הקדמה


קיסר אתיופיה היילה־סלאסה, ״מלך המלכים״, שמשל כנראה יותר מכל שליט אחר בימינו, הוא אחת הדמויות המרתקות והמסתוריות במאה העשרים. כיצד מפרשים את קורות חייו של אדם קטן גוף שכולו עוצמה, איש אכזר ונדיב, סגפן וראוותן? כיצד מיישבים בין פוליטיקאי קטנוני לבין מדינאי שנטל חלק באחד הצמתים החשובים של תולדות האנושות — המאבק בפשיסט האלים מוסוליני? איך מבינים את מי שהיה סמל גאה לשחורי עור באשר הם ומנהיגה של אפריקה, אך גם הותיר את עמו שלו בפיגור? איך מפענחים אדם שבנה כוח בנכלולי חצר ביזנטינית, אך גם מיליונים סגדו וסוגדים לו כבן אלוהים? איך מסבירים את המהפכן הצעיר והריאקציונר המזדקן? איך מתארים את ״מלך ציון״, ״אריה יהודה״, שחיפש בשעתו הקשה מקלט בירושלים, אך בגד בישראל בשעתה הקשה?


יש בספר זה חומר רקע למי שמוסמכים לתת הסברים פסיכולוגיים: ילדות ללא אם בצל דמות אב מרוחק, אהבתה של בת זוג אימהית, אסונות משפחתיים, תהפוכות ותעתועי גורל; מִכס של מלכות ללא מצרים לעוניה של גלות; מתהילת משחרר האומה אל בדידות קרה לעת זקנה. מי היה היילה־סלאסה? מה היה סוד הישרדותו? כיצד הביא על עצמו את עליבות רציחתו ואת חרפת קבורתו? לא כל החידות פתורות. ספר זה משחזר את דרמת חייו של קיסר אתיופיה האחרון, מי שהוגדר אחד האייקונים הפוליטיים החשובים של ההיסטוריה העולמית; מי שהאמין ללא סייג באגדת עצמו, אך היא התפוגגה והלכה מבלי שהבחין בכך. זהו פח הטמון כנראה לכל שליט המאריך ימים על כיסאו, ולחסרי הגבולות שבהם — פח יקוש עמוק במיוחד.


כתיבת ״היילה־סלאסה: אריה יהודה מלך המלכים״ הייתה לי חוויה מיוחדת. אני לומד את תולדות אתיופיה זה חמישים שנה בקירוב ועדיין מוקסם מייחודיותה, משורשיה התנ"כיים הגלויים לעין כול ומהליכתה בדרכה שלה בנתיבי העת החדשה. בהיותי דוקטורנט צעיר ״פגשתי״ פעמיים את היילה־סלאסה. במארס 1972 הוא חנך תערוכה ישראלית באדיס אבבה. היו אלה ימי השיא ביחסים בין ישראל לאתיופיה, והקיסר, שכבר מלאו לו שמונים, הגיע כולו הוד מלכות. אפילו הקיבוצניק חיים גבתי, שר החקלאות הישראלי, החווה קידה כאילו אי אפשר אחרת. גם אני נדחקתי וקדתי בתקוות שווא לצוד את עינו. כמה ימים לאחר מכן ״פגשתי״ אותו שנית. חיכיתי למעלית בלובי של מלון הילטון אדיס אבבה, כשלפתע הגיחו שני שומרי ראש ודחפו אותי הצדה בלי אומר. היילה־סלאסה נכנס עִמם למעלית, ושוב לא זיכני במבט. ״פגישה״ שלישית לא התממשה. בפברואר 1992 קיבלתי טלפון מאדיס אבבה. מעברו האחר של הקו שאלו אם אוכל להגיע בתוך יומיים: נמצא המקום שבו נקבר הקיסר קבורת חמור (פרטים להלן בפרק יב), ומתכוונים להעלות את עצמותיו בנוכחות כמה היסטוריונים. הבטחתי שאנסה, אבל טיסות ישירות לאתיופיה טרם התחדשו. יתרה מזו, התקשיתי לדמיין איך אנמק את הבקשה המקברית הזאת לקרן לקשרי מדע באוניברסיטת תל־אביב...


באוקטובר 2016 ״פגשתי״ אותו ברביעית. לאחר ועידה אקדמית באוניברסיטת אדיס אבבה הלכתי עם רעייתי לכנסיית השילוש, אל המצבה המפוארת הניצבת עתה בירכתיה. הייתי לקראת השלמת כתב היד הנוכחי, וללא מילים כמעט התנצלתי בפני הקיסר. הספר שיצא תחת ידי איננו קידה לדמות גדולה מהחיים. השתדלתי להבין את סיפורו של האיש ללא הנחה של מעריץ וללא הטיה של שופט עוין. השתדלתי גם לשזור את סיפורו בתולדותיה של אתיופיה ובתפקיד שמילאה בתולדות האזור — ולעתים אפילו בתולדות העולם — במשך 83 שנות חייו. אין זה כתב קטגוריה ולא דבר סנגוריה, רק מלאכת תלמיד היסטוריה על מגבלותיה ועל יתרונותיה.


תודתי לקרן הלאומית למדע מיסודה של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים על המלגה הנדיבה שאפשרה את המחקר (מענק 491/14), לעוזרי המוכשרים ורבי התושייה רואי בר־שדה, דקל קליין ואור פיטוסי, לצוותי הארכיונים והספריות, לכל חברי ועמיתי, מורי ותלמידי, שנאלצו לשמוע ממני שוב ושוב את עלילות היילה־סלאסה. ולרעייתי האהובה יוכי, שותפתי בכול.


