אנלינה לפתה את מעקה המתכת הקר והביטה במעמקים השחורים המתערבלים של נהר הסיין. היא רעדה בפראות, ליבה פועם בחוזקה מתחת לחלק העליון הצמוד של שמלת הערב שלה, נעלי המעצבים שלה צובטות את הבשר הרך של עקביה. ניכר היה שהם לא עוצבו לריצה מטורפת לאורך השדרות השוקקות והרחובות הצדדיים המרוצפים של פריז.
אוי, אלוהים. אנה ינקה לתוכה נשימה רועדת, ממלאת ריאות של אוויר לילה קר. מה היא עשתה?
אי שם מאחוריה באחד המלונות המפוארים ביותר של פריז היתה מסיבה בעיצומה. אירוע נוצץ ומשובץ כוכבים שנכחו בו בני מלוכה וראשי מדינות, המהוללים, הטובים והזוהרים מכל העולם. זו היתה מסיבה שנערכה לכבודה. וגרוע מכך, גרוע הרבה יותר מכך, מסיבה שבה גבר שרק עתה פגשה עמד להכריז שהיא כלתו המיועדת.
היא פלטה נשיפה צורמנית וצפתה בענן העיבוי מתפזר אל הלילה. לא היה לה מושג איפה היא ומה היא תעשה עכשיו, אבל היא כן ידעה שאין דרך חזרה. האמת המרה היתה שהיא לא יכלה לשתף פעולה עם נישואים כאלה, יהיו ההשלכות אשר יהיו. עד הלילה היא באמת ובתמים האמינה שתוכל לעשות את זה, תוכל להתחייב לאיחוד הזה, כדי לשמח את אביה ולהציל את ארצה מחורבן כספי.
אפילו אתמול, כשפגשה לראשונה את החתן המיועד שלה, היא זרמה. צופה במעין ערפול חושים מטושטש בטבעת הנענדת על אצבעה, מחווה שטחית שביצע גבר שרק רצה לגמור עם זה, למול עיניו של אביה, שמבטו הקשה לא השאיר מקום להיסוסים או לספקות. כמלך של מדינת דוראדה הקטנה הוא התכוון לוודא שהאיחוד הזה ייצא לפועל. שבתו תינשא למלך ראשיד זהאני, השליט של ממלכת נבטיאן שכוננה לאחרונה, גם אם זה הדבר האחרון שהיא תעשה בחייה.
מה שלמען האמת, בזה הרגע, נראה כמו אפשרות ממשית. אנה השפילה מבט אל הטבעת שעל אצבעה. היהלום העצום בגודלו נצנץ בחזרה אליה, לועג לה עם הבוהק הראוותני שלו. רק האל יודע מה היה שווי הטבעת – ללא ספק מספיק כדי לשלם את כל המשכורות השנתיות של עובדי הארמון ועוד להישאר עם יתרה. היא הסירה את הטבעת מעבר למפרקי אצבעה הקרים והחזיקה אותה בכף ידה כשמשקלה רובץ כמו אבן על ליבה.
לעזאזל עם זה.
היא קפצה את אגרופה והתרוממה על בהונותיה בעודה רוכנת מעבר למעקה ככל האפשר. היא תעשה את זה. היא תזרוק את הטבעת השנואה הזאת לנהר. היא תשלוט בגורלה.
הוא הגיח משום מקום – מפולת של חום, משקל ושריר שנחתה עליה, סוחטת את האוויר מריאותיה, משטחת אותה אל קיר הגרניט של חזהו. היא לא יכלה לראות דבר מלבד את הקדרות שלו, לא יכלה להרגיש דבר מלבד את החוזק של הזרועות שננעלו סביבה כמו חוט פלדה. גופה רפה, עצמותיה מתמוססות מהלם. רק ליבה המסכן ניסה להחזיק אותה בחיים ואימץ קצב פראי ורועם.
"אוה, לא, את לא עושה את זה."
הוא נהם את המילים מעל ראשה, אי שם בעולם שבחוץ שעד לפני רגעים אחדים היה בעיניה מובן מאליו. כעת היא נתקפה פאניקה שלעולם לא תראה אותו שוב.
