1


סופיה רמירז הוציאה כף רגל נעולה במנולו בלניק מהמונית הצהובה הקלאסית של מנהטן ודרכה על מדרכה שעדיין הקרינה חום מיום קיצי ניו-יורקי מהביל וחם.


בעקבות הנעל האיקונית הגיחו רגל דקה שגרמה לגבר בטוקסידו על המדרכה להסתובב וללטוש מבט, שמלת קוקטייל בצבע שמפניה מעוטרת בחרוזים שהדגישה את גזרתה השופעת בלי להתרברב בה ותיק קלאץ' של קייט ספייד בגוון עמוק יותר משמלתה.


אחרי שניצבה כראוי על המדרכה, היא שילמה לנהג, העבירה יד על התסרוקת האסופה המפותלת האלגנטית שלה כדי לוודא שנותרה במקומה ועשתה את דרכה אל הכניסה של 'מוזיאון המטרופוליטן לאמנות' הנוצץ והמלכותי.


כאחת מצמד השותפות של אחד הבוטיקים האופנתיים ביותר במנהטן היא הבינה את החשיבות של לבוש שהולם את האירוע. מי שהתגנדר מדי בלבושו בעיר הזאת נראה כמתאמץ יותר מדי. מי שהתלבש בפשטות יתר יהיה מושא לדיבורים כל הלילה מצד מביני דבר.


היא חשבה שדייקה בלבושה כשעברה חלקות דרך דלתות הכניסה של המוזיאון, שבו אחת מלקוחותיה החשובות ביותר ערכה אירוע התרמה לאמניות. אך האם יש לבוש כלשהו שיכול בכלל להכין אישה למשימה הנוספת, החשובה אולי אף יותר, שמצפה לה הערב – להגיד תודה, אבל לא תודה, למערכת היחסים שלה עם אחד הגברים החזקים ביותר במנהטן?


לא סתם גבר. נסיך. הטוען השני לכתר של ממלכתו הים-תיכונית הזעירה, אקת'יניה, הנסיך ניקנדרוס קונסטנטינידס הסקסי והכריזמטי שצפוי להשתתף באירוע הערב. הבלתי מאולף, כפי שנהגו לומר הנשים שאיתן יצא בכותרות קצרות לתקשורת, כשרק המרירות המרומזת הקלה בקולן מסגירה את אכזבתן על הצטרפותן לרשימת הנזרקות שלו.


כי האם לא כולן ידעו שזמנן עם הנסיך מוגבל לאורך טווח הקשב שלו? שברגע שהעניין שלו יפנה לכיוון אחר, זמנן יסתיים?


היא ידעה זאת. ומה היא עשתה? חיכתה שהוא יתקשר בשובו ממקסיקו עם הסכם הסחר החופשי המהולל שלו, והציצה בכפייתיות בטלפון שלה כדי לבדוק אם התקבלה הודעה ממנו מדי חמש-עשרה דקות רק כדי לגלות שדבר לא הגיע, עד הלילה שבו הוא ידע שהם ישתתפו באותה מסיבה.


בטנה התכווצה בהתקף לחץ מחודש כשהושיטה את ההזמנה שלה למקבלי הפנים בפתחה של תצוגת מקדש דנדור שעוסקת במצרים. היא נשבעה שלעולם לא תילחץ בגלל גבר, אפילו גבר משגע כמו ניק. היא לא יכלה להרשות זאת לעצמה. לכן היא התכוונה לעשות את מה שכל אישה חכמה והגיונית היתה עושה במצבה.


לשים לזה סוף. לעצור את זה לפני שהוא ישבור את ליבה. לפני שהוא יגרום לה לרצות דברים שהיא לא יכולה לקבל. דברים שהיא החליטה זה מכבר שאין באפשרותה להשיג.