שמות ומושגים אתיופיים


אצל האתיופים אין שמות משפחה העוברים מדור לדור. השם הפרטי של אתיופי או אתיופית הוא המזהה אותם, ואליו מצורף לרוב גם שם אביהם. למשל, פלוני מֵקוֹנֶן הַיילֶה הוא בנו של היילה ווֹלְדָה־סֵלאסֶה, שהוא בנו של וולדה־סלאסה מַנְגֵשָה, וכך הלאה. שמו המלא של גיבורנו לפני הכתרתו לקיסר היה תָפָרי מקונן, אך איש לא יכירנו בתור מקונן (שהוא שם אביו), אלא בתור ראס תפרי. כך גם כל שאר גיבורי הספר: הם יופיעו בשמם הפרטי, לעתים עם שם האב ולרוב עם דרגתם לפני שמם. למשל, ראס אַסְרָתֶה קאסָה היה בנו של ראס קאסה היילוּ, הוא יופיע כאן כראס אסרתה. בנו הוא ההיסטוריון אספא־וו­­ֹסֶן אסרתה.


עד מהפכת 1974 ומאז שחר ימי הביניים התקיים באתיופיה מדרג של תוארי אצולה שהוענקו לאנשי העילית הצבאית־פוליטית־מנהלתית, ומדרג תארים לאנשי הדת: הכמורה והנזירות. להלן רשימת רוב התארים והמושגים המוזכרים בספר. ניקוד השמות בהתאם להגייה המקובלת, לא תמיד ברוח התעתיק הדקדקני, שממילא בכתבי האתיופים אין בו עקיבות, כפי שהיא קיימת בשפות השמיות הקלאסיות:


אָבּוּנא —


ראש הכנסייה האתיופית


אֵצָ'גֶה —


ראש הנזירים של הקיסרות


אָצֶה —


קיסר


גַ'נְהוֹי —


כינוי לקיסר, מילת הקריאה והפנייה אליו


דָגַ'זְמָץ' —


(מילולית: מפקד השער) דרגת אצולה גבוהה, אחת מתחת לראס; גנרל, מושל


וַייזָרוֹ —


גברת


לִיג' —


נסיך, צעיר בן למשפחת אצולה


מארֵבּ מֵלָאש —


(מעבר לנהר המארב) מ-1890 שמה של אריתראה


מַסְקָל —


חג הצלב החל ב-27 בספטמבר


נֵגוּס —


מלך


נֵגוּסָה־נָגַסְת —


מלך המלכים, קיסר


פִתָאוְורָרי —


(מפקד המשמר הקדמי) דרגת אצולה צבאית־מנהלתית, מתחת לדג'זמץ'


רָאס —


התואר הגבוה ביותר אחרי המלך, דוכס


פרק א


מגדולי העולם


אייקון פוליטי


ב-6 בפברואר 2011 מלאו מאה שנה להולדת נשיאה לשעבר של ארצות הברית, רונלד רייגן. השבועון האמריקאי החשוב והמוביל ״טיים״ הכריז כי מעטים האישים בהיסטוריה העולמית שזכו כמו רייגן להיחרת בזיכרון כאייקונים, כלומר מי שהיו לסמל ושרדו כך במבחני הזמן. מערכת השבועון כינסה קבוצת עיתונאים ומומחי תדמית כדי לחבר רשימה של 25 האייקונים הפוליטיים הבולטים בהיסטוריה. השבועון ״טיים״ איננו כתב עת מדעי, אלא שבועון רב תפוצה והשפעה. הוא בעצמו אייקון עיתונאי, סמל בולט להשפעת העיתונות על עולם התדמיות. הופעה בשער ה״טיים״ שמורה לרוב לידוענים ולמי שעשו היסטוריה. השבועון החל לצאת לאור בשנת 1923, ושעריו עצמם כבר היו להיסטוריה.


הקיסר האתיופי היילה־סלאסה, גיבור ספרנו, מופיע במקום ה-24 ברשימה, אחרי שורה של אישים נכבדים: מוהנדס גנדי, אלכסנדר הגדול, מאו צה־טונג, וינסטון צ'רצ'יל, צ'ינגיס ח'אן, נלסון מנדלה, אברהם לינקולן, אדולף היטלר, צ'ה גווארה, רונלד רייגן, קליאופטרה, פרנקלין רוזוולט, הדלאי לאמה, המלכה ויקטוריה, אכּבר הגדול (מייסד שושלת המו­ֹגוּלים בהודו במאה השש־עשרה), ולדימיר לנין, מרגרט תאצ'ר, סימון בּוליבר (משחרר דרום אמריקה), קין שי הואנג (קיסר סין, 259-210 לפני הספירה), קים איל סונג (רודן קוריאה הצפונית, 1948-1994), שארל דה־גול, לואי הארבעה־עשר, היילה־סלאסה, ריצ'ארד לב־ארי וצלאח א־דין (שני האחרונים חולקים יחדיו את המקום ה-25).1


הרשימה מעוררת הסתייגויות. היכן סטלין? האם לא הוריש לעולם את ה״סטליניזם״ וחיסל יותר בריות מצ'ינגיס ח'אן? איה יוליוס קיסר? משה רבנו? איה ישו?! איפה גמאל עבד אל־נאצר? דוד בן־גוריון? ומדוע רק שתי נשים? מה עם ז'אן ד'ארק, אינדירה גנדי, מארי אנטואנט, גולדה מאיר? כל ערעור וכל ויכוח על חשיבות ותדמיות בהיסטוריה לגיטימיים. הרשימה של ״טיים״ בנויה, כך נדמה, גם על שיקולי איזון קורקטי ועל מעט פרובוקציה לשמה.


לרשימת 25 הנבחרים צורפו גם נימוקים. על היילה־סלאסה נאמר כך:


מלך המלכים, האריה הכובש משבט יהודה, בחיר האלוהים. אלה היו כינוייו של היילה סילאסי, אשר שלט באתיופיה מ-1930 עד 1974 ונערץ עדיין כהתגלמות אלוהית בקרב מאמיני דת הראסתפרי. העובדה כי הודח באחריתו בידי אנשי צבא שזעמו על משטרו אינה צריכה להאפיל על תרומתו לסולידריות האפריקאית. סילאסי נתן לאתיופיה את חוקתה הראשונה, זימן ואירח את הפגישות הראשונות של הארגון לאחדות אפריקה. אך יותר מכול הוא זכור בשל הנאום שנשא בחבר הלאומים ב-1933, בעת שגייסותיו של בניטו מוסוליני הסתערו על ארצו חסרת המגן. חבר הלאומים עשה מעט מאוד כדי להציל את אתיופיה מתבוסה, אבל הפנייה של סילאסי, שנישאה באופן מרגש בשפתו האמהרית, עתידה הייתה לשמש מקור השראה במאבקים נגד הקולוניאליזם והפשיזם. הודות למעורבותו הרבה בענייני המרחב העולמי זכה המלך האתיופי שארצו תהיה חברה מייסדת של האו״ם. הקיסר, שהיה איש השנה של השבועון ״טיים״ [1935] וטען כי הוא צאצאם של שלמה המלך ומלכת שבא, הכניס את יבשת אפריקה שאיחד למסלול מובהק של מודרניזציה.


זקן שליטי המאה העשרים


תיאור זה אינו מדויק כל צורכו. היילה־סלאסה שלט באתיופיה למעשה מ-1916 ולא משנת הכתרתו, 1930. נאומו ההיסטורי בחבר הלאומים נישא ב-1936 ולא ב-1933. בשום פנים אין לקרוא לו סילאסי, אלא היילה־סֶלאסֶה (כפי שלראש ממשלת ישראל הראשון אין לקרוא גוריון...). ואולם מעבר לכך יש בתיאור תמציתי זה גם הרבה אמת, ודאי מבחינת התדמית ה״אייקונית״. תמונתו של היילה־סלאסה התנוססה על שער השבועון ״טיים״ עם הכתרתו לקיסר בנובמבר 21930 ושוב בינואר 1936 עם הכתרתו ״איש השנה״ בעולם.3 זאת אכן הייתה שנה הרת גורל לתבל כולה. ההידרדרות לקראת מלחמת העולם השנייה החלה למעשה במתקפת הפשיסטים האיטלקים על אתיופיה, המשיכה דרך מסדרונותיו המְרוקנים מתוכן של חבר הלאומים אל מלחמת האזרחים בספרד וממנה אל זוועות המלחמה הכוללת. בפרק הראשון של שרשרת זאת — פלישת מוסוליני לאתיופיה והרס חבר הלאומים — מילא היילה־סלאסה תפקיד מפתח. עוד נחזור לכך. ואולם היה זה פרק אחד בלבד בהיסטוריה שעיצב האיש במשך לא פחות מ-58 שנים. כשהודח מכס קיסרות אתיופיה ב-1974 היה היילה־סלאסה הוותיק בשליטי תבל. ספק אם מישהו אחר במאה העשרים שלט בארץ כלשהי לאורך זמן כה רב וללא מְצרים.4 הביוגרפיה שלו כמוה כסיפור תולדות אתיופיה בזמנו; שלובים בה כמה היבטים חשובים של תולדות אפריקה והמזרח התיכון וגם, פה ושם, של העולם כולו.


היילה־סלאסה החל דרכו כנסיך זוטר ושאפתן. תהפוכות הפוליטיקה סייעו לו להשיג עמדת כוח, וממנה הוא זינק ב-1930 אל כס הקיסרות. באביב ימיו ובמלוא כוחו הפיח תקווה, חולל קִדמה. כבר בדרכו אל הכס, וביתר שאת מאז נכון שלטונו, היה למחדש רב פעלים. הוא היה למדינאי שידע לשלב חזון עם תכססנות ולחלץ את אתיופיה מידיה של איטליה הפשיסטית של מוסוליני. היילה־סלאסה השכיל לנצל את מורשת הכיבוש הפשיסטי באתיופיה (1936-1941) כמנוף להמשך המודרניזציה. לאחר מלחמת העולם השנייה יזם ויישם תמורות במנגנון המדינה על שלוחותיו הצבאית והאזרחית ובמערכת החינוך. הוא הקים באתיופיה דור חדש של משכילים שבחר בהם אחד אחד, והביאם לאוניברסיטה שייסד בעיר הבירה. את הטובים שבהם שלח להשתלם בארצות המערב (או בבירות המזרח התיכון) כדי שיחזרו לארצם ויאיישו את מנגנוניה המתחדשים.


