“"אוֹי וַאֲבוֹי! אֲנִי לֹא יָכוֹל לִשלֹח לְךָ חֲתוּל מִקוֹפֶּנְהָגֶן כִּי אֵין חֲתוּלִים בְּקוֹפֶּנְהָגֶן" (עמוד 8).

"החתולים של קופנהגן" (הוצאת אחוזת בית, 2019) מאת הסופר האירי הנודע ג'יימס ג'ויס, מחברם של הספרים "יוליסס", "דבלינאים" ו"דיוקן האומן כאיש צעיר", שונה מאוד מספריו האחרים. הפעם מדובר בספרון שכתה ג'ויס לנכדו. הסיפורון הקצרצר הזה אבד ונמצא לפני כמה שנים והעורך והמתרגם יהודה ויזן תרגם אותו לעברית, כך שהוא כיף גדול לקריאה והקראה. יתרה מכך, המאיירת ענבל אבן אף נסעה במיוחד לקופנהגן על מנת לאייר אותו באופן אותנטי שמגביר את ההנאה מהספר.

אין חתולים בקפנהגן מספר ג'ויס לנכדו, גם אין שוטרים. אלה גם אלה עצלנים ומעדיפים לשכב בין הכרים עם חלב חם וסיגר (יש כאלה גם בישראל). דגים על אופניים (איפה המשפט של הפמיניזם עכשיו?) יש גם יש. איך מסתדרים בעיר שאין בה גם כאלה וגם כאלