“בשנת 1456 הודפס ספר תנ"ך על ידי יוהאן גוטנברג בעיר מיינץ שבגרמניה. הדפסה זו מסמלת את ראשיתה של מהפכת הדפוס, שאיפשרה הדפסה המונית של ספרים ומאמרים, תרמה לאוריינות נרחבת בכל העולם, להשכלה, לפיתוח העיתונות והספרות, לירידה בכוחה של הכנסיה ולהתפשטות הידע, מה ששינה את הציוויליזציה שלנו לבלי הכר. רבים טוענים, במידה רבה של צדק, כי ההמצאה של גוטנברג היא ההמצאה החשובה ביותר באלף הקודם, ובוודאי היא זו שמכוחה אנחנו בסופו של דבר יושבים פה וכותבים. לשם השוואה: ב-50 השנים שלאחר המצאת הדפוס הודפסו באירופה חצי מיליון ספרים. לפני מהפכת הדפוס, העתקה של ספר תנ"ך בודד לקחה כ-3 שנים.

איך כל זה קשור לתלמוד הירושלמי בהוצאת האקדמיה ללשון העברית?

באותה תקופת מעבר בין השימוש בכתבי היד לספרי הדפוס, המדפיסים השתמשו, מטבע הדברים, בכתבי היד המצויים בסביבתם ועל פיהם הכינו את לוחות האותיות לספרים החדשים. על פי רוב לכל ספר שרצו להדפיס "הסתובבו" עשרות ולעיתים מאות כתבי יד (שעם השנים הפכו להיות לשימושיים פחות ופחות), והמביא לדפוס היה צריך לבחור, או לרכוש, את כתבי היד המשובחים והמדוייקים ככל שיכל. וכך עבר עולם הספר מכתבי היד לספרים מודפסים.

כמעט 200 שנים קודם לכן, בשנת 1289, ברומא, יהודי בשם ר' יחיאל סיים להעתיק את התלמוד הירושלמי כולו מראשו לסופו, וכך הוא כותב בסיום הספר: "אני יחיאל ביר' יקותיאל ביר' בנימן הרופא... כתבתי זה הספר ירושלמי לר' מנחם ביר' בנימן ביר' מנחם ונשלם בשנת חמשת אלפים ותשעה וארבעים לבריאת עולם". כעבור 234 שנים, בשנת 1523 בוונציא, כאשר רצו המדפיסים היהודים להדפיס את התלמוד הירושלמי, לא נמצא באירופה כולה כתב יד שלם של הירושלמי, מלבד אותו כתב יד מרומא. למעשה, מתברר, שכתב-יד זה הוא כתב-היד היחידי השלם של התלמוד הירושלמי כולו שידוע כיום, וגם אז כנראה הוא היה מהבודדים שבהם. כתב היד התגלגל מאז כתיבתו מיד ליד (13 בעלים היו לו כפי שמצוין בקולפון עצמו) עד שהגיע, כנראה בסוף המאה ה-16, לפילולוג המלומד יוזף סקליגר, ומעזבונו הגיע לאוניברסיטת ליידן שבשוודיה שם הוא שוהה עד היום, ונודע בשם: "כתב-יד ליידן" או במספר הלקוני "Or. 4720".

כאשר החל המחקר בספרות חז"ל, החלו החוקרים להבין את הערך הגדול של כתבי היד דווקא, מפני שהם משמרים נוסחאות עתיקות, שלא תמיד באו לידי ביטוי בדפוס שכן לא תמיד העורך היה תלמיד חכם, וגם אם הביא כמה גרסאות, עד בדיקת כתב היד עצמו לא ניתן לדעת מהם המילים המקוריות, ומהי תוספת של מגיהים מאוחרים וכיוצא בזה. וכך החלו לאסוף ולשמר את כתבי היד שרבים מהם אבדו עם השנים.