שינויים אלו נעשו כדי ליצור זרועות מודרניות בשירות מערכת ארכאית. בסתיו חייו כבר היה הקיסר מחסום לקדמה. כל עוד שלט, לא אפשר היילה־סלאסה לאיש להיות יותר מנתין במדרג נאמנויות אישיות בנוסח ימי הביניים. הקיסר התיימר להיות ככל קודמיו, בחיר האלוהים, מלך נוצרי בחסדי שמים. בשלל מניפולציות ובקשיחות הצליח לגדוע באבּו כל ניסיון ליצור פוליטיקה אחרת. כל עוד חי לא קמו באתיופיה מפלגות, תנועות, ארגונים של חברה אזרחית, עיתונות חופשית. בעשור האחרון לשלטונו הלך והעמיק פרדוקס: האיש שבמאמץ יחיד כמעט הקים שכבה של משכילים, במדים ושלא במדים, ציפה מהם לפעול לפי מערכת מושגים דתיים־פוליטיים, נוצריים־תנ"כיים, שנוצקו בעת העתיקה. בשנות השישים של המאה העשרים, שנים שבהן כבר הנהיגו את רוב מדינות אפריקה והמזרח התיכון נציגי דורות חדשים, חדורי אידיאולוגיה ומקימי מסגרות מודרניות — נשארה אתיופיה כלואה בשמרנותה.


אתיופיה נותרה שבויה במלכודת שיצרה לעצמה עם ניצחונה המפואר על הקולוניאליזם בסוף המאה התשע־עשרה. היה זה ניצחון יחיד במינו במרחבים של אפריקה ושל אסיה באותו זמן. אביו של היילה־סלאסה היה מבני הדור שהביא את המערכת האתיופית המסורתית לשיאה ההיסטורי; דור שהכה את האימפריאליזם האירופי, כבש אוכלוסיות מוסלמיות שכנות והכניס את הקיסרות הנוצרית למאה העשרים כשהיא חדורת גאווה ומבוצרת בסדריה העתיקים. היילה־סלאסה ירש אפוא אימפריה שטרם חוותה תמורה רעיונית־פוליטית של ממש, ואת זאת מיאן לשנות. ניצחון הסדר הישן הוריש לו יכולת ליזום תמורות באופן בררני. הוא אמנם יזם ושינה ובכמה תחומים אף היה חלוץ של מודרניזציה, אך הכול למען חיזוק פוליטיקה סמכותנית־אישית עתיקת יומין, ובראשה כוחו הקיסרי הבלעדי המוחלט. מצב זה נמשך עד מהפכת 1974. שמרנותו של היילה־סלאסה לעת זקנה לא רק ביישה את ראשיתו, אלא גם הביאה לחורבן שהתחולל אחריו.


בוב מארלי: הוא קן התפילה


לנין והיטלר שהופיעו ברשימת ה״טיים״, סטלין ונאצר שקופחו — כל אלה היו אייקונים היסטוריים משמעותיים כל כך, עד שנהיו למושגים פוליטיים מופשטים: לניניזם, היטלריזם, סטליניזם, נאצריזם. משה, ישו ומוחמד (איפה הוא ברשימה?!) ייסדו דתות והיו לסמלים היסטוריים־פוליטיים אדירים. גם היילה־סלאסה נשאר אייקון עטור הילה מיוחדת, ודמותו זכתה גם היא למעמד דתי־פולחני. מי שאימץ לעצמו את השם הקיסרי ״היילה־סלאסה הראשון״ נולד בשם תָפָרי מֵקוֹנֶן. לימים קיבל תפרי מקונן את התואר ראס (ראש בעברית), כלומר דוכס, דרגה אתיופית אחת מתחת למלך. ראס תפרי כבר היה האיש החזק באימפריה האפריקאית העצמאית עת יצא ב-1924 למסע בכמה מבירות אירופה. דמותו של הנסיך האפריקאי הצעיר והגאה ריתקה את קוראי העיתונים בלונדון, בפריז, ברומא ובבריסל, ושמעו הגיע גם אל מעבר לאוקיינוס. אותו זמן כבר הייתה המודעות לאפריקה בכלל ולאתיופיה בפרט נחלתם של שחורי עור רבים, בעיקר בג'מייקה, בארצות הברית ובמרחבים נוספים. מנהיגם הרוחני של השחורים, מרקוס גארְווי, הצהיר כמה פעמים במהלך שנות העשרים: ״שאו עיניכם לאפריקה, כי ביום שיימשח מלך שחור, יום גאולתכם קרב ובא״.5 בנובמבר 1930 הוכתר תפרי לקיסר היילה־סלאסה, ולגבי מיליוני מעריציו של גארווי התגשמה הנבואה. כך נולדה התנועה ״ראסתפרי״ ואמונתה המשולשת: הציפייה לגאולת השחורים בתבל כולה; הדבקות במסכת רוחנית שיש בה היבטים תנ"כיים־אתיופים־נוצריים; תפיסתו של היילה־סלאסה כמלך־משיח, כבן האלוהים שנולד מחדש. לפי יסוד האמונה, היילה־סלאסה הוא שיביא את הגאולה, הוא שיפדה את שחורי העולם וישיבם גאים חופשיים ומאושרים לאפריקה, אם האנושות.


את תרבות הראסתפרי סייעו להפיץ הזמר הדגול בוב מארלי, מוסיקת הרגאיי הקסומה ותספורת הראסטה עזת המבע. צעירים רבים באשר הם מכל העמים והצבעים — גם בישראל — נותנים כיום ביטוי לרוח החופש ולערגת השחרור מחיי החומר, תוך הזדהות עם הראסתפרי ועם דמות האייקון של הקיסר המשיח, בן האל, היילה־סלאסה. ב-1968 נטלו בוב מארלי ולהקתו את השיר הידוע Crying in the Chapel (בוכה בכנסייה), שכולו הזדהות נוצרית מזככת עם אלוהים ואשר זכה לחמישים ביצועים בקירוב, ובהם גם של ״המלך״ אלביס פרסלי (ב-1960), ושינו את המילים ל-Haile Selassie is the Chapel. בתרגום חופשי:6


היילה־סלאסה קן תפילה הוא


חיל השילוש [כוח השילוש].


