתת להם עצות שימושיות כיצד למנוע זאת, חייבים לחקור זוגות דווקא בשנים הראשונות של הקשר שלהם — כאשר שני בני הזוג עדיין רוצים לחיות יחד, ועדיין מחויבים לגמרי זה לזה. הוא הבין שצריך לבדוק בפרטי פרטים ובאופן כמותי איך זוגות "רגילים" חיים את חיי היומיום שלהם, וכיצד הם רבים את הריבים שלהם, ואז לעקוב אחריהם לאורך שנים ולראות מה קרה להם: האם הם נשארו יחד או נפרדו?


ואז, כאשר ידוע מה עלה בגורל הקשר שלהם, ניתן לחזור אל הנתונים הכמותיים שנאספו לפני שנים מזוגות רבים, ולגלות אילו תכונות והתנהגויות חוזות מראש זוגיות יציבה לאורך השנים, ואילו חוזות גירושים. מחקרים מן הסוג הזה נקראים מחקרים אורכיים (longitudinal studies), או מחקרים פרוספקטיביים (מחקרי עוקבה, prospective studies). למרות התועלת הרבה שלהם, והיכולת שלהם לתת תשובות מהימנות לשאלות קשות, אין הרבה מחקרים כאלה בתחום הפסיכולוגיה. מדוע? משום שהם מתמשכים על פני שנים רבות, עולים כסף רב, וקשים מאוד לביצוע.


הרבה יותר קל, וכך אכן עושים רוב החוקרים, לבדוק קורלציה (מִיתאם או הלימה) בין משתנים שונים אצל קבוצה של נבדקים, באותו הזמן, או במשך זמן קצר. אבל גוטמן הלך בדרך הקשה. כמתמטיקאי עם רקע איתן בסטטיסטיקה הוא הבין את החשיבות של מדידות כמותיות של משתנים רבים אצל נבדקים רבים, ובייחוד את חשיבות המעקב אחריהם לאורך שנים.


דייקנות מפחידה בניבוי גירושים


המאמץ השתלם: הנתונים שגוטמן אסף לאורך השנים מאלפי זוגות, שאותם הוא ראיין ובדק במעבדה שלו, אפשרו לו לבסוף לנבא את גורלו של קשר זוגי בדייקנות מצמררת. על סמך נתונים שנאספים על ידי צוות המעבדה שלו במשך 15 דקות, במהלך ריב רגיל בין שני בני זוג רגילים, בתוספת תשובות לכמה שאלונים, גוטמן מצליח לנבא בדייקנות של 91 אחוזים אם הקשר שלהם יסתיים בגירושים בעוד שנים אחדות, או שיחזיק מעמד. בחלק מן המחקרים הדיוק שלו בניבוי של גירושים הגיע עד כדי 98 אחוזים, ואם זה לא מפחיד — אני לא יודע מה כן.


העובדה הזאת חשובה מאוד, ולכן אני רוצה להתעכב עליה מעט. כולנו מחפשים דרכים לנבא את העתיד, וכולנו יודעים שזה לא קל. המילים "אמרתי לך", שכל כך נפוצות אצלנו, לא תמיד מוצדקות. יכולת לנבא את העתיד בקבוצות גדולות של בני אדם, גם כשהיא קיימת, אינה מתורגמת בהכרח ליכולת לנבא את גורלו של האדם הבודד. ניקח לדוגמה את תוחלת החיים: מה משמעות הנתון שתוחלת החיים הממוצעת בארץ היא כרגע 82 שנים? לא הרבה. לעומת זאת, היכולת לנבא את התרומה של התנהגויות שונות שלנו בהווה (האם אנחנו מעשנים? כמה כושר גופני אנחנו עושים? האם אנחנו אוכלים הרבה בשר ושומן מן החי?) על תוחלת החיים שלנו, היא בעלת חשיבות גדולה לבריאות הציבור, וגם לבריאות האישית שלנו.