היא לא עושה מה?
אנה הכריחה את מוחה המורעב לחמצן לפענח את כוונתו. האם לא היא אמורה להגיד לאיש המטורף הזה מה אסור לו לעשות? כמו למחוץ אותה כה חזק לעומתו עד שהיא כמעט נחנקה. היא ניסתה לנוע בתוך לפיתתו אבל טבעת הפלדה התהדקה עוד יותר וריתקה את זרועותיה אל צדי גופה. פיה נלחץ אל בשר, קלטה פתאום. היא יכלה לגעת בו בקצה לשונה, לטעום את השילוב הגברי מאוד של בושם וזיעה. היא הרגישה את החספוס של מה שבוודאי היה שיער חזה לעומת שפתיה. היא פתחה את פיה בכוח, חשפה את שיניה וסגרה אותן חזק ככל האפשר. כן! הנגיסה החדה שלה פגשה בבליטת בשר קטנה אך משמעותית. היא הרגישה שהוא נרתע ואז מגדף בפראות בשפה זרה.
"חתיכת..." הוא שחרר אותה רק כדי שיוכל לראות את פניה. השובה שלה הזעים אליה עיניים שחורות חודרות ופראיות. "מה את לעזאזל? סוג של חיה?"
"אני!" אי-אמון חדר את אימתה של אנה כשהביטה בו, מכווצת עיניה בצללים החשוכים כדי לנסות להבין מי הוא לעזאזל, מה הוא רוצה. הוא נראה מוכר משהו, אבל היא לא יכלה לסגת מספיק כדי לראות. "אתה קורא לי חיה כשאתה זינקת עלי לפני רגע מהצללים כמו איזה יצור מטורף!" העיניים השחורות כדיו הוצרו ונצצו באיום של להב מתנופף. אולי זה לא היה חכם כל-כך להתגרות בו. "תראה." היא ניסתה לאמץ טון שקיוותה שהיה פייסני, אף שקולה המחוץ היה עמום מכדי שתוכל לקבוע. "אם מה שאתה רוצה זה כסף, אני חוששת שאין עלי כלום."
זה נכון. היא ברחה מהמסיבה בלי אפילו לחשוב לקחת את תיק הקלאץ' שלה.
"אני לא רוצה את הכסף שלך."
שטף הפחד חזר. אוה, אלוהים, אז מה הוא כן רוצה? אימה חסמה את גרונה כשהיא ניסתה נואשות למצוא משהו שיסיח את דעתו. פתאום היא נזכרה בטבעת שעדיין התחפרה בכף ידה. שווה לנסות. "אבל יש לי טבעת – ממש כאן בתוך היד שלי." היא ניסתה ללא הצלחה לחלץ את זרועה כדי להראות לו אותה. "אם תשחרר אותי, תוכל לקבל אותה."
דבריה הפיקו ממנו נחרת לעג.
"לא, באמת, היא שווה אלפים – אולי אפילו מיליונים."
"אני יודע בדיוק כמה היא שווה."
באמת? אנה התנשפה בהקלה. אז זה מה שהבהמה הגסה הזאת רוצה – את הטבעת הארורה. טוב, הוא מוזמן לקחת אותה. ברוך שפטרנו. היא רק הצטערה שהיא לא יכולה להיחלץ מהאירוסים שלה בקלות דומה. היא התאמצה לדחוף אותה לעברו אך הוא דיבר שוב.
"אני אמור לדעת. אני חתמתי על הצ'ק."
אנה קפאה. מה? זה לא הגיוני. מי לעזאזל הטיפוס הזה? היא התפתלה בזרועותיו והרגישה שאחיזתו מתרפה מעט, כך שהיא הצליחה ליישר את גבה, להטות את סנטרה ולהביט בפניו. ליבה רעם לנוכח מה שראתה.
תווי פנים נאים להבהיל הביטו בה בקדרות, עם מישורים חדי זווית של עצמות לחיים מסותתות, אף ישר ובליטה עיקשת של לסת חצובה מגרניט, כולם מובלטים בזוהר הכתום של פנסי הרחוב הוויקטוריאניים. הוא הקרין חוזק וכוח, ותקיפותו העבירה רעד בגופה והתמקמה בשיפולי בטנה.
היא זיהתה אותו כעת. היא זכרה שראתה אותו מזווית עינה בין האורחים הרבים המתרועעים במסיבה, בין ההיכרויות האינסופיות והשיחות המנומסות. דמות קודרת אך בלתי ניתנת לפספוס אורבת ברקע, בוחנת הכול – בוחנת גם אותה, לפני שהיא הפנתה אליו את צדודיתה ביהירות. סוג של שומר ראש או מלווה – זה בוודאי מי שהוא. היא נזכרה כעת איך הוא לא מש מצדו של ראשיד זהאני, הארוס החדש שלה, תמיד צעד אחד מאחוריו אך איכשהו סמכותי, שולט בו, משתלט על החלל, על אולם הנשפים הנוצץ ועל כל הנוכחים בו.
אבל שומר ראש שקונה טבעות אירוסים?
משום מה היא לא יכלה לראות את האיש המשדר כוח-מתנשא גוהר מעל מגש תכשיטים. לא שזה חשוב. מה שהיה חשוב זה שהוא יסיר את הידיים הגסות שלו ממנה ויניח לה לנפשה כדי שתוכל להמשיך להפוך את חייה לתסבוכת המחרידה כפי שנראתה נחושה בדעתה לעשות.
"אז אם אתה לא שודד אותי, אולי תואיל בטובך להגיד לי למה בדיוק זינקת עלי מתוך החשכה והפחדת אותי עד מוות. ולמה אתה לא משחרר אותי עכשיו, בזה הרגע. אני מניחה שאתה יודע מי אני?"
"אכן כן, נסיכה."
המילה "נסיכה" יצאה בשריקה מבין שיניו, ממלאת את בטנה של אנה בחמיצות. הוא הרפה את זרועותיו המקיפות את גבה והעביר את ידיו אל כתפיה, שם הן רבצו עליה בחום צורב.
"ובתשובה לשאלתך, אני מונע ממך לעשות משהו מטופש ביותר."
"לזרוק את זה לנהר, אתה מתכוון?" בטלטול ראש רווי בוז פתחה אנה את ידה כדי לחשוף את הטבעת השנואה.
"את זה וגם אותך."
"אותי?" היא הזעיפה פנים אליו. "אתה לא מתכוון...? אתה לא חשבת...?"
"שאת עומדת לזנק אל מותך? כן."
"ולמה בדיוק שאני ארצה לעשות את זה?"
"תגידי לי את, נסיכה. את בורחת ממסיבת האירוסים שלך במצב של סטרס, מתייצבת על גשר שהנפילה ממנו היא תשעה מטרים ישר לתוך נהר שוצף ואז מתכופפת קדימה בצורה מסוכנת ביותר. מה הייתי אמור לחשוב?"
"לא היית אמור לחשוב בכלל. היית אמור להתעסק בעניינים שלך ולהניח לי לנפשי."
"אה, אבל זה העניין שלי. את העניין שלי."
גל חום שטף את אנה לשמע הרכושנות שבדבריו.
"טוב, בסדר." היא נאבקה לעמוד על שלה. "עכשיו אתה יכול לחזור לבוס שלך ולהגיד לו שמנעת התאבדות מומצאת בכך שזינקת על אישה תמימה – אישה שהיא במקרה נסיכה, אם יורשה לי להזכיר לך – והפחדת אותה עד מוות. אני בטוחה שהוא יהיה מרוצה ממך מאוד."
עיניים כהות נוקבות החזיקו בעיניה והבהבו עליה כמו הלהבות של מדורה שזה עתה הודלקה, מהפנטות עם ההבטחה של חום קטלני. היה שם עוד משהו, יהירות משועשעת, אם אנה לא טעתה. אם המילה "משועשעת" יכלה לשמש כדי לתאר את תווי הפנים המאיימים האלה.
"למעשה אולי אני אחליט להגיש נגדך תלונה." כעס הקשיח את קולה. "אם לא תוריד את הידיים שלך ממני בתוך שנייה, אני אדאג שכולם ישמעו על ההתנהגות שלך." היא משכה את כתפיה כדי לנסות להתנתק מאחיזתו הכבדה.
"אני אוריד ממך את הידיים שלי כשאני אחליט." קולו היה אפל ומאיים כמו הנהר שזרם מתחתיהם. "וכשאני אעשה את זה, זה יהיה כדי ללוות אותך אישית בחזרה למסיבה. למקרה ששכחת, יש שם כמה אנשים חשובים מאוד שמחכים להכרזה גדולה."
"לא, לא שכחתי." אנה בלעה את רוקה. "אבל שיניתי את דעתי. החלטתי שאני לא אתחתן עם המלך ראשיד למרות הכול. למעשה, אולי תרצה לחזור לשם ולהודיע לו על החלטתי."
"הא!" צחוק אכזרי חמק מבין שפתיו. "אני יכול להבטיח לך שלא תעשי שום דבר כזה. אתה תתלווי אלי בחזרה לאולם הנשפים ותעמידי פנים שכלום לא קרה. האירוסים יוכרזו כמתוכנן. החתונה תתקיים כמתוכנן."
"אני חושבת שאתה שוכח את מקומך," הטיחה בו אנה. "אין לך שום זכות לדבר אלי ככה."
"אני אדבר אלייך איך שאני רוצה, נסיכה. ואת תעשי כדבריי. בתור התחלה תחזירי את הטבעת הזאת לאצבעך." ידו נשלחה אל ידה של אנה, מרימה את הטבעת ומעבירה בה רטט של מודעות. לרגע מטורף אחד היא חשבה שהוא עומד לענוד לה את הטבעת בעצמו, כמו איזה מחזר מטורף, אבל במקום זה הוא הושיט לה אותה וחיכה עד שהיא עשתה כדבריו, עוצמת נוכחותו מחייבת אותה לציית.
כשהטבעת חזרה למקומה, הוא אחז בזרועה בכוח של אזיקים ואנה מצאה את עצמה מופנת מהמעקה, כנראה כדי להיות מוצעדת בחזרה אל המסיבה. זה היה שערורייתי. איך הוא מעז להתייחס אליה ככה? היא רצתה להבהיר לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהיא לא מקבלת הוראות משומרי ראש או מבוחרי טבעות או מי שהטיפוס השחצן הזה לא היה. אבל יש להניח שהוא פעל בהוראת המלך ראשיד...
כשמוחה מתרוצץ לכל הכיוונים, היא ניסתה לחשוב מה לעזאזל היא יכולה לעשות – איך היא יכולה לחלץ את עצמה מהתסבוכת הזאת. ניכר היה שבריחה ממנו לא היתה אופציה. גם אילו היתה מצליחה לחמוק מלפיתת הברזל שלו – דבר שהיה מאוד לא סביר, כפי שהאצבעות התקיפות שנכרכו סביב עורה הקר יכלו להעיד – היא בחיים לא היתה מצליחה לרוץ מהר מספיק כדי לחמוק ממנו. התמונה שלו רודף אחריה ולבסוף תופס את גופה המתפתל היתה ארוטית משהו, בהתחשב בנסיבות.
היא תצטרך להשתמש בנשק היחיד שנותר לה – תכסיסים נשיים. היא הזדקפה למלוא גובהה ומשכה את שכמותיה מטה, דבר שהביא לתוצאה המבוקשת ודחף את החזה שלה קדימה, מדגיש את מלאות שדיה כשגלשו מעל החלק העליון הצמוד של השמלה. אה, כן, עכשיו היא צדה את תשומת ליבו. היא הרגישה שפטמותיה מזדקרות תחת סקירתו הסמויה וחשה יותר משראתה את עיניו צוללות אל העמק שבין שדיה. נשימתה נלכדה בגרונה, וחמימות מעקצצת התפשטה בכל גופה. היא מצאה את עצמה תוהה בחטף מי אמור לפתות כאן את מי.