שא עיניך זו הדרך


הוא אל חי, ובו תחיה.


שא יגון אלי סלאסה


מלך המלכים רק הוא


אריה משבט יהודה


נאמר כולם תפילת תודה.


חיפשתי וחיפשתי בספרי ספרים


ובהתגלות, הנה עלה:


היילה־סלאסה קן התפילה


יֵדעו נא, ידעו כולם


האיש הזה מלאך,


אלוהינו, מלך העולם.


השיר המכריז על היילה־סלאסה כאל, או כבן האלוהים, הופץ במיוחד לאחר מותו של הקיסר. לבוב מארלי ולמורשתו עוד נשוב.


תולדותיו של מיתוס ותדמיתו של אייקון ראויים גם ראויים למחקר היסטורי. היילה־סלאסה, מכל מקום, היה בשר ודם. הוא היה מלך המלכים של אתיופיה, מאחד הכתר והצלב בארצו שלו. קיסר נוצרי בחסד האל.


הפרק השני, ״ילדות בצל האב״, מתאר את נעוריו של תפרי, חשוך אם ובצל אב דומיננטי. ראס מקונן, מאצילי הארץ ומקורב למלכות, היה יד ימינו של הקיסר מֵנֵליק השני. מקונן היה אדם רב יכולות וכישורים, מעורב ואף מוביל כמעט בכל מה שנעשה בעת ההיא: כיבוש אוכלוסיות מוסלמיות בדרום וניצחון על האימפריאליזם האירופי בצפון; יחסי הממשל הקיסרי עם המוסלמים שסופחו ועם בני העם הנוצרי־תיגריני שהודחו מבכורתם; ראשיתה של דיפלומטיה מודרנית עם האירופים לשם מיסוד העצמאות ועם העותמאנים — כדי לבנות בירושלים, ביטוי לישראליות הנוצרית־אתיופית. תפרי הנער גדל במעוזו של ראס מקונן, העיר הראר, בירת האסלאם של קרן אפריקה. הוא חי בין מוסלמים, קיבל השכלה מסורתית נוצרית מכמרים מקומיים, רכש השכלה מערבית ממיסיונרים צרפתים והשכלה פוליטית בחצר הקיסרית רוחשת התככים. מותו הפתאומי של אביו בהיות תפרי בן ארבע־עשרה בלבד השליך אותו ללב מערבולת הפוליטיקה המסובכת ועתירת היריבויות של הממלכה.


הפרק השלישי, ״מבוא לעולם הכוח״, דן במאבק בין תפרי השאפתן ליורשו המוצהר ונכדו של מנליק (מנליק מת ב-1913), לִיג' (נסיך) אִיאָסוּ. על רקע מלחמת העולם הראשונה והמאבק בין מעצמות המערב לבין העותמאנים התעמתו גם הנוצרים והמוסלמים המקומיים על עתיד קרן אפריקה. בעוד איאסו מהמר על ניצחון עותמאני וחובר עם הלוחם האסלאמי הסומלי, שהבריטים כינו ״המולא המשוגע״, תמרן תפרי את עצמו לעמדת מגן הנצרות ובן בריתם של הבריטים, הצרפתים והאיטלקים. במהלך המלחמה הפך תפרי הצעיר לדמות מרכזית בממסד שבנה מנליק, מושא קנאתם של ותיקים וחזקים. בתוך כך הכה בשדה הקרב ב-1916 את ליג' איאסו ואת מחנהו, כפה את עצמו כיורש עצר על הקיסרית החדשה, בתו של מנליק זֶוְודיתוּ (1916-1930), ותרם בדרכו גם למותו האכזרי של המנהיג הסומלי ב-1921.


הפרק הרביעי, ״כתרו של מלך המלכים״, עוקב אחר שלל המניפולציות וסבך התככים בין תפרי ליריביו. ראס תפרי הלך וביצר את כוחו כנגד בכירי הממסד הוותיק, השמרני והמזדקן שפעלו עדיין ברוח מורשת הניצחון על האימפריאליסטים המערבים בסוף המאה התשע־עשרה. בין היתר השתית תפרי את כוחו על הנהגת רפורמות, בכלל זה בתחום החינוך, על כניסת אתיופיה לחבר הלאומים (1923) ועל מסע מתוקשר היטב לבירות אירופה, לקהיר ולירושלים (1924). תפרי התייצב כאיש העתיד, כמגלם עצמאות נוצרית־אתיופית גאה וכתלמיד חידושיה של אירופה. לצד יוזמותיו בתחומים כמו חקיקה, תשתיות ובניית דור חדש של משכילים קידם תפרי את מעמד הכנסייה, הכמורה והנצרות. הוא גם חשש משתלטנותם של האירופים וסיכל את שאיפת הבריטים לבנות סכר על הנילוס הכחול, בלבה של אתיופיה. תערובת זו של שמרנות וחדשנות, תכססנות וקשיחות, סללה את דרכו לשלטון יחיד.