גוטמן היה הראשון שנתן תשובות כמותיות ומהימנות לאחת השאלות החשובות ביותר בעולם: מה הן ההתנהגויות ומה הם הגורמים שהורסים את יחסיהם של בני זוג? זה הישג מדעי וחברתי מרשים, אבל ממש לא מספיק. עם כל הכבוד, יכולת לנבא גירושים היא רק חצי מהסיפור. לא די לאבחן את הבעיה בצורה מדויקת — צריך גם לטפל בה בהצלחה. במהלך הקריירה הארוכה שלו, גוטמן הראה שהוא יכול לעשות גם את זה.


המלצות פשוטות


המלצותיו של גוטמן, המהוות חלק נכבד מן הספר שלפניכם, עלולות להיראות פשוטות ואפילו פשטניות למי שמצפים לתובנות פסיכולוגיות עמוקות — כאלה שבסופן, בדרך כלל, שוב מתברר שאימא אשמה בכול. גם שבעת העקרונות שעל שמם קרוי הספר, וכן השאלונים הרבים והמטלות לעבודה עצמית שבו, לא בדיוק חודרים אל מסתרי הנפש האנושית. אבל אל תיתנו לפשטות ולבהירות להטעות אתכם — להמלצות האלה יש יעילות מוכחת, וכדאי מאוד לנהוג על פיהן. גוטמן הצליח להוריד את שיעור הפרידות בקרב זוגות שקיבלו טיפול קצר, שהתבסס על המחקרים שלו, למחצית משיעור הפרידות של זוגות עם אותם מאפיינים, שקיבלו טיפול זוגי "רגיל".


הנה למשל ממצא מחקרי בלתי צפוי, שהביא לתובנה מועילה ולהמלצה מועילה: גוטמן גילה כי יותר משני שלישים (ליתר דיוק, 69 אחוזים) מן הנושאים, אי ההסכמות והקונפליקטים שבגללם בני זוג רבים שוב ושוב — פשוט אינם ניתנים לפתרון. מדוע? משום שהם נובעים מהבדלים עמוקים בהשקפת העולם, בטמפרמנט, באמונות, בערכים, או בשאיפות החיים של שני בני הזוג, וההבדלים האלה לא הולכים וגם לא ילכו לשום מקום. זאת בדיוק הסיבה לכך שאנחנו רבים עליהם שוב ושוב — כי אי אפשר לפתור אותם ולעבור הלאה. אי אפשר — וזהו. אז מה עושים?


תורת הריב


העובדה שיותר משני שלישים מן הנושאים שבגללם בני זוג רבים זה עם זה אינם ניתנים לפתרון היא חשובה מאוד. שכן, ברגע שמבינים אותה, השאלה מפסיקה להיות "איך נפתור את הבעיה הזאת?" (שהרי אי אפשר לפתור אותה), והיא הופכת להיות "איך נפסיק לריב על הבעיה הזאת?". כאן גילה גוטמן משהו שנשמע פשטני, אבל לדעתי יש לו השלכות מרחיקות לכת — לא רק על שלום בית, אלא גם על שלום במזרח התיכון: כיצד מסתיים ריב על בעיה שאי אפשר לפתור אותה? הריב מסתיים לא כאשר בני הזוג מוצאים פתרון (שהרי אין פתרון), אלא כאשר נמאס להם לריב.


איך זה קורה? איך מפסיקים לריב על בעיה שאין לה פתרון? אחרי שצילם בווידיאו וניתח מאות ריבים כאלה, גוטמן גילה שהריב נמשך ונמשך עד שלאחד מבני הזוג נמאס לריב. באותו הרגע בן הזוג שנמאס לו (הראשון) עושה מחווה קטנה — מבט, או תנועת יד, או כמה מילים שנוגעות בעניין אחר ונאמרות בצורה רכה יותר. לעיתים קרובות המחווה הזאת נעשית בצורה לא מודעת, אבל היא מהווה איתות לבן הזוג השני — "בוא נפסיק לריב".