"אני בטוחה שנוכל להגיע לאיזו הבנה הדדית." קולה יצא כזמזום צרוד, יותר כתוצאה מיובש פתאומי בגרונה מאשר מניסיון להישמע סקסית. עם זאת, נראה שזה עבד. שומר הראש עדיין לטש בה עיניים, וגם אם הבעת הגרניט שלו לא התרככה, לא היה ספק שהיא עושה משהו כמו שצריך.
אנה הרימה את זרועותיה ושילבה אותן מאחורי צווארו. לא היה לה מושג ברור מה היא עושה רק שאולי תצליח לשכנע אותו באמצעות חנופה, או אולי לסחוט אותו אחרי נשיקה – הוא בהחלט לא יקבל יותר מזה – כדי שתוכל להימלט. זה נגד את העקרונות הפמיניסטיים שלה, אבל זמנים קיצוניים חייבו אמצעים קיצוניים.
אך לפני שהספיקה לעשות משהו כזה, הגבר השנוא הזה לפת את מפרקיה, לכד אותם בקלות ביד אחת והוריד אותם אל חזה ובמקביל השחיל את זרועו האחרת סביב מותניה כדי להצמיד אותה אליו. אנה התנשפה. המגע עם גופו, החלק ההוא של גופו, התפיחה הברורה של החלק ההוא של גופו, הדהד בה בגלים מתכווצים. אולי היו לו פנים של גרניט, אך זה לא היה החלק היחידי בגופו שהיא הצליחה להקשיח.
ואם לשפוט לפני הבעתו, גם השובה שלה הופתע. הוא הזעים אליה פנים בשילוב של אימה ורעב, והיד שלפתה את מפרקיה רעדה מעט לפני שאחיזתה התהדקה. אנה שלטה ברעד של גופה והחזירה לו מבט. אם זה ניצחון קטן, אף שהמילה קטן לא ממש התאימה, היא תפיק ממנו את המרב. לכן היא הטתה את ראשה לאחור ומיקדה בו את עיניה כדי לאלץ אותו לפגוש בהן, לראות את הפיתוי שניבט מהן, פיתוי שבער בעוז, אף שלא היתה לה שום כוונה להיענות לו. היא הרגישה שליבו מאיץ תחת חולצתו הלבנה, שמעה את החספוס הקל של נשיפותיו. הוא בכיס שלה.
"הנסיכה אנה!"
פתאום היה הבזק מסנוור שהאיר את גופותיהם והקפיא אותם לעומת החשכה.
"מה זה לעזאזל?" רעם השובה של אנה בנהמה נמוכה כשהסתובב אל הצלם שצץ בגניבה מבין הצללים, בעוד צמצם המצלמה מקליק בשצף קצף.
אנה מצמצה לעומת האור המסנוור והרגישה שמפרקי ידיה משוחררים כשהלוחם הזה הסתער על הצלם עם רצח בעיניים. אך כשהתחילה לזוז, כדי להימלט או להציל את חיי הצלם – היא לא ידעה מה מהשניים – הוא חזר מיד אל צדה ומשך אותה בתקיפות אל זרועותיו.
"אוה, לא. את לא הולכת לשום מקום."
"קדימה, אנה. תראי לנו נשיקה!" הצלם היה נועז יותר כעת והתקרב אליהם מבלי שהמצלמה תחדל מהבזקיה.
לאנה היה שבריר שנייה להחליט. אם היא רוצה להתרחק מהאיש הזה, כדי שלא יצעיד אותה בחזרה אל מסיבת האירוסים שלה ויכפה עליה להכריז על אירוסיה לגבר שלעולם לא תוכל להינשא לו, יש רק דרך אחת בטוחה לעשות זאת. היא התרוממה על בהונותיה, שילבה את זרועותיה סביב ראשו של השובה שלה, תחבה את אצבעותיה בשערו הסמיך ומשכה אותו אליה חרף התנגדותו. אם זה מה שהצלם רוצה, זה מה שהוא יקבל.
בנשימה אחרונה אמיצה להחריד, או מטופשת להפליא – לאנה לא היה מושג איזו – היא הצמידה את שפתיה אל שפתיו.