הפרק החמישי, ״אל מול פני מוסוליני״, עוסק בשנים מהכתרת תפרי לקיסר היילה־סלאסה ועד פלישת מוסוליני לאתיופיה. היו אלה שנים של תנופת פיתוח ורפורמות מודרניות שיזם הקיסר, בין היתר כדי ליצור שלטון ריכוזי שלא יותיר פרצות לחדירתם התוקפנית של הפשיסטים. הפרק מנתח את מאפייני פעולתו של היילה־סלאסה ואת תרומתה לעימות המקומי שנהיה למשבר עולמי. כיצד פרטים שוליים של תככנות צדדית באזור נידח היו כמשק כנפי פרפר המייצר צונאמי בתבל רבא. מה שהחל כפרשיית קנאה במשפחה הקיסרית תרם להחלטת מוסוליני להניע את שרשרת האירועים שבדיעבד הובילו את האנושות כולה לגדול שבאסונות המאה העשרים — מלחמת העולם השנייה.


הפרק השישי, ״מחרפת גלות לתהילת משחרר״, מתאר את התבוסה לפשיסטים, את הגלות בירושלים ואת הנאום שנשא היילה־סלאסה בחבר הלאומים — נאום שהיה לאחד מציוני הדרך המשמעותיים בעת ההיא. לאחר שזכה לרגע למעמד של ״מצפון העולם״, המתינו לקיסר הגולה שנים של בדידות בעיירה אנגלית קטנה, ובה כתב את זיכרונותיו. אלא שמלחמת העולם השנייה, התברר לימים, סייעה דווקא לשחרור ארצו ולחיזוק מעמדו. הכיבוש האיטלקי של אתיופיה (1936-1941) חיסל למעשה את כוחה הצבאי של האצולה הוותיקה ובכך סלל את הדרך לבניית כוחו המוחלט של הקיסר לאחר שובו בעזרת הצבא הבריטי ובעזרת מומחה הלוחמה הזעירה אורד וינגייט, ידיד המפעל הציוני בארץ ישראל. מצעד כניסתו מחדש לאדיס אבבה ביצר את תדמיתו ואת מעמדו כראש וראשון, מלך המלכים, אריה יהודה שאין בלתו.


הפרק השביעי, ״שלטון ללא מְצָרים״, דן בתקופה שהייתה אולי שיא פועלו של היילה־סלאסה כמנהיגה של אתיופיה. הוא תמרן במהירות למדרגת שליט עליון תוך ייזום תמורות משמעותיות מבית ומחוץ. החורבן שהותירה המלחמה אפשר לו לבנות מהיסוד צבא מרכזי ומודרני, ביורוקרטיה חדשה, חוקה חדשה. הוא השתלט על מחוזות הארץ כולה ופרס עליה את רשת נאמניו. בתוך כך תמרן את הבריטים ממעמדם כפטרוניו אל שולי ההיסטוריה של אתיופיה ובנה תחת זאת גשר לארצות הברית. צעד זה אפשר לו לנצח גם במאבק על אריתראה, שאבדה לאתיופיה ב-1890, ולהחזירה לחיק האימפריה שלו. סיפוח אריתראה נעשה תוך כדי ביטול האוטונומיה המקומית והכפפת המקומיים לשלטון היחיד הקיסרי המסורתי. שינוי זה לא בישר טובות.


הפרק השמיני, ״בדרך אל הבדידות״, עוקב שוב אחר דרכו של הקיסר בין בניית מעמדו בעולם הרחב לבין חיזוק שלטונו מבית. נראָה שדרכו זו צלחה עתה אפילו יותר: הוא הרבה לתור ברחבי תבל, לקבל כיבודים וסיוע וליהנות מיוקרה על עמידתו בגאון מול הפשיזם. אלא שבתוך כך חדרו העולם הגדול והרוחות החדשות שנשבו בו אל תוך ממלכתו התנ״כית. הכל־ערביות המהפכנית החלה לעורר את המוסלמים באריתראה, סטודנטים אתיופים שהוא עצמו שלח למערב חזרו ולא השלימו עוד עם מעמד של נתינים חסרי קול. בדצמבר 1960 מרדו כמה מבכירי הקצינים הצעירים. היילה־סלאסה ומשטרו נחלצו בעור שיניהם (גם בעזרת הישראלים), אך הוא אישית חווה את בגידת נאמניו הצעירים כהנחיה להיזהר מתמורות של ממש. פרשה זו הייתה אולי ראשית דרכו לזקנה מרירה של בדידות.


הפרק התשיעי, ״אנחנו לא אלוהים״, סוקר את פועלו של היילה־סלאסה בתקופה שבה גברה תנופת המהפכנות הפוליטית והחברתית בשאר מרחבי אפריקה והמזרח התיכון: הקיסר רק העצים עתה את הממד השמרני והדתי של משטרו, חסם ייצוגיות פוליטית ומנע רפורמות חברתיות וכלכליות; הוא ניטרל ביד אמן את המוכשרים שבנתיניו והוכיח את גאוניותו הדיפלומטית במרחב חדש של יחסי חוץ — יבשת אפריקה. היילה־סלאסה השכיל לבצר מעמד של דמות־על ביבשת המשתחררת ולהביא את מרכז ״הארגון לאחדות אפריקה״ לאדיס אבבה ב-1963. בתוך כך כרת ברית לא רשמית עם ישראל וחסם את מתקפתו הרעיונית והמהפכנית של הנאצריזם הערבי. ב-1966 ביקר היילה־סלאסה בג'מייקה ונאלץ לחזור ולהדגיש לפני מאמיני הראסתפרי כי הוא לא אלוהים. בממד חשוב אחד המשיך להוכיח את עצמו כאיש של קדמה — החינוך וההשכלה. מותה של רעייתו, אשת סודו אשר רק לה האמין, הותיר אותו בודד, מרוחק ומנוכר. כך נותר עד סוף ימיו.