עכשיו יש לבן הזוג השני שתי אפשרויות: אם הוא מקבל את היד המושטת אליו, ונענה להזמנה להפסיק — זה מלמד על חוסן זוגי בהווה, ומעלה את הסיכוי לחיים משותפים ומאושרים בעתיד. אבל אם הוא לוקח את היד המושטת אליו ונושך אותה, כלומר אם הוא מגיב בהתקפה חדשה על הניסיון לפיוס — זה מלמד על צרות בהווה, ואם הדפוס חוזר על עצמו, הוא מעלה בצורה חדה את הסיכויים לפרידה בעתיד.


הנה דוגמה: נניח שבת הזוג שלי ואני רבים בלהט על משהו שלא ניתן לפתור אותו. "ממש לא מעניין אותי מה אחותך אומרת!" אני צועק אחרי כמה סבבי לחימה, "וגם לא מה שאימא שלך אומרת! מה הן מבינות בכלל? הן לא חיות בבית הזה!" ואז אני מנמיך קצת את הקול ואומר, "טוב, אני הולך להכין לי קפה. להכין גם לך? כפית סוכר?"


עכשיו מגיע רגע האמת. אם בת הזוג שלי תענה לי, בתדהמה ובזעם, "מה?? כפית סוכר? אני לא מאמינה! כבר שנתיים שאני שותה בלי סוכר, ואתה אפילו לא שמת לב? לא, אתה לא אמיתי. אתה לא רואה אותי ממטר. פשוט לא מזיז לך מה עובר עלי!" — זאת אולי תשובה כנה, אבל היא לא תשובה שחוזה טובות לקשר הזוגי שלנו. והנה, למקרה שאתם לא יודעים אותה, התשובה הנכונה: "פסדר, שיהיה קפה. אבל בלי סוכר, אוקיי?"


רק זה, וזה הכול.


לא על מה רבים ולא כמה רבים - אלא איך רבים


מאחורי הדוגמה הזאת מסתתרת תובנה גדולה יותר של גוטמן, שהפריכה את מה שהיה מקובל בתחום הטיפול הזוגי עד המחקרים שלו: זוגות שרבים יותר לא נפרדים יותר, הם גם לא נפרדים פחות. מה שקובע לעניין הסיכויים לפרידה הוא לא על מה בני זוג רבים, וגם לא כמה הם רבים, אלא איך הם רבים. ריב יכול להתנהל בטונים גבוהים ובכעס גדול, ולא יהיו לו תוצאות קשות; ולעומת זאת ריב יכול להתרחש בלעג חרישי ומנומס, ולחולל נזק עצום. אחת התגליות החשובות של גוטמן היא שבוז, לעג וסרקזם גורמים לנזקים שקשה מאוד לתקן אותם. ומה שחשוב לשימור האהבה לאורך זמן הוא יכולת התיקון של בני הזוג — לא היכולת להימנע מריב, אלא היכולת להתאושש מריבים ולחזור לשגרה טובה.


הנה תובנה נוספת של גוטמן שקשורה לעניין התיקון: לימדו אותנו שאם העלבת את בת/בן הזוג שלך, אתה צריך להתנצל, ולפצות את הנפגע במילה טובה. זה נכון, אבל זה ממש לא מספיק. גוטמן גילה שבמקרה כזה דרושות לפחות חמש מילים טובות, ורצוי שמונה או יותר. זה הכלל: על כל דקה של ריב — לפחות חמש דקות של אהבה, אחווה, שלום ורעות; על כל עקיצה מילולית — לפחות חמש לטיפות מילוליות.


מדוע? משום שגוטמן מצא, אחרי מדידות רבות, שיחס של 1:5 בין הזמנים הטובים והרעים של בני זוג הוא גבולי לשרידות הקשר שלהם. רצוי יחס גבוה יותר, ויחס נמוך יותר הוא מסוכן ממש. זוג שרב בממוצע חצי שעה מדי יום, אבל יש לו שלוש שעות טובות ביום, סיכוייו להתגרש קטנים בהרבה מזוג שרב רק רבע שעה בכל יום, ולעומת זאת יש לו רק חצי שעה ביום, ולא יותר, של זמן איכות משותף.


