1
אני אוהב נשים. צעירות. מבוגרות. גבוהות או נמוכות. מהחנוניות שאוהבות לקרוא ספרים ועד לפצצות הזנותיות - אני לא בררן. תנו לי את הבחורות הרזות או אלה עם הקימורים, שיש מה לתפוס... לא משנה על איזו בחורה תחשבו, מיד תגלו שכבר נגעתי, דיברתי, נישקתי וזיינתי מכל הבא ליד. הפילוסופים אומרים שלכל אדם בעולם יש כישרון, יכולת שייחודית רק לו. הכישרון שלי הוא... שאני מבין נשים. קוראים לי פארקר אליס ואני בן זונה עם המון מזל.
ובכל זאת, אין פרס גדול יותר מלתעל את הכישרון שלך לעבודה. לעבוד כל יום במשהו שאתה אוהב באמת, זה לא דבר רגיל. בדיוק להפך. שמתי לי למטרה בחיים לא לעבוד אף יום במשהו שאני לא אוהב. ואני מת על נשים. כל הנשים.
גיליתי שנשים הן יצורים מורכבים, שלא קל לפענח אותן ושכל אישה שונה מחברתה. זאת הסיבה שהקמתי את חברת מחלקה ראשונה בע"מ. אינספור נשים בעולם צריכות עזרה מגבר בטוח וחזק שיודע לרדת לפרטים הקטנים. גבר כמוני.
אני קורא לעצמי איש החלומות.
רוצָה משהו שלא מהעולם הזה ויש לך כסף להגשים את החלום? בואי נדבר. תמורת המחיר הנכון, הכול אפשרי, ואני הבחור שיעזור לך להשיג את זה.
במחלקה ראשונה, אנחנו מספקים את צורכי הלקוחות. אף בקשה אינה תובענית או מוזרה מדי. כל עוד הבקשה לא מנוגדת לחוק... אנחנו בעניין.
נתחיל בצוות שלי. אומרים שדרוש כפר כדי לגדל ילד. ובכן, במחלקה ראשונה דרושים אני ועוד שניים. בוגרט "בּוֹ" מונטגומרי ורויס סטרלינג. אני מכיר את הבחורים האלה משנה א' בהרווארד, ומאז אנחנו שלישיית תותחים קשוחים.
כבר בשנים המעצבות של חיי ידעתי שאני רוצה להגיע רחוק. אבא שלי לימד אותי שאם אני רוצה להצליח בעסקים ולהשיג יותר ממה שיש לנו, אני צריך להצטיין בלימודים. הוא היה ברמן ואמא שלי היתה ספרנית. בהחלט רציתי יותר. לא שהיו חסרות לי אהבה ותמיכה מאמא ואבא שלי. גדלתי כמו שצריך, האכילו אותי היטב, היו לי בגדים ללבוש ונעליים לנעול, אבל לא ממש שחינו בכסף. המותרות היו מעטים ורק לעתים רחוקות.
גדלתי לא רחוק מבוסטון, במקום שבו הרד סוקס שלטו בכיפה והפטריוטס היו כליל השלמות. הבית שלנו היה עשוי לבנים והיה חמים וקטן. זערורי. שני חדרי שינה. אחי ואני חלקנו חדר רוב שנותינו. אמא אמרה שזה קירב בינינו. לא בטוח שזה נכון כי בשנייה שאחי הגדול סיים תיכון, הוא התגייס לצבא. מאז הוא מנהל קריירה צבאית. אנחנו קרובים ככל שיכולים להיות אחים שיבשת מפרידה ביניהם.
בניגוד לקשר שיש לי עם בּוֹ ורויס. אני אקריב את חיי למען שני הבחורים האלה, והם למעני. הקשר שלנו נולד מתוך חריצות, סולידריות וחברות אמת. במקרה שלנו, הטריק לחברות ארוכת שנים הוא לרצות את אותם הדברים באותו זמן.
נשים.
כסף.
כוח.
החברות והעסקים של שלושתנו מבוססים על סדרת כללים: אנחנו אף פעם לא פוגעים בטובתו של אחד מהחבורה, כנות קודמת לכול ואף פעם לא נתחרה על אותה אישה. לעולם לא.