הפרק העשירי, ״הבל הבלים, הכל הבל״, עוסק בשנות הזקנה. ב-1967 מלאו לצאצאו של המלך שלמה שבעים וחמש שנה. ימי שיר השירים כבר היו מאחוריו; פה ושם כבר התקשה להיות בהיר וחכם כמחברו של ספר משלי. אף שתבוסת הכל־ערביות המהפכנית מידי ישראל (יוני 1967) הביאה מעט מרגוע למשטר הקיסרי, הנה גדל מגוון האתגרים שעמדו לפניו. תככים מבית הסתבכו, וסכנות מחוץ גברו. הדור הצעיר והמתרחב של משכילים, במדים ושלא במדים, צבר תסכולים וזעם כבוש. אלא שכל המערכת האתיופית המשיכה לסוב סביב דמות אחת שהלכה והזדקנה במהירות. איש לא קיבל החלטה באתיופיה מבלי שהדבר יובא אל שולחנו של היילה־סלאסה. האיש, שמושגי היסוד שלו נטבעו ארבעים שנה קודם לכן, היה עתה ישיש מותש. עם הגיעו לגבורות החל הקיסר — כמו קהלת בן דוד מלך ירושלים — להרהר נוגות בטעם החיים. הוא התנתק מהמציאות אך המשיך לעצב אותה.


היילה־סלאסה בזקנתו


הפרק האחד־עשר, ״אל מול פני המהפכה״. במלאות לו שמונים היו שהפצירו בהיילה־סלאסה להכין את הקרקע לימים שאחרי לכתו, אך הוא סירב: ״האם דוד המלך התפטר?״ האיש שגידל בעצמו דור שלם של משכילים לא אפשר להם להתארגן ולהשפיע, אלא רק לעשות את דברו. האמריקאים — למרבה תסכולו ואסונו — נואשו מהיילה־סלאסה הזקן, ובישראלים בגד וסילקם מארצו. ב-1974 התחוללה לאטה והתגלגלה כמעט מאליה מהפכה צבאית. היות שהיורשים בכוח, קצינים או אזרחים, חסרו מסגרות פעולה, היו אלה קצינים זוטרים ונטולי השכלה מסודרת שתפסו את השלטון. מנהיגם, רב סרן חסר מעצורים בשם מנגיסתו היילה־מַרים, הוביל למרחץ דמים. אט אט נאסרו כמעט כל בכירי המשטר הקיסרי ונרצחו יחדיו בלילה אחד. בראש השנה האתיופי, 12 בספטמבר 1974, הובל היילה־סלאסה המושפל למעצר ושם בילה את שנת חייו האחרונה.


הפרק השנים־עשר, ״קבורת חמור״, מתאר את סיומה האכזרי של דרמת חייו של היילה־סלאסה. כאשר מתה רעייתו האהובה, הקיסרית מֵנֶן, ב-1962, ציווה הקיסר לבנות לו ולה נחלת קבר בצורת מגן דוד (האתיופים קראו לו ״מגן שלמה״). אלא שאריה יהודה נקבר במקום אחר. באישון לילה בסוף אוגוסט 1975 חנקו אנשיו של מנגיסתו היילה־מרים את הקיסר, שהיה אז בן שמונים ושלוש, וקברוהו בחשאי בחצר הארמון, מתחת לצינור מערכת הביוב. רק ב-1992 מצאו שליחיו של משטר חדש את מקום הקבר, ובשנת 2000 זכה אריה יהודה לקבורה מכובדת בטקס דתי.


תדמיות


בזיכרונם ובתודעתם של אתיופים רבים נשארה דמותו של היילה־סלאסה מעוררת מחלוקת. היא שבה ועולה בכל דיון על תולדות ארצם. נסתפק בציטוטים מבימת שיח אחת. לאחר שפרסם השבועון ״טיים״ את רשימת 25 האייקונים הפוליטיים הבולטים בהיסטוריה, הגיבו עשרות מקוראי Tadias Online Magazine של בני הפזורה האתיופית בניו יורק. נצטט כמה מהם:7


״אנטוניו״: ״היילה־סלאסה עשה רבות למען אפריקה ולמען אתיופיה. אף שלא היה מושלם ועשה כמה וכמה שגיאות, אנו חייבים לכבד אותו ואת שאר מנהיגי אפריקה על מה שהשיגו. תקוותי שלא נשכח את עברנו בעולם שנעשה יותר ויותר גלובלי. זכרו תמיד מי אנחנו והַנחילו זאת לדור הבא״.


״טְרוּ ליבּ״: ״אנו מוכרחים להעריך את מה שהיה לנו ומה שיש לנו במקום להתלונן כל הזמן. בואו נעריך אותו על הטוב שעשה. על הרע כבר דיברו מספיק״.


עַבּדיסה: ״היילה־סלאסה הוא המנהיג החשוב ביותר של אתיופיה בעת החדשה [...] אחריו נשארנו כעדר ללא רועה״.


תְצָהאי: ״היילה־סלאסה עשה רבות למען אתיופיה. ללא ספק היה יכול לעשות יותר. אך בל נשכח כי לאתיופיה לא היה כלום כאשר הוא עלה לשלטון. אלה היו ימי הביניים. רע הדבר שכך סיים את חייו״.