שבעת העקרונות במבט־על


שבעת העקרונות של גוטמן לנישואים מאושרים, שעל שמם נקרא הספר, אינם שבעה דיברות מסיני. ולמרות שהם פשוטים, כמעט פשטניים, הם כלל לא מובנים מאליהם. הם דורשים הסבר, ודוגמאות, ולא מעט תרגול. לכן נכתב עליהם ספר שלם. ואף על פי כן, לקראת סוף המבוא הזה ברצוני לפרט אותם, ולומר כמה מילים משלי על כל אחד מהם, כפי שאני מבין אותם:


1. שפרו את מפות האהבה שלכם: האם אני באמת מכיר/ה אותך? לא תמיד "להכיר אותו זה לאהוב אותו". בשביל להתאהב מעל הראש, למשל, כדאי לא להכיר יותר מדי טוב את מי שמתאהבים בו, או בה. אבל בשביל לחיות יחד חיים שלמים וטובים עם אותו אדם, צריך להכיר אותו מצוין, ולעומק. יש דרכים לעשות את זה, גם אחרי שנים רבות יחד, וזה משהו שאפשר, וכדאי, ואפילו נעים ללמוד.


2. טפְּחו את החיבה וההערצה שלכם: אהבה גדולה שנמשכת לאורך שנים, ושורדת משברים, ניצבת על זיכרונות טובים ובנויה מהמון רגעים של חיבה. כשהרגעים האלה באים בכוחות עצמם זה נפלא, אבל יש גם דרכים פשוטות להביא אותם אליכם. גם כאן המשוררים צודקים: "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום".2


3. בואו זה לקראת זה ואל תפנו עורף זה לזה: אוהבים טובים הם חברים טובים. נקודה. בקשר ביניכם צריך לחפש את החיובי וגם לתת אותו, בקטנה אבל בשיטתיות. המטרה היא שרוב הזמן תהיו שם זה למען זה — בכאבו, בחרדותיו וגם בכעסו. צריך ואפשר ללמוד איך לתת לאחר את מה שהוא זקוק לו ברגעים האלה.


4. תנו לבני הזוג שלכם להשפיע עליכם: במאבקי הכוח הבלתי נמנעים שבין כל בני זוג, האלטרנטיבה לניצחון היא לא כניעה, אלא שוויון ושיתוף. לא קל להגיע לשם, בייחוד כאשר נקודת המבט של האחד או הרגלי החיים שלו שונים מאוד מהאחר, אבל זה אפשרי. בתור התחלה חייבים להבין שמשא ומתן בין שתי מדינות הוא לא דוגמה טובה למשא ומתן בין בני זוג. רוב הסכסוכים הזוגיים הם לא משחק־סכום־אפס, וכמעט תמיד משתלם וגם נעים להיות קשוב וגמיש.


5. פתרו את הבעיות הפתירות שלכם: כאשר יש אי הסכמה או ניגודי אינטרסים בין בני זוג, ואפשר להתפשר עליהם — זה נהדר. יש דרכים בדוקות, שאפשר ללמוד אותן, לפתרון יעיל של קונפליקטים בקשר הזוגי. הבעיה היא שלא תמיד קל לדעת אם פתרון הוא אפשרי, ומה שיותר גרוע — רוב העימותים החוזרים בין בני זוג נובעים מבעיות שלא ניתן בשום אופן לפתור אותן. וזה מביא אותנו לעיקרון הבא —


6. כיצד להיחלץ ממבוי סתום: לכל זוג יש חילוקי דעות חשובים ומהותיים שלעולם לא ייפתרו. אז איך אפשר לחיות טוב יחד, כאשר יש לכם בעיות גדולות בלתי פתירות? את החצי הראשון של התשובה יודעים אלה שהגיעו לגיל 50 — כמו שחיים עם כאב כרוני. זה אף פעם לא ייעלם, אבל צריך ללמוד לחיות עם זה, ותמיד אפשר להחליש את זה. החצי השני של התשובה מורכב יותר: צריך למצוא דרך להתחבר לחלום הסמוי של בן/בת הזוג, אל מה שיקר לליבה, ובגללו היא לעולם לא תחשוב כמוך. גם את זה אפשר וצריך ללמוד.