סיבות רבות נכתבו על העובדה שהתלמוד הירושלמי, ביחס לאחיו מבבל, נמצא בצל במאות השנים מאז שנערך בסוף המאה הרביעית, כגון, חוסר עריכה סופית של האמוראים עצמם בשל התקופה האיומה שאחרי מרד בר כוכבא ודלדול היישוב היהודי, ובעקבות כך האובדן של השפה, המסורות, והמנהגים הארץ-ישראליים העתיקים והייחודיים. רוב ככל ההלכה היהודית בימנו מתבססת על המסורות הבבליות ולא הירושלמיות, אבל זה נושא רחב עד מאוד. לעניינו, הידיעות שלנו על המאות הראשנות לאחר עריכתו על השתלשלותו ועל דרכי המסירה שלו קלושות עד מאוד. ובמשך רוב ימי הביניים תפוצתו הייתה מצומצמת ביותר, ונדירותו גרמה לכך שרק בודדים מגדולי הרבנים עסקו בו ובפרושו באופן ישיר. גם לר' יחיאל עצמו לא היה אלא טופס אחד "משובש ומוטעה הרבה עד מאוד" ממנו הוא העתיק ואותו ניסה להגיה "כפי עניות דעתי". לאמיתו של דבר, בכל ספרות חז"ל הקלאסית: משנה, תלמוד בבלי, מדרשי הלכה ואגדה, אין שום חיבור התלוי כולו בכתב יד אחד ויחיד. כתב היד המונח באוניברסיטה השוודית הוא הצינור היחידי המקשר אותנו ישירות לעורכי הירושלמי מן המאה הרביעית לספירה. המעניין הוא שכל הדפוסים שאחרי דפוס וונציה כבר לא ידעו על קיומו של כתב היד, וכל ההדפסות מאז ועד היום מבוססות על דפוס וונציה, ועליו בלבד.

אמת, קיימים עוד קטעי גניזה שלוקטו מהגניזה הקהירית ומגניזת אירופה, וקיים עוד כתב-יד אחד שמכיל סדר אחד בלבד, אבל כתב-יד של הירושלמי כולו, לפחות זה הידוע לנו מאז תקופת הגאונים, לא קיים. למעשה, ללא כתב היד הזה שהשתמר באופן פלאי, מסתבר שלא היה בידנו היום אלא קטעי דפים ומסכתות מהתלמוד הזה, וכל מה שהיינו יודעים עליו היה מכלי שני ושלישי.

אבל כתב היד לא היה ידוע במשך מאות שנים, ורק באמצע המאה ה-19, במאמר קצר, הביא החוקר התלמודי הידוע זכריה פרנקל לידיעת הציבור על קיומו של כתב היד שבליידן. אלא שביקורו באוניברסיטה היה חפוז, ובדיקתו הקצרה העלתה שאין כל הבדל בין כתב היד לדפוס ונציה, ולכן סיכם שאין בכתב היד כל תועלת ממשית. ואכן גם במשך השנים הבאות התעלמו רוב ככל החוקרים מכתב היד, עד שהגיע אפשטיין ובסדרת מאמרים בשנת 1934 תחת הכותרת "מדקדוקי ירושלמי – א. כ"י ליידן" הוכיח מדוע "אין לעמוד על נוסח הירושלמי אלא אחרי עיון בכ"י ליידן", וזאת מפני ש"לא שמו לב לעובדה שדפוס וונציא נדפס מכתב יד ליידן ה-מ-ו-ג-ה". כלומר, אפשטיין שם לב בבדיקתו שכתב היד עצמו מכיל תיקונים רבים שלא יצאו מתחת ידו של ר' יחיאל, אלא נוספו על ידי המביאים לדפוס וונציה הנזכר, וניכרים בקלות יחסית בשל השוני בחדות הדיו, ובסגנון, אך מי שלא מעיין בכתב היד עצמו, לא יכול לדעת זאת, ולא יכול לעקוב אחר השינויים. השינויים, לעיתים היו חשובים ונכונים, בכל כתב יד נפלו טעויות, אך רבים מהם היו שינויים של מי שרגיל בלשון ובנוסח של הבבלי, ומפני כך לא עמד על הלשון הייחודית של הארמית הארץ ישראלית, ובחושבו את הדברים לטעות גרם לשינויים שנטמעו בכל דפוסי הירושלמי, לעיוות ואף איבוד, של הארמית הארץ ישראלית של היהודים שחיו כאן אחרי החורבן. רק המעקב אחרי כתב היד עצמו, יכול להשיב את הדברים לדיוקם.

וכאן אנחנו מגיעים לייחוד של המהדורה הזו של האקדמיה ללשון, שבמקור הוכנה לצורך מאגר הנתונים של המילון ההיסטורי, שנעשתה בהעתקה מדוייקת של כתב יד ליידן על הגהותיו השונות, כשהכל מצוין כראוי באופן שהמעיין יכול על כל צעד ושעל לעקוב אחרי גלגולי תיקוניו וקלקוליו של כתב היד ולשחזר את נוסח כתב היד המקורי כפי שהעתיקו ר' יחיאל. זהו סיפורו של כתב היד של התלמוד הירושלמי, שרוב ככל לומדיו לא מודעים לכך, ולא מכירים את המהדורה הזו שהיא היחידה הקיימת שממנה ניתן לנסות להתחקות אחר הנוסח הנכון של הירושלמי, ומכאן ייחודה וחשיבותה.

(מתנצל על האריכות ועל הנושא האזוטרי:)”