אנחנו בעסק חמש שנים ומשיגים יותר ויותר לקוחות בכירים מדי יום. המודל העסקי שלנו פשוט. הפרד ומשול. מתאחדים כשצריך. אם לקוחה מסוימת צריכה משהו ספציפי שמתאים למומחיות שלי או של השותפים שלי, אנחנו שולחים את האדם הנכון למשימה.
למשל, בּוֹ הוא קופידון הבית שלנו. לא זו בלבד שהלקוחות שלנו מתאהבות בו עד מעל לציצים שלהן, הוא עוזר להן למצוא אהבה. המומחיות שלו בחיזור אחרי המין השני היא יחידה מסוגה. רויס ואני לא קוטלי קנים, אבל אף אחד מאיתנו לא משתווה לבוגרט. המיומנות שלו מנצחת. אם לקוחה צריכה לשפר את הסקס־אפיל שלה, אנחנו קוראים לבּוֹ. אם היא צריכה להרשים מישהו עם בן לוויה חתיך או לסגור עסקה... אותו סיפור. בּוֹ הוא זיקית. הוא יכול להתאים את עצמו לצרכיה של אישה.
וישנו רויס, מכונת הכסף. כל דבר שהאיש נוגע בו הופך לזהב. הוא רואה דברים במספרים, בשינויי האקלים הפיננסי, בשוק המניות, בתעשייה העולמית וכל מה שביניהם, כאילו הוא קורא את האלף־בית. רוי הפך את כולנו לעשירים מאוד בגיל צעיר. הוא הגורם העיקרי שבזכותו הצלחנו להקים את העסק שלנו במהירות כזאת, אף שסיימנו קולג' לפני פחות מעשור. אם ללקוחה יש בעיות כספיות, חששות מפני שינויים בכיוון המודל העסקי, אנחנו שולחים את רוי.
אני? אני קצת משלושתנו באיש אחד. אבל אני היחיד שיודע לקרוא נשים. להבין מה מפעיל אותן, מה הצורך האמיתי שעומד מאחורי הדרישה לשירות שלנו. אישה יכולה להתקשר אלינו כדי שנספק לה אימון אהבה, אבל בפועל היא מעוניינת בגבר מסוים והיא צריכה שמשהו יקרה. יכול להיות שנעזור כדי שמי שהיא מעריצה יבחין בה. אולי ללכוד את תשומת לבו. או שאולי יש לה בעיות ביטחון עצמי. ושוב, אולי היא סתם צריכה עזרה במציאת גבר. התפקיד שלי הוא להבין מה באמת אישה רוצה מאיתנו.
כשבּוֹ, רויס ואני החלטנו לפתוח עסק אחרי שסיימנו את התואר בהרווארד יחד, כולנו הימרנו. באותה תקופה אני תרמתי את התוכנית העסקית, את הקונספט ואת הנושא. שלושתנו הסכמנו שזה מזכה אותי באחוז אחד יותר מחברַי. פירוש הדבר הוא שיש לי שלושים וארבעה אחוזים, לעומת שלושים ושלושה האחוזים שבהם מחזיק כל אחד מהם. ולכן אני הבוס. אני מנהל את התפעול היומיומי ונוסע כמעט כמותם ואני איש הקשר הראשוני מול כל לקוחה. בחמש השנים האחרונות הפכנו למכונה משומנת היטב. אין כמו להיות אדון לגורלך, ושלושתנו מצאנו את זה במחלקה ראשונה.
•••
אורות הניאון הירוקים שמכוונים למדרכה מכל סככה ליד הבר של אבא שלי משווים לה זוהר מסתורי, דמוי פלזמה, כשאני ניגש אל חזית הבניין. ביקשתי ממנו פעם אחר פעם להחליף את התאורה אבל הוא מקובע עליה. הוא אומר שזה מעניק למקום נופך חידתי. הבר של לאקי לא צריך חידות. הוא קיים כבר חמישים שנה, ויש לו קהל מקומי יציב שמגיע מהאזור. מאנשי עסקים שיושבים בחליפות ועניבות לאנשי צווארון כחול בכובעים של הרד סוקס. מבחינתי המקום הוא בית מחוץ לבית, וכך הוא מאז למדתי ללכת. בילדותי, אבא הביא אותי לכאן כל יום אחרי הלימודים. הוא הושיב את התחת שלי על הכיסא וסיפר לי כל אחר הצהריים על חייו בזמן שעשיתי שיעורי בית, עד שאמא סיימה את העבודה.