7. ליצור משמעות משותפת: מכאן בא ההבדל בין זוגיות תקינה לזוגיות נפלאה. משמעות משותפת היא תוצאה של תחושת גורל משותף (בעבר ובהווה), ושל חזון משותף (לעתיד). אלה דברים שקשה מאוד למדוד אותם, אבל קל להרגיש בהם כשהם נמצאים — וגם כשהם חסרים. משמעות משותפת היא תמיד יצירה משותפת. לא ניתן לבחור אותה מתוך תפריט, ואי אפשר להמציא אותה יש מאין. אבל אפשר, וטוב שכך, ללמוד כיצד ליצור תנאים שיקלו עליה לפרוח ביניכם.


שלוש־ארבע ולעבודה


למרות המחקרים שגוטמן מסתמך עליהם והמסקנות המדעיות שלו, הספר הזה, הפופולרי מבין עשרות הספרים שכתב, הוא לא תורה מסיני. יש וריאציות רבות לקשר זוגי טוב, וייתכן שחלק מן ההמלצות והתרגילים הרבים שבו לא יתאימו לכם. "הזוג הממוצע" הוא ישות דמיונית לא פחות מאשר "האדם הממוצע" או "הקורא הממוצע". אבל אל תעשו לעצמכם הנחות, ונסו להתגבר על הפיתוי לדלג בסיטונות ובקלילות ישראלית מעל להנחיות ולשאלונים שבספר.


הישראלים אוהבים קיצורי דרך, ונוהגים שלא לקרוא את ההוראות. אז תנשמו עמוק, ואל תעשו את זה. כי בשורה התחתונה, מאחורי כל התרגילים והשאלונים והבחנים שבספר, ומאחורי שבעת העקרונות שלו, עומדת תובנה אחת, והיא פשוטה וחשובה: בני זוג שרוצים ליהנות מקשר טוב לאורך זמן, קשר שיש בו אהבה, סיפוק מיני, תחושות של רומנטיקה, ידידות ושותפות — יצטרכו להשקיע הרבה עבודה ומאמץ בקשר שלהם. והם יצטרכו לעשות את זה לאורך זמן, וללא הגבלת זמן.


החדשות הטובות — זה אפשרי. אפשר ללמוד את זה, הספר הזה ילמד אתכם איך לעשות את זה, ואפשר להתחיל כבר עכשיו. החדשות הרעות — זה לא קל, אין קיצורי דרך, אין פתרונות פלא, ואף פעם אי אפשר לנוח על זרי הדפנה. מדוע? כי קל להתאהב, וכמעט כולנו יודעים איך להתלהב ולהתלקח באהבה, אבל לא קל לשמור על הגחלת לאורך שנים. ככה זה.


לא קל — אבל כדאי מאוד לטפח בהתמדה, בתשומת לב ובמסירות את גחלת האהבה הזוגית, כך שהיא תמשיך לבעור ביניכם ללא הגבלת זמן. כזכור, "קשר רומנטי ומיני ממושך ומחייב עם אדם אחר הוא המתנה הגדולה ביותר שהחיים יכולים להעניק לנו." ולעומת זאת, אחרי שהאש כבתה, אצל אחד מבני הזוג או אצל שניהם, יהיה קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, להדליק אותה מחדש.


ואם התובנה הזאת נשמעת לכם פסימית, אז בואו ננסה, לסיום, להגיד אותה בצורה אופטימית — כפי שאמר אותה לפני הרבה שנים הרב ישראל מסלנט, במשפט אחד נפלא: "כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן".


ועכשיו — לעבודה.


פרופ' יורם יובל


האגף לרפואת המוח


בית־החולים 'הדסה עין־כרם'


והמחלקה לפסיכולוגיה


האוניברסיטה העברית בירושלים