אחרי שהגעתה אושרה, היא פילסה את דרכה בין הקהל הנוצץ והענוד תכשיטים בחיפוש אחר המארחת, נטליה גרהם, פילנתרופית מכובדת, בת לאחת המשפחות האמידות ובעלות היסטוריה ארוכה במנהטן. קודם עסקים, אחר-כך עניינים אישיים מגבירי דופק.


מקדש דנדור, מתנה שמצרים העניקה לארצות-הברית בסביבות 1960 ושאחר-כך הועברה בירושה למוזיאון המט, הואר הערב באור יקרות כמוקד המרכזי של האירוע. המקדש, שמקורו בתקופתם של הפרעונים והאלים שהם העריצו, היה עוצר נשימה.


מספר מכרות עצרו אותה כדי לפטפט, כולן לקוחות. היא הקדישה רגעים אחדים לכל אחת, מגייסת את שיחות הנימוס הסתמיות שלימדה את עצמה בשקדנות לנהל במהלך השנים מפני שהגיעה מצִדה השני של העיר. בצד שלה, שבו העולם הזה היה רק בגדר חלום, לא ציידו אותה בכישורים אלה.


"סופיה." נטליה מצאה אותה מקץ רגעים ומשכה אותה לחיבוק חם. "אני כל-כך שמחה שהצלחת להגיע."


"מצטערת שאיחרתי. היה לי יום מטורף."


"והרגליים שלך בטח הורגות אותך." נטליה משכה אותה אל הבר. "קת'רין לא באה איתך הלילה?"


סופיה נענעה בראשה לשמע האזכור של שותפתה. "אבא שלה בעיר."


"ואין גבר מהמם שמתלווה אלייך?" נטליה נעצה בה מבט אירוני. "חשבתי שהגברים יעמדו בתור כדי לצאת איתך. אלא אם כן," אמרה חברתה בערמומיות, "השמועות עלייך ועל הנסיך נכונות?"


"אין לי זמן לצאת עם גברים," אמרה סופיה חלקלקות כשהתיישבה על כיסא גבוה. "את יודעת שאני תמיד עובדת."


"מממ." נטליה נעצה בה מבט ספקולטיבי. "מרטיני?"


"בבקשה." מנה נדיבה של אלכוהול חזק אולי תפיח בה את האומץ הדרוש לה כרגע.


היא ונטליה התעדכנו זו בסיפוריה של זו והגיעו לעסוק ביוזמה המשותפת שתכננו, תצוגת אופנה שמטרתה לתמוך באחד מארגוני הצדקה של נטליה. בעודן דנות בפרטים התחדד פתאום מבטה של הפילנתרופית על הקהל שמאחוריהן.


"אם כבר מדברים על הנסיך," אמרה, "הוא בדיוק התיישב מאחורייך."


הדופק של סופיה התגבר ופרט בקצב יציב בגרונה. תחושה מעקצצת עברה בגבה. היא לא היתה צריכה להסתובב כדי לדעת שניק הבחין בה. היא הרגישה בחום מבטו, מאכל אותה כמו תמיד.


"טוב, אני מניחה שזה עונה על השאלה שלי," מלמלה נטליה.


סופיה לגמה מהמרטיני שלה. היא וניק הצליחו להסתיר את מערכת היחסים שלהם מהצהובונים אחרי שנפגשו באירוע התרמה לבית-חולים, אך השמועות עשו להן כנפיים לאחרונה. מכיוון שמערכת היחסים שלהם תגווע הלילה, היא לא מצאה לנכון לאשר את הדבר באוזני נטליה.


"זה שום דבר." היא משכה בכתפיה. "את יודעת איך הוא."


נטליה זקפה גבה. "אם זה מבט השום דבר שלו, הייתי רוצה לראות את המבט שאומר שזה משהו."


סופיה נעצה את שיניה בשפתה. כשלא הצליחה להתגבר, היא הסתובבה על הכיסא הגבוה וכיוונה את מבטה אל קבוצת הגברים שישבה באזור הישיבה שמאחוריהן. לא נדרש לה זמן רב כדי לאתר את ניק. הוא היה גבוה, כהה ושחום כיאה למורשת הים-תיכונית שלו ונראה... עוצר נשימה.


הז'קט של חליפתו האפורה הכסופה נח זנוח על גב כיסאו כמו הז'קטים של הגברים האחרים הישובים אל השולחן, חולצתו הלבנה פתוחה בצוואר, תנוחת גופו עם רגליו הארוכות המתוחות לפניו משדרת ביטחון עילאי.


בטנה התכווצה וחרדתה התעצמה. הוא נראה כמו סקס שנמזג לתוך חליפה מחויטת למשעי. קטלני בעוצמתו. מסוכן.


היא הרימה את מבטה אל מבטו הבהיר הממגנט שהיה כה מנוגד לעור הזית שלו. מבטו הכחול כקרח היה ממוקד בה בסקירה לא מרומזת, מלא בהבטחה חושנית שעצרה את נשימתה.


גל חום שטף אותה. הוא היה פשוט כה גברי.


היא הסתובבה, שלחה יד אל כוסה ולגמה ארוכות ביד רועדת קמעה. תזכרי כמה זנוחה, כמה פגועה, הרגשת כשחיכית לטלפון ממנו השבוע. זה חייב להיות השריון שלה הלילה.


את תעשי את זה, סופיה. את לא תתקפלי שוב. תגייסי את כוח הרצון שלך.


"מתערב איתך על חשבון הבר שהיא תצליח."


"סגור."


ניק הסב את תשומת ליבו מסופיה וקימט את מצחו אל שני חבריו הקרובים ביותר. "על מה אתם מתערבים?"


"עליך." הארי, חברו הטוב מאז הקולג', שלח אליו חיוך משועשע. "התערבתי על חשבון הבר שהיפיופה הזאת ששם תשים סוף לתקופת ההתנזרות שכפית על עצמך. ג'ייק אומר שהיא לא תצליח."


ניק יכול היה לומר להארי שהיא כבר עשתה זאת. שהוא וסופיה מתראים כבר מספר חודשים. אך הוא רצה לשמר את מצב העניינים כמות שהוא. פרטי. נטול סיבוכים. לוהט.


הוא לגם מהוויסקי שלו והתענג על הטעם המעושן של המשקה לפני שכיוון את כוסו אל הארי. "ביליתי את ששת החודשים האחרונים במשא ומתן על עסקת סחר חופשי. עסקת סחר חופשי מכוננת, אם יורשה לי להוסיף. זו לא תקופת התנזרות. זה מחסור באנרגיה."


הארי נעץ בו מבט מהורהר. "למרות זאת אתה לא מתנהג כרגיל. הראש שלך לא כאן. מה עובר עליך?"


הלוואי שהוא היה יודע. הוא לא הבין מה אוכל אותו כבר תקופה ארוכה. הוא ידע רק שהוא לא הוא עצמו, שהוא נתקף ערגה חסרת מנוחה למשהו שעליו לא הצליח לשים את האצבע.


מה שהיה אמור להיות שיא הקריירה שלו, השגת עסקה לסחר חופשי בין ארצו לבין מקסיקו, עסקה שמבקרים אמרו שלא תושג, לא הביא עמו את שטף האדרנלין הרגיל. תחת זאת הוא הרגיש מרוקן. נטול השראה. קצת מת בפנים, אם לומר את האמת.


אך לא נראה שיש טעם לנסות להסביר זאת לחבריו המצליחים שעדיין היו שקועים עמוק בקריירות הסופר-מצליחות שלהם בעריכת-דין ובבנקאות. שהוא, מנהל תיק השקעות בשווי מולטי-מיליארד דולרים עבור ארצו, נסיך בעל השפעה בלתי מעורערת שיכול להכות באצבע צרדה ולהשיג את מבוקשו בהתראה של רגע, סובל ממשבר זהות.