יִלְמה סילֶשי: ״מהפכת 1974 סילקה את המשטר המלוכני הנורא שהפך את האזרחים לנתינים ואריסים ללא זכויות, נשלטים בידי שליטים ארכאיים. האדמה הייתה שייכת לקיסר ולעדת החנפנים שלו, האיכרים נותרו ללא כלום [...] ההיסטוריה עשתה חסד עם הקיסר בשל כבודו העצמי והדרך שהתנהל בה מול מוסוליני הפשיסט האלים [...] אינני אוהד של היילה־סלאסה אך בשומעי שוב ושוב את נאומו בחבר הלאומים אני מצטמרר. חייבים לתת לו כבוד על זה״.


דִגיטוּ: ״עצם אורך שלטונו עושה את מלאכת ההערכה שלו בלתי אפשרית. היו לו תקופות של קדמה ותקופות של קיפאון [...] ואולם בחשבון סופי תרומתו עולה על חסרונותיו. ללא ספק, אפשר היה לעשות טוב יותר ממה שנעשה תחת שרביטו, אך אנו האתיופים חייבים להבין את מגבלותיו ואת הישגיו. הוא חולל התקדמות בתחומי החינוך הרפואה והבנייה. השפעתו על גאוותנו העצמית וזהותנו, אתיופים ואפריקאים, היא עצומה. בימיו היה מספר האסירים הפוליטיים באתיופיה הנמוך בעולם. וראו מה עשינו אנו לו וליקיריו. העלבנו אותו, השפלנו אותו ולבסוף רצחנו אותו בדם קר וזרקנו את גופתו לקבר לא נודע [...] אנו האכזריים, אנו חסרי הרחמים, אנו הנקמנים! אין לנו ההגינות לפחות לקרוא על שמו איזה אתר בבירה או במקום אחר. איש שהשפיע על אתיופיה ועל העולם באופן כה חיובי הוא כלום בעינינו האתיופים״.


מוּנית: ״היילה־סלאסה היה בשלטון במשך שישה עשורים. זמן ארוך, ארוך מדי. אסור שמישהו ישלוט יותר מעשר שנים. גם זה יותר מדי״.


דמותו של היילה־סלאסה ריתקה מיליונים ברחבי תבל לאורך דורות. תדמיתו, גם בעיני לא אתיופים, נעה מקצה לקצה. נסתפק בשלוש דוגמאות.


העיתונאית האיטלקייה אוריאנה פלאצ'י, אמנית הישירוּת נטולת החשבון, כתבה ב-1972 בעקבות שיחה עם היילה־סלאסה עת מלאו לו שמונים:


הוא היה איש זקן שהתקשח סביב עקרונות שבטלו מהעולם לפני מאות בשנים. שליט אבסולוטי של אומה שמעולם לא שמעה את המילים "זכויות" ו"דמוקרטיה", שבניה חיים בתנאים פרה־היסטוריים, מוכי רעב, מחלות, בורות וזוהמה של משטר פיאודלי שאנו [באירופה] לא חווינו גם בחשכת ימי הביניים [...] מעולם לא הייתה לו ההזדמנות לחיות בתקופה שבה לומדים להבחין בין טוב לרע. הוא גדל והתעצב בין תככים, מזימות ואכזריות ולמד לשרוד באמצעים ציניים. כל חייו מוקדו במאבק להשגת כוח ובשמירתו. את זה השיג ללא מצפון תוך כדי שימוש בשיטות שהיו מפתיעות גם את מקיאוולי.8


יותר מכול תרם לתדמיתו השלילית של היילה־סלאסה הסופר הפולני רישרד קפושצ'ינסקי. ספרו רב התפוצה ״הקיסר״ (1983), שתורגם גם לעברית, הוא מחקרי בחלקו ודמיוני בחלקו. הספר התמקד בערוב ימיו של היילה־סלאסה והציגו כשליט מנותק, הזוי לחלוטין ואכזר. ״הקיסר עצמו״, כתב קפושצ'ינסקי, ״אגר אוצרות. ככל שהזדקן כך גברו חמדנותו ותאוותו מעוררת הרחמים לממון [...] הוא ואנשיו חמסו מיליונים מאוצר המדינה והשאירו בתי קברות מלאים בקורבנות רעב, בתי קברות הנראים היטב מחלונות הארמון״.9


נלסון מנדלה, המנהיג הדרום אפריקאי הדגול (אולי האייקון הבולט יותר מבין כל מנהיגי היבשת השחורה), הותיר תדמית טובה הרבה יותר של היילה־סלאסה: ״חשתי שבאתיופיה אבקר את מכורתי שלי, אחשוף את השורשים של מה שעשה אותי אפריקאי. פגישה עם הקיסר עצמו הייתה בעבורי כמו לחיצת יד עם ההיסטוריה״.10


אין ספר העוסק בצורה כלשהי בהיסטוריה של אתיופיה במאה העשרים שאינו דן גם בהיילה־סלאסה. הפרקים שלהלן נסמכים על מגוון זה11 ועל שפעת המאמרים שנכתבו על תחומים שונים שבהם עסק. חיבורי שואב מהם וגם מעבודה ארכיונית רבת שנים בבירות אירופה, בישראל ובאתיופיה עצמה. אין בו יומרה לעשות צדק מלא עם היסטוריה ארוכה ורבת פנים כל כך, אלא רק ניסיון להבין את מורכבותו של אחד האישים שעשו את אתיופיה למה שהיא בימינו, ואחד הסמלים של המאה העשרים כולה.