ברגע שיכולתי לעזור התחלתי לשטוף כוסות, לנקות שולחנות, לטאטא מדרכות ולהוציא את הזבל. לא היה אכפת לי לעזור, במיוחד כי הוא נתן לי כסף לבזבוזים שהוצאתי על בחורה או שתיים.
חוץ מהמשפחה, הבר הוא הדבר הכי חשוב לאבא שלי. לכן זה היה הדבר הראשון שקניתי כשמחלקה ראשונה התחילה להניב רווחים. היום שבו היה לי מספיק כסף לקנות את המקום מהבעלים המקורי של לאקי ולהעביר את הבעלות לאבא שלי נרשם בתור אחד הרגעים המאושרים בחיי. לעולם לא אשכח את היום הזה. אבא שלי תמיד היה אדם גאה, אבל הוא מעולם לא היה גאה יותר כמו ביום שבו הושטתי לו את שטר המכר לחלומו, פנוי ונקי משעבוד.
גאוותו לא היתה קשורה למה שנתתי לו. הוא התגאה בי מפני שעשיתי את מה שתכננתי לעשות. סיימתי את התיכון בהצטיינות ובתור כוכב בייסבול, המשכתי להרווארד על מלגה מלאה, גמרתי תואר ראשון בציונים מעולים והקמתי את העסק שלי. לאחר מכן ניצלתי את הטוב שהיה לי כדי להחזיר. לאבא שלי. האיש שאליו אני נושא עיניים, וכך זה יימשך עד יומו האחרון עלי אדמות של מי מאיתנו. הוא היה יכול לסרב לי, אבל הוא לקח את מה שנתתי לו בכבוד ובאהבה. הוא פשוט לימד אותי להיות גבר.
עכשיו הבחורים ואני מסכמים את התיקים שלנו אצל לאקי על בירה קרה ובוטנים או, ביום מוצלח במיוחד, על מנה גדושה של וודקה עם פיש אנד צ'יפס. תלוי ביום ובמקרה. הערב אני מביא להם את הפריצה הגדולה שלנו ולכן קבעתי כאן את הפגישה. הלקוחה היוקרתית ביותר שהיתה לנו עד כה. עבודה ששווה שכר של יותר מחודש שלם בשירותי לקוחות בהסכם אחד. אבל יש לה תג מחיר משלה. גישה מלאה. לא משהו שאנחנו נוהגים להציע.
אני רועד כשאני מושך את ידית הברזל המחושלת ופותח את דלת העץ הכבדה לבר של לאקי. היום יום שלישי, השעה רק שבע בערב, והמקום כבר עמוס. אני סוקר את החדר ומביט בקורות המהגוני הכהות, בתאים עם המשענות הגבוהות לאורך הקיר הצדדי, במחיצות הוויטראז' ובשלל השולחנות העגולים שבמרכז. בשעות הערב מגישים בלאקי מזון מהיר שהולך טוב עם כמה בירות או עם צפייה במשחק של הרד סוקס או הפטריוטס.
אבא מאייש את הבר, לבוש בחולצת הפלנל הנצחית שלו, כחולה הפעם, ומתחתיה גופייה לבנה. מגבת תלויה על כתפו. הוא מרים את ראשו כשאני נכנס, וחיוך מרוח על פניו. בגיל חמישים וחמש הוא נראה טוב לגילו. רסיסי אפור ולבן מעטרים את שולי קו השיער שלו. חיוך לבן ובוהק קורן אלַי, אותו חיוך שמחזיר לקוחות כדי לשמוע את חוכמתו הנבונה של אבא. ברמנים משמשים בדרך כלל פסיכולוגים. אבא תמיד התלוצץ שהוא בחר במקצוע הלא־נכון.
אני מנופף וניגש לשולחן האחורי שבו הבחורים שלי יושבים תמיד. מאז שאבא הוא בעל הבר, הוא תמיד משאיר שולחן פנוי לבני משפחה בלבד. שם אבא נח קצת או אמא יושבת וקוראת, כשהיא רוצה להיות לידו בלי להפריע לו. וכאן אני ו"אחַי החורגים" יושבים לפרוק אחרי שבוע ארוך או תיק מורכב.
"יוֹ, פארק, מה קורה אחי?" בּוֹ קורא אלי כשאני מתקרב. הוא לובש את ז'קט העור השחור האהוב עליו מעל עניבה תואמת ומכנסי ג'ינס כהים ונועל מגפי אופנוענים.
"הכול פצצה, מה איתך?" אני משיב.
רויס קם ועור השוקולד שלו זוהר בתאורה העילית. הוא מושיט יד, וחפת אוניקס שחור מציץ משרוול החליפה המחויטת. "אחי." חיוכו רחב ובוהק בלובנו.
אני לוחץ את ידו וטופח על שכמו.
בדיוק כשאני מתיישב, אבא מגיע ומניח פיינט בירה. "סקלפין אַיי־פי־אֵיי מבלסט פוינט, הבאתי לכם משהו חדש לנסות. לא מקומי אבל ממש טוב, אם אתם שואלים אותי. תגידו לי מה דעתכם."
"בטח. תודה, אבא."
"בכיף. בחורים. עוד?" הוא מצביע על הכוסות שלהם.
"אני בסדר, אבא." בּוֹ לוגם מכוס הבירה שלו, שעדיין חצי מלאה.
"תודה, אני אקח עוד ויסקי נקי, אדוני," עונה רויס.
אבא מרים את סנטרו וממשיך הלאה לשולחנות הבאים.
"אז מי הלקוחה הגדולה והסודית שבגללה רצית להיפגש איתנו?" שואל בּוֹ ישר ולעניין.
אני לוגם מהבירה הצוננת ונותן לטעם הלימון להתגלגל על לשוני. אני מלקק את שפתי ונאנח, משחרר את המולת היום ומרגיש את נינוחות הבית מחלחלת לעצמותי. "קיבלתי היום טלפון מיורשת."
בּוֹ מסובב את הבקבוק במעגל. "מה אמרת?"
"קיבלתי היום טלפון מסופי רולאן."
רויס שורק בקול. "לעזאזל. ה־סופי רולאן?"
אני מהנהן ושואב לגרוני עוד מהמשקה הקריר.
"מי זאת בכלל סופי רולאן?" בּוֹ מזדעף. הבחור מחוספס וזה מטריף את הבנות, אבל מייגע אותנו שהוא לא בעניינים.
רויס מרים גבה שחורה בחדות ומתמקד בשותף שלנו. "סופי רולאן היא היורשת של אימפריית רולאן גרופ. הם הבעלים של חברת הבשמים הכי גדולה בצרפת. הם שווים מיליארדים, לפי מה שקראתי בפעם האחרונה. אני צריך לעשות קצת תחקיר עדכני כדי לאשר את המספרים המדויקים."
"ואיך זה משפיע עלינו?" מתערב בּוֹ.
"רולאן הזקן מת מהתקף לב," אני אומר ביובש. לא הכרתי את האיש ולכן החדשות לא מעציבות אותי במיוחד.
"דייייי!" עיניו של רויס נפערות והוא מרים את הוויסקי אל התקרה. "סאלוד," הוא ממלמל ומרוקן במכה אחת את מה שנשאר. הגרגרת שלו בולטת מרוב מאמץ. "שאני אמות."
זה השחקן שלי. אני מנענע את ראשי ומחייך. "כן."
"מה פספסתי? אתם מוכנים לשתף אותי קצת?" רוטן בּוֹ, וניכר שהוא ממש מתעצבן עלינו.
"סופי רולאן מנהלת עכשיו את העניינים." אני לוגם מהבירה ומחכה שידביק את הקצב.
"והיא לא יודעת להבדיל בין ריחות של בשמים לריח שיוצא לה מהתחת?" מנחש בּוֹ.
רוי ואני פורצים בצחוק.
"לא בדיוק. ככל הנראה היא מומחית בריחות. תכונה משפחתית שעוברת בתורשה. לגבי אמנות המנכ"לות, ניהול עסק וייצוגיות... בואו נגיד שבזה היא כישלון מרהיב." אני מרים את כוסי לעבר רוי והוא מחייך.
"אני מבין. ומי הכי מתאים להכין אותה לקחת את המושכות בידיים אחרי המוות של אבא שלה?" מציע רויס בזריזות.
"אה, עכשיו קלטתי," מחייך בּוֹ.
אבא מניח משקה חדש בשביל רויס ועוד בקבוק לבּוֹ, ללא ספק חושב קדימה. "איך האיי־פי־איי?"