כי מה עוד זה יכול להיות? הוא בוודאי צעיר מכדי לחוות משבר של אמצע החיים?


הוא סיים את הוויסקי שלו כשהמארחת שלהם פינתה את הכיסא הגבוה שלצד סופיה. הוא התגבר על הפיתוי לצלול עמוק מדי לתוך ראשו, כי זה אף פעם לא נגמר בטוב, ההרהורים האלה שלו. מחשבות יתר עלולות להוציא אדם מדעתו.


"אולי אני זקוק להשראה," מלמל כשקם על רגליו.


"כן!" הארי הרים את ידו בשמחת ניצחון. "ידעתי."


ניק ניגש אל סופיה והתעלם מקבוצת הנשים ששלחה אליו איתותים לא מרומזים מהשולחן שלהן בחצי השעה האחרונה. ככל שהתקרב יותר, כך המאהבת שלו נעשתה מהממת יותר. סופיה לא יישרה קו עם המגמה של רזה-כמקל שהיתה צו האופנה במנהטן. היא התברכה בגזרה של שעון חול שהזכירה את הכוכבניות ההוליוודיות של שנות החמישים והשישים. קימורים שאפשרו לגבר לתפוס משהו בשעת התעלסות.


שערה הכהה היה אסוף הלילה, עובדה שתהיה חייבת להשתנות. זה יהיה האביזר היחיד שהיא תצטרך במיטתו, ידע.


היא סחררה סביב אצבעה קווצת שיער שחמקה מתסרוקתה כשהוא התיישב על הכיסא הגבוה לצדה, תנועה לחוצה לא אופיינית אצל המאהבת הסופר-רגועה שלו. פניה היו מרהיבות כמו שאר גופה כשפנתה להביט בו: שפתיים בשרניות, אף עדין ואותן עיניים כהות ארוכות-ריסים מדהימות ביופיין.


"הוד מעלתך," בירכה אותו בצרידות.


פיו התעקם לשמע המשחק שלהם. "את יודעת," אמר כשהוא רוכן לעברה ומנמיך את קולו, "את נענשת כשאת קוראת לי ככה."


לרוב היתה ניצתת בעיניה ציפייה מחילופי הדברים האלה. תחת זאת, הן התכהו מרגש בלתי מזוהה.


הוא קימט את מצחו. "מה קרה? לא היו מספיק מכירות היום?"


היא נענעה בראשה. "היו. אני – " היא הדפה מעליה את כוס המרטיני שלה. "אנחנו יכולים לצאת מכאן?"


הוא בדיוק עמד להציע זאת, אך דבר מה בהתנהגותה לא מצא חן בעיניו. הקירות האלה שהוא מוטט חזרו לעמוד על תילם.


הוא הוציא את ארנקו, השליך מספר שטרות על הבר כדי לכסות את החשבון ונעמד. "תפגשי אותי בכניסה של רחוב 80. קרלוס יחכה שם."


סופיה יצאה מהמוזיאון בדיסקרטיות שעה שניק איחל לילה טוב לחבריו. צינה שהיתה מנוגדת לחום המהביל עברה בגבה כשיצאה מהבניין ופסעה לעבר הבנטלי שנעצרה ליד המדרכה. קרלוס יצא מהרכב, בירך אותה בשמה והחזיק את הדלת פתוחה עבורה.


היא התיישבה במכונית, העור המבריק של פנים המכונית ממלא את ראשה בריח של מותרות ופאר. מוחה הסתובב במיליון כיוונים כשחיכתה לניק. האם להגיד לו שזה נגמר כאן במכונית? קצר ומתוק, בלי הסצנות הגדולות ששנואות על ניק, ואז הוא יוכל להסיע אותה הביתה? או שתחכה עד שיגיעו לביתו?


ניק הצטרף אליה במכונית מקץ דקות. אחרי שהורה לקרלוס להסיע אותם לפנטהאוז שלו בסנטרל פארק ווסט, הוא הוריד את מחיצת הפרטיות בינם לבין הנהג והתרווח במושבו כשמבטו סורק את פניה.


"מה קרה, סופיה?"


היא בלעה את רוקה במאמץ. החליטה שהמכונית היא לא המקום הראוי לדיון הזה. "זה לא יכול לחכות עד שנגיע לפנטהאוז?"


הוא הטה את ראשו. "קאלה." בסדר.


היא נשמה לרווחה ונשענה על המושב. ניק שיקע את ידיו במותניה, משך אותה אל חיקו ולכד את לסתה באצבעותיו. "לא אמרת שלום כמו שצריך."


גל חום אפף אותה. "אנחנו במכונית..."


"זה אף פעם לא הפריע לך בעבר." הוא הרכין את ראשו, ופיו התקיף היפהפה התחכך בפיה. "וזו רק נשיקה."


ועם זאת, נשיקה מניק יכלה להיות הרסנית. ריסיה הונמכו כשהוא לכד את פיה בליטוף משכנע ביותר. הוא השתלט עליה בעדינות ובעיקשות שוב ושוב עד שגופה הבוגדני נענה ונדלק בשבילו כמו תמיד. שפתיה נצמדו אל שפתיו וחיפשו מגע קרוב יותר.


ניק אימץ אותה אליו והעמיק את הנשיקה, אצבעותיו הלופתות את לסתה מחזיקות אותה שבויה כשחקר את רכות שפתיה, את נבכי פיה. את כל כולה.


קול רך חמק מגרונה, ואצבעותיה התעקלו בשיער עורפו הסמיך. ניק הרים את פיו מפיה, וזיק מסופק הבהב בעיניו. "עכשיו את לא נראית כמו דמות קרטון. הלילה את נראית יפהפייה בטירוף, סופיה."


"אפחריסטו." תודה. מילה שהוא לימד אותה בשפתו. "ולך היו גדודי מעריצות כמו תמיד," אמרה.


עיניו נצנצו. "את מקנאת? זה מה שערער אותך לשם שינוי? אם כן, זה מוצא חן בעיניי."


ההקנטה החדירה לראשה מעט שכל ישר. היא הדפה את חזהו בידה והכריחה אותו להרפות ממנה. היא ירדה מחיקו, חזרה לשבת במושבה וסידרה את שערה. חיפשה נואשות אחר נושא שיחה תמים שימלא את החלל.


"איחוליי על העסקה הגדולה שלך. האנליסטים ציפו למחצה שהיא תיכשל."


הוא הטה את ראשו. "גם אני חשבתי ככה בשלב מסוים. אבל הגשמת הבלתי אפשרי היא הצד החזק שלי."


היא חייכה. לא היה בזה אגו. אבל למה שלא יהיה? בתור הראשון בכיתתו בהארוורד, גאון במספרים ובהשגת עסקאות מסוכנות, הקוסם מוול סטריט כפי שנודע, הוא הפך את האי הים-תיכוני הזעיר שלו, אקת'יניה, שהיתה בעבר פנינה קולוניאלית נוצצת שאירחה רבים מסלבריטאי העולם, לכלכלה מודרנית ומשגשגת במהלך העשור האחרון. העסקות הפזיזות, ויש שאמרו האובדניות, שלו סיפקו דיבידנדים גדולים לארצו. האי היה קנאת הים-התיכון.


היא נענעה בראשה. "הצורך שלך לנצח ולזכות לא יודע שובע, ניק."


"נכון," אמר במתינות כשמבטו ממוקד בה.


סומק הלהיט את לחייה. הוא גמר אומר לזכות בה אחרי שסירבה להזמנתו לצאת עמו לארוחת ערב והצליח. זה לא היה ממש משחק הוגן, כי היא גילתה שלנסיך הפזיז והמרדני היו שכבות רבות מכפי שמישהו חשב. הוא היה מבריק ועמוק עם צד פילוסופי שמעטים בלבד ידעו עליו, לכן היה מרתק בהחלט.


היא השעינה את ראשה לאחור על המושב והתבוננה בו. "מה קורה כשהניצחון כבר לא מספק?"


הוא השפיל את ריסיו באותו מבט של נמר ישנוני ער-למחצה שהוא היטב כל-כך לעשות, כשהוא היה רחוק מלהיות כזה. "אני חושב שאני בתהליך של בירור התשובה."


היא מצמצה. זו היתה התובנה האישית העמוקה הראשונה שהשמיע באוזניה. העובדה שהוא אמר זאת דווקא הלילה מכל הלילות היתה מבלבלת. סיבכה אותה.


קרלוס הוריד אותם בבית. הם עלו במעלית, שנשמרה בלעדית עבור הפנטהאוזים, אל הקומה החמישים ושבע ואל מגוריו המלכותיים של ניק.


סופיה חלצה את נעליה שעה שניק פתח בקבוק של פרוסקו וניגשה אל הסלון עם התצפית המרהיבה שלו על הפארק. החלונות שנישאו מהרצפה ועד התקרה והקיפו את החלל המפואר סיפקו תצפית של מעוף ציפור על בניין האמפייר סטייט ועל העיר המשתרעת עם פרספקטיבה עוצרת נשימה של שלוש מאות ושישים מעלות.


פעימה קלה דפקה ברקותיה כשעמדה מול החלונות והתבוננה בנוף. אורות רשפו בקו האופק הערפילי והמהביל של ניו-יורק, כאילו גורדי השחקים הנישאים חבקו מיליון כוכבים נופלים.


האפטרשייב המתובל של ניק מילא את חושיה רגע לפני שהוא התגלה לצדה עם שני גביעים של יין מבעבע. היא הטתה את כוסה לעברו בגרסה האירופאית להשקת כוסות שהוא העדיף ושתתה כשעיניה נעוצות בעיניו.


מפני שגילתה שמבטו הבוחן של ניק חד מדי, היא חזרה להביט בנוף ועקבה אחר מטוס שעשה את דרכו על פני השמיים, מותווה בצללית לעומת גורדי השחקים. זה הזכיר לה מה יהיה מחר. גרם לה לתהות אם זו הסיבה שבחרה לסיים את זה דווקא הלילה. משום שזה הזכיר לה את סדרי העדיפויות שלה.


"את חושבת על אבא שלך?"


"כן. מחר ימלאו עשרים שנה למותו."


"זה נעשה קל יותר?"


האם זה נעשה אי פעם קל יותר כשהמטוס של אביך צונח מהאוויר לתוך האוקיינוס האטלנטי בגלל כשלים מכניים שאילו טופלו כראוי יכלו להציל את חייו? כשהמחיר שהיא שילמה היה שאיבדה את הכוח המנווט של חייה?


"לומדים להרפות," אמרה בצרידות. "להשלים עם העובדה שלא תמיד הדברים הגיוניים בחיים. לפעמים דברים פשוט קורים. אם הייתי מאפשרת לכעס, לעצבות, למרירות שלי בגלל אי-הצדק שבכל זה לשלוט בי, אני זו שהייתי מפסידה."


"הסתכלות פילוסופית מיסודה. אבל את היית רק בת שמונה כשזה קרה, סופיה. זה בוודאי השפיע עלייך עמוקות."


זה היה תיאור קליל מדי למה שהתחולל אחרי אותה שיחת טלפון באישון לילה – אמה שקועה ביגונה, הילדות שלה נקרעת ממנה בתוך שעות בגלל מותו של אביה, והריקנות הרגשית של אמה שהיתה כה מוחלטת עד שגם היא היתה שקולה למתה.


"אני יודעת מה זה לאבד משהו יקר." היא החזירה את מבטה אליו. "זה מבהיר לך באיזו קלות הכול יכול לקרוס."


"אבל לפעמים זה לא קורה. לפעמים אתה ממשיך הלאה ועושה משהו מעצמך. יוצר ומנהל עסק מצליח..."


פיה התעקם. "שגם הוא יכול לקרוס אם מצב השוק ישתנה."


"כל עסק יכול לקרוס אם השוק משתנה. זו המציאות של המשחק. את לא מצפה לכישלון, את מאמינה בחזון שלך."


היא הפנימה את הנזיפה.


"איך הקמת את העסק שלך?" שאל. "אף פעם לא סיפרת לי."


"חברת התעופה היתה אשמה בתאונה של אבי. כשל מכני. כספי ההסדר נשמרו עבורי בקרן נאמנות עד שימלאו לי עשרים ואחת. בינתיים למדתי בבית-ספר לעיצוב על מלגה."


"מה היתה הכוונה האולטימטיבית, העסק או העיצוב?"


"גם וגם. האהבה הראשונה שלי היא העיצוב, אבל שמתי את זה בצד כשפתחנו את העסק. היינו צריכות להתחיל להרוויח קצת כסף, להחזיר כמה השקעות. עכשיו אני סוף-סוף מרגישה שאנחנו מגיעות לשלב שנוכל להעסיק קצת עובדים ואני אוכל לעבוד על קו בשביל החנות."


"כמה שנים אתן כבר בעסק?"


"שש."


"שש שנים זה הרבה זמן כדי לדחות חלום, סופיה."


חום צרב את לחייה. "דברים כאלה לא קורים בן לילה. ראיונות גוזלים זמן, וחוץ מזה קשה למצוא מישהי שאני יכולה לסמוך עליה בעסק היקר שלי."


"אולי על עצמך את לא סומכת." סנטרה הזדקר לשמע קריאת התיגר הרכה של ניק. "כשרוצים משהו מספיק, גורמים לו לקרות. אין בחיים לא יכול, רק מחסומים שאנחנו מציבים לעצמנו."


"אני מתקרבת לזה." היא שנאה את הנימה המתגוננת בקולה. "לא כולנו זורים הרס בחיינו כמוך, ניק, בלי לתת את הדעת לשום דבר או לאף אחד מלבד המטרה הסופית."


מבטו התחדד על פניה. "ככה את רואה אותי?"


"זה לא נכון?"


הוא בחן אותה רגע באלם. היא הסבה מבטה. הביקורת שלו נגעה באמת לא נעימה, אמת שהיא נמנעה עד כה מלבחון לעומק. דחיית העיצוב היתה החלטה מעשית בתחילת הדרך, כשהקמת קרלוטה ומציאת מאגר לקוחות קבוע היו עניין הישרדותי. הבעיה היתה שככל שהיא דחתה זאת יותר, כך היה לה קשה יותר ליטול שוב את ספר הסקיצות שלה. הספקות התגנבו פנימה והיא לא היתה משוכנעת שניחנה במה שדרוש.


"את יודעת מה אני חושב?" אמר ניק לבסוף. "אני חושב שאת פוחדת. אני חושב שאת מדברת לעניין, סופיה, אבל את פחות קשוחה מכפי שאת מציגה את עצמך. אני חושב שאת פוחדת להשקיע את עצמך במשהו שחשוב לך מאוד כי יש סיכוי שתיכשלי. ובשבילך העיצוב הוא עניין אישי, נכון? את חושפת את עצמך לפגיעה. מה אם תעשי את זה וניו-יורק תדחה אותך? מה אם הכול יקרוס?"


היא מצמצה לשמע התיאור המפחיד בדייקנותו. "אני חושבת שזו קצת הגזמה."


"אני לא." הוא התקרב אליה והעביר אצבע על לחייה, זרם חשמלי מזגזג בה. "'אני יודעת באיזו קלות הכול יכול לקרוס' – המילים שלך, לא שלי."


"הרהורים פילוסופיים," הכחישה.


אצבעותיו ירדו אל פיה ועקבו אחר שפתה התחתונה. "הרושם הראשון שלי ממך באותו הלילה של אירוע ההתרמה היה נכון. את לא ממש מעורבת בחיים, את שומרת חלק ממך סגור כדי שלא תיפגעי. כך אין חשש שזה יקרוס. אבל זו אשליה שאת מאכילה את עצמך. שום דבר לא יכול למנוע טרגדיה או כישלון או עזיבה של מישהו. כדי לזכות בפרס את צריכה לקחת את הסיכון."


לא היתה לה תשובה לכך משום שהיא חששה שזה נכון. כל מה שאמר. אבל אם זה היה נכון לגביה, זה היה נכון לא פחות, ואולי אף יותר, לגביו.


"ומה איתך?" הגיבה. "אתה מחביא את עצמך מתחת למעטפת החלקלקה הזאת, ניק. אף אחד לא באמת זוכה להכיר את האני האמיתי שלך. מה החלומות שלך. מה התקוות שלך. הלילה, מה שאמרת לגבי ניצחון, שאתה לא יודע מה קורה כשזה כבר לא מספיק, זו היתה הפעם הראשונה שהודית בפני במשהו באמת מפחיד לגבי עצמך. ובקרוב הזמן שלי יסתיים, נכון? אתה תחליט שאני מתקרבת אליך מדי, ההתעניינות שלך תדעך, ואני אקבל תכשיט נחמד מאוד כדי להתחפף ולהתפוגג אל השקיעה."


מבטו התכהה. "אף פעם לא הבטחתי לך יותר, סופיה. זה מי שאני. את ידעת את זה."


"כן," הסכימה. "נכון. אנחנו צמד חמד. לא מוכנים או לא מסוגלים להיות אינטימיים עם מישהו אחר. וזו הסיבה שאני חושבת שאנחנו צריכים לגמור את זה עכשיו כשזה עדיין טוב. כשאנחנו עדיין מחבבים אחד את השני. כדי שזה לא יימתח כמו מסטיק ויסתיים במרירות. אחרי הכול, אנחנו הבטחנו את זה לעצמנו, נכון?"


עיניו התרחבו ואחר-כך הצטמצמו. "את קבעת להיפגש איתי הלילה כדי לגמוראיתי?"


היא הכריחה את עצמה להנהן. "תהיה כן. אתה התכוונת לעשות את זה בקרוב, נכון? השתיקה שלך השבוע היתה הדרך שלך להבהיר לי שאני לא יכולה להסתמך עליך."


פיו נחשק. "הייתי מוצף בעבודה השבוע, סופיה. אבל כן, באמת חשבתי שכדאי שניפרד בקרוב. חיכיתי שהכימיה בינינו תדעך מעצמה."


דבר שלא קרה. היתה לה הרגשה שייקח המון זמן לפני שזה יקרה. אך מבחינתה כבר לא היה מדובר רק בכימיה, אלא גם במי שניק היה וברובד העמוק של הקשר ביניהם. היא חשבה שאולי גם אצלו מדובר ביותר מכך, היא היתה מוכנה להישבע שכן, אך מסתבר שהיא טעתה.


היא זקרה את סנטרה, חזה מתוח. היא רצתה להיות שונה מהאחרות. הבינה שזה היה העיקר הלילה. הרצון שהוא יגיד שהם שונים. וכעת היא ידעה שהשלתה את עצמה לגמרי.


ניק צמצם את המרחק ביניהם. מעיניו ניבט זיק רגש אפל שהיא לא יכלה אפילו להתחיל לזהות. "זה היה טוב, סופיה."


"כן," הסכימה ונדהמה מהיציבות ומהנחישות של קולה. "נכון."


מבטו אחז במבטה – חוקר, בוחן. "ככה את רוצה לגמור את זה?"


"לא." היא התקרבה אליו והתרוממה על בהונותיה, עיניה ממוקדות בעיניו כשחפנה בידיה את לסתו הקשה. "רציתי שזה ייגמר ככה."