הקדמה
ג'אגהד
קיץ. המילה הזאת לבדה מעלה בי סדרה של תמונות מנחמות. ערבים ארוכים של צפייה בשקיעה המזדחלת אל מעבר לאופק, גחליליות זוהרות באוויר כמו פליטי זיקוקים מ-4 ביולי. ימים של שכיבה עצלה על נדנדת המרפסת עם גביע גלידה ביד בניסיון להגיע לאיזון בין התענגות על הפינוק לבין חיסולו לפני שינזל דביק ומתוק בחום קרני השמש הצורבות.
קיץ נועד לבטלה, להצלפה ביתושים ולהשתכשכות במימי נהר הסְוויטווֹטֶר, להתעלמות מהשעון המעורר ולאיבוד תחושת זמן. הוא נועד לחיים במצב של השהיה, שבהם כל מראית עין של אחריות מתאדה ונותרים רק אתה, החברים הכי טובים שלך, והתחושה שכל מה שאתה וכל המעשים שלך הם בני חלוף, מעורפלים... ורק שלך.
בריברדייל, הקיץ שייך לנו.
או זה מה שחשבנו, בכל אופן. עד הקיץ הזה. עד שארצ'י אנדרוז נעצר באשמת רצח ונאלץ לבלות את הקיץ שלפני השנה הראשונה בקולג' בהמתנה למשפט. לפני שנאלצנו לשקול את האפשרות מעוררת החלחלה - והמציאותית עד אימה - שהמשפט של ארצ'י הוא רק ההתחלה.
קאסידי בּוּלוֹק. לא היינו בהכרח שבורים בגלל מותו. אחרי הכול, הוא והחברים הבריונים שלו כן התעללו בנו כשנסענו לבקתה של ורוניקה באגם הצללים לסוף השבוע. ומן הסתם הם היו פוגעים בנו ממש לולא הפעילה ורוניקה את האזעקה השקטה.
אז לא הצטערנו שהוא נהרג (כנראה בידי שומר הראש של משפחת לודג', אַנדרֵה). מה שכן הצטערנו עליו היה שהַיירֶם לודג', אבא של ורוניקה, הפליל את ארצ'י ברצח. ושהגישו נגדו כתבי אישום.
קיץ אינסופי. אהבת קיץ. המשורר ואלאס סטיבנס כתב ש"ליל קיץ כמוהו כמחשבה כלילת השלמוּת." אבל ארצ'י, ורוניקה, בטי ואני לא נתקלנו בשום שלמות בסביבה. רק במציאות האכזרית.
מבחינת ארצ'י, פירושה של המציאות הזו היה לחזור על העדות שלו עד שהיא תיעשה טבעית לו כמו הנשימה. פירושה היה לסרוק את התיק המשפטי שהיירם לודג' בנה נגדו במסרק צפוף, לצד אימו מרי אנדרוז, אולי הסנגורית המסורה ביותר שנער המואשם ברצח יכול לבקש לצידו.
המשנה למרי במערך צוות ארצ'י הייתה בטי קופר, תכליתית ונחושה כתמיד. בקיץ שעבר, הנערה העליזה שנראתה כמו הבת של השכן, ולפעמים ידעה גם להצמיח קוצים, צחצחה את הכישורים העיתונאיים שלה בהתמחות כתיבה בבלוג לַייף־סטַייל באל־איי. אבל עכשיו היא השתמשה בכישורי החקירה שלה כדי להוכיח את חפותו של החבר הכי טוב שלה. וכל זה ממש אחרי שהיא גילתה שאבא שלה היה הרוצח הסדרתי שנודע בריברדייל בתור הברדס השחור.
בינתיים, תושבת ריברדייל שמרגישה בה כמו דג מחוץ למים, ורוניקה לודג', סירבה לקבל את הירושה השמנמנה שמגיעה לה מלידה - ואת המחויבות המפוקפקת שבאה איתה. הנסיכה לשעבר של פארק אווניו פנתה עורף אל שם משפחתה ואל כל הביטחון הכלכלי שהשתמע ממנו. ובעודה מנסה להוכיח את עצמה בתור הבעלים החדשים של צ'וֹקליט שוֹפּ של פּוֹפּ, היא גם הסתבכה בריב — ונתקעה במבוי סתום - עם אבּוּש היקר שלה. וסלע המחלוקת שעמד בלב הסכסוך הלוהט שלהם?
החירות של ארצ'י אנדרוז. ואולי גם הנשמה שלו.
בכל הנוגע לי, עשיתי כמיטב יכולתי לכבד את תחושת הנאמנות והמשפחתיות שהפגין אבא שלי, בעודי מסתגל לתפקידי החדש בתור מנהיג הסרפנטס. דאגתי לארצ'י, כמובן - יותר נכון פחדתי עד מוות בשבילו - למרות שניסיתי לשמור על גישה חיובית (וזה לא בא לי בקלות, בלשון המעטה). אבל הייתה לי כנופיה - פשוטו כמשמעו - שנשאה אליי עיניים וסמכה עליי שאנהיג אותם. הסרפנטס היו עושים הכול בשבילי, וגם בשביל משפחת אנדרוז, במיוחד אחרי שהם נתנו לנו מקום מגורים כשהיירם לודג' עקר ממקומם את כל חסרי המזל שנאלצו לגור בדרום העיר. אחרי שאבא שלי פרש מהסרפנטס הגיע הזמן שאראה לאנשים שאני ראוי לאמון ולאמונה שלהם.
הבעיה הייתה שלא הייתי בטוח שאני מאמין בזה בעצמי.
כשג'ייסון בּלוֹסוֹם נרצח, העיר ריברדייל איבדה משהו שהיה טבוע בה, משהו שקשה להגדיר אותו. במשך עשרות שנים זהרה הקהילה הזעירה שלנו בקסם הטהור של עיר קטנה. איש לא טרח לקלף את החיצוניות, להפשיט ממנה את הדימוי המושלם לכאורה בסגנון ציורי החיים האמריקניים של נוֹרמן רוֹקוֶול. איש לא רצה... גם לא אלה שידעו שזו רק מראית עין. אלה שהכירו היטב את הסודות של העיר הזאת ואת ליבָּתה המרקיבה והאפלה.
ג'ייסון בלוסום. הברדס השחור. ועכשיו ארצ'י אנדרוז, אי אז נער מושלם בעיירה קטנה, עומד למשפט על רצח, מתפתל תחת אגודלו המוחץ של מאפיונר שפל. עלול לאבד הכול בשל הטעות הפשוטה שעשה כשהרגיז את האיש הלא־נכון.
הקיץ התמתח, דביק ולא סלחני, קושר את ארבעתנו ברשת סבוכה. הימים היו אינסופיים כדרכם של ימי הקיץ, אבל עכשיו המולסה הסמיכה נדמתה מסוכנת, מאיימת.
לייבוֹר דיי התקרב ובא. רוב בני הנוער הוטרדו מהחזרה לבית הספר: שיעורי בית, חבורות של מקובלים, השכמה מוקדמת.
אנחנו בכלל לא חשבנו על זה. היינו נותנים הכול כדי שאלה יהיו הדברים שיעסיקו אותנו. במקום זאת חששנו שההזדמנות האחרונה של ארצ'י - הסיכוי האחרון שלו להישאר חופשי, להביס את היירם לודג' במשחק שלו - הולכת וחומקת מאיתנו.
ואם אנחנו לא נצליח להציל את ארצ'י מהזוועות האפלות ששכנו בליבה של ריברדייל, מי יוכל לעשות זאת?