"מעולה, טעם מרענן וקריר. מוצא חן בעיני. נראה לי שהיא תצליח כאן."
אבא טופח על השולחן. "זה מה שאני אוהב לשמוע! תודה, בן." הוא ממהר להגיש לשאר הלקוחות.
"מה ההצעה?" שואל בּוֹ.
כשאנחנו אומרים הצעה, אנחנו מתכוונים לסכום שהלקוחה מוכנה לשלם מלכתחילה על השירותים שלנו. הן באות עם מספר ראשוני שאנחנו שוקלים ומעלים לפי הצורך. הלקוחה הזאת הגיעה עם סכום גבוה מההתחלה.
"בין רבע לחצי מיליון, תלוי כמה זמן היא תזדקק לנו." אני זורק את העובדה הזאת כלאחר יד, אף שקרבי מתהפכים במהירות האור מרוב אנרגיה מתוחה. "היא גם משלמת על הכול: טיסות, ארוחות, ייעוץ חיצוני, מהפך וכל זה."
שני הגברים משתתקים לחלוטין. אנחנו שומעים זה את נשימותיו של זה בתא הקטן.
רויס כרגיל מדבר ראשון. "את מי אתה חושב לשלוח? מה הצורך שלה?"
"בשביל כזה סכום על ההתחלה, כולנו נכנסים לפעולה. אתה תעבוד איתה על הכספים ועל המודיעין העסקי כשיגיע הזמן. בּוֹ יעבוד איתה על המלתחה ועל הסקס־אפיל. אני אתרגל איתה ביטחון עצמי והתנהגות של כרישה."
בּוֹ מורט את השערות החומות הקצרות של זקנקן התיש שלו. שערו קצוץ כרגע בצדדים ושופע למעלה, ואילו שערי החום־בהיר מסודר בשכבות רפויות שאני יכול לסרק לאחור בתוספת מעט ג'ל. נשים תמיד מחמיאות לי על השיער ואני אוהב שהן נוגעות בו, מושכות בשורשים בזמן שאני יורד להן.
אני לוגם עוד בירה ומחכה לשמוע על מה הוא חושב. בּוֹ מוציא את הטלפון ומקליד משהו. הוא מצמצם את עיניו ואצבעו גולשת על המסך. "כן, בחורה יפה, אבל נראית פשוטה. רוב התמונות שלה מגיל צעיר, כשעוד היתה מתבגרת. כתוב כאן שהיא רק בת עשרים וארבע ולא מזמן סיימה ללמוד."
"כן, ולא רק שהיא מתאבלת על ההורה היחיד שגדלה איתו, עכשיו גם הוטל עליה העול של ניהול החברה." אני מציץ מאחורי כתפו ומתבונן בתמונת הלקוחה שלנו. היא ארוכה ורזה ועומדת ליד אביה במסיבת עיתונאים. היא לובשת שמלה שחורה פשוטה, בלי איפור, ושערה פשוק באמצע, חלק ושטוח משני צדי פניה. מתחת לכל הפשטות הזאת מסתתרת פצצה. אין לי ספק, ולפי הטיית הראש של בּוֹ, האומד אותה כמו את הדוגמניות לתמונות שלו, גם הוא יודע את זה. יחד נמצא דרך להוציא את הפצצה החוצה.
"היא יכולה פשוט למנות את מנכ"ל הכספים לנהל את העסק," רויס טופח על כוסו באמה שלו.
"כן, אבל בעקבות השיחה איתה יש לי תחושה שמאז ומתמיד היא התכוונה לנהל את העסק המשפחתי, ועכשיו, יותר מאי־פעם, היא רוצה להוכיח לעולם מי היא. היא הלקוחה המושלמת: יש לה מספיק כסף לעשות מה שבא לה, יופי של ממש מוסתר מאחורי הרישול הזה ועסק מצליח בטירוף. היא פשוט צריכה עזרה מאיתנו כדי להגיע לזה."
אני הולם באגרופי באמצע השולחן. "מה דעתכם? הולכים על פריז או מה?"
"לשם אנחנו נוסעים?" שואל רויס.
"כן." אני מחייך.
בּוֹ מרים את אגרופו ופוגש באגרופי. "בשביל כסף כזה, אנחנו נלך על כל דבר," הוא צוחק.
"למה לא? חשבתי לקנות לעצמי את הפורשה 911 עם הגג הנפתח. הלקוחה הזאת תקרב אותי מאוד לבייבי הכסופה שלי." רויס נושק לאגרופו.
אני מגלגל את העיניים ובּוֹ גונח. "אתה והמכוניות שלך, אחי. תביא אגרוף אם אתה בעניין."
רויס מרים את ידו ושלושתנו משיקים אגרופים.
"לפריז," אני אומר.
"לפריז," הם חוזרים אחרַי.
•••
פריז יפהפייה באביב. זה לא סתם ביטוי. זו אמת לאמיתה. עצי הדובדבן פורחים, נהר הסן גדוש בסירות המשייטות לאורכו, ובכל פינה יש נשים בשמלות ובחצאיות. כמו שאני אוהב. בחיי, אני מת על רגליים חשופות. כמו בופה של עור משיי שרק מחכה שינשקו וילטפו אותו עד בלי די.
"מגדל אייפל, אחי. זה ממש כאן!" בּוֹ מצביע מחלון הלימוזינה של החברה שאספה אותנו מהמלון.
סופי רולאן לא חסכה בפינוקים או בשירות. החברה שלה משכנת אותנו במלון חמישה כוכבים, וכל אחד מאיתנו קיבל סוויטה מלאה של חיים בסטייל, ובה מקררים עמוסים מראש באוכל ומטבחים מאובזרים לשהייה ממושכת. עם שירות כזה, יהיה קשה לגרום לבּוֹ לעזוב. כולנו רווקים באופי, אבל בּוֹ נמצא ברמה אחרת לגמרי. לפחות אני נהנה לחזור הביתה ולבלות בדירה שלי עם אבא או לשחק בייסבול עם חברים לעסקים. בּוֹ יכול לנסוע בשמחה ברחבי העולם, בלי שיהיה לו בית קבוע. לו ולי יש דירות באותו מתחם, אבל הוא מבקר בשלו לעתים רחוקות.
"הוא הרבה יותר קטן ממה שחשבתי," רויס מביט החוצה מהחלון השני.
אני מעיף מבט מבעד לחלונות הכהים שבחלק האמצעי של הלימוזינה. "בעיני הוא די גדול. יציב. מוצק. כמו שציפיתי, למען האמת. הצרפתים מצטיינים בבניית מבנים אמנותיים. כמו פסל החירות שלנו והפסל של ישו הגואל בברזיל."
בּוֹ מקמט את מצחו. "הם בנו את הפסל של ישו בריו?"
"כן. למדתי את זה בקורס על תקשורת בינלאומית. רגע... היית בקורס הזה יחד איתי, גבר."
בּוֹ מחייך חיוך זדוני. "בקורס הזה אני הקדשתי יותר תשומת לב למליסה תומפסון ולזמן שייקח לי להיכנס לה לתחתונים, ופחות לפרטים שמאחורי פיסול מודרני."
רויס מרים את ידו לפיו ומצחקק.
"חבל שבזבזת את כל הזמן הזה. אני דפקתי את מליסה בשבועיים הראשונים של הקורס. היא הגיעה לחמישייה הפותחת של הבחורות שחזרתי אליהן לאורך כל שנה ב'."
מבטו של בּוֹ עובר אלי. "שיט! בגלל זה היא אף פעם לא נתנה לי? הבחורה היתה אחת הנשים הבודדות שלא גילו בי עניין. פגעה לי בביטחון העצמי." הוא משרבב את שפתיו, ומובן מיד למה נשים נופלות שדודות לרגליו. אפילו אני מרגיש חובה להעלות חיוך על פניו. הוא ממשיך. "תודה באמת. יכולת להגיד שאתה מתחיל איתה."
אני מנענע את ראשי. "היה הרבה יותר מהנה לראות אותך מנסה להתחיל איתה כל הסמסטר ונכשל. תחשוב שנתתי לך במתנה ענווה, אחי."
בּוֹ משמיע קול שנע בין גניחה לרטינה. "ענווה. פששש."
המכונית עוצרת בפתאומיות מול בניין גדול. אנחנו יוצאים מהלימוזינה, ואישה רזה בתסרוקת חומה קצרה וחיוך לבבי פוגשת אותנו.
"מר אליס?" היא שואלת את שלושתנו.
אני מרים את ידי וצועד לעברה. "בונז'ור."
לחייה החיוורות מוורידות והיא רוכנת ומנשקת באוויר את שתי לחיי. "אני סטפני מואנאר, העוזרת האישית של מיז רולאן, ואני אדאג לכל הצרכים שלכם במהלך הביקור."
אני כורך זרוע סביב כתפיה ומרכין את הראש. "כל הצרכים?" אני קורץ, ולחייה הופכות מוורודות לאדומות־לוהטות. אני לוחץ על כתפה ואז מפנה אותה כלפי הבחורים. "אלה בוגרט מונטגומרי ורויס סטרלינג."
"לעונג לי. כן, בבקשה, בואו מכאן. מיז רולאן מחכה בקוצר רוח להכיר אתכם."
היא מובילה אותנו במדרגות אל מעלית זכוכית. אנחנו עולים לקומה השמינית ושם היא מובילה אותנו בין מסדרונות רבים. היא נוקשת על דלת שנראית בת יותר מחמש מאות שנה, העץ המיובל חורק במאמציה לפתוח אותה.
שלושתנו נכנסים בעקבותיה אל חלל משרדי גדול להפליא. ברונטית עכברית מסיימת את השיחה, קמה ועוקפת את השולחן. היא לובשת שמלה שחורה צמודה ופשוטה שאפשר לרכוש בכל מכירת חיסול של סוף עונה, ונראה שהיא לא הולמת אותה. כשהיא מתקרבת נעל העקב שלה נתקלת בשטיח הפרסי שמתחתיה, וזרועותיה מתנופפות בפראות כשהיא מאבדת את שיווי המשקל.
ברפלקסים חתוליים אני תופס בזרועה ומאמץ אותה אל חזי כדי למנוע ממנה ליפול. אני כורך זרוע אחת סביב מותניה הקטנים ומייצב אותה.
היא משתנקת ופרץ אוויר נמלט מבין שפתיה העדינות, המשורבבות. עיני שוקולד חומות מביטות בי בתמימות מבעד לריסים שחורים ארוכים ועבים. סנטרה מעוגל ומחמיא בצורה מושלמת לאפה הדק והארוך. סופי רולאן לא מאופרת כלל ובכל זאת עורה קורן בצבע ברונזה בהיר. שערה החום והארוך פשוק במרכזו בסגנון נטול חיים ומשמים. ולמרות זאת, כל גבר שיביט בה מקרוב יבין שהיא ללא ספק יהלום בלתי־מלוטש.
אני מחייך, עוטף את עורפה בידי, המשתחלת לתוך שערה העבה, ומשתמש באגודלי כדי להרים אלַי את פניה. היא מסיטה את המבט בביישנות. ריח נעים ולא ייאמן אופף אותה. אני רוכן אל צווארה, מחכך את אפי לאורך עורה ושואף עמוק, לוכד את תמצית הניחוח. אני מהמהם על עורה ומאפשר להתפעלותי מריחה לחלחל עמוק אל תוך תודעתה.
נשים צריכות לדעת שלא משנה מה הן לובשות, איך הן מתאפרות או מסתרקות, יש בהן משהו מיוחד, בכוחן לשבות את תשומת לבו של גבר. אפשר לומר שאני לכוד כי הריח שלה מטריף אותי. פי מתמלא ריר כשאני נמנע מטעימת העור בעל הריח המופלא ומתרחק. היא נאנחת ופוקחת את עיניה, ממצמצת כמו מתוך שינה.
רויס משתעל מאחורַי ובּוֹ מכחכח בגרונו, אבל אני לא מסתובב או מרפה ממנה. היא חשובה. הרגע חשוב. הוא קובע את הטון לשאר הזמן שנהיה יחד, ויש לי תחושה שבתוך זמן קצר האישה הזאת ואני נהפוך למשהו שהוא מעבר למכרים עסקיים. הייתי שם על זה את חשבון הבנק שלי. בינתיים, העבודה מחכה.
אני מצמיד את סופי אלי ונותן לה לחוש את גופי הדבוק לגופה מהחזה עד לברך, לפני סגירת העסקה. "מה שרי, את כנראה הדבר הקטן והיקר ביותר שהיה לי אי־פעם העונג לעבוד איתו. אני מחכה בקוצר רוח להראות לך איזו יצירת אמנות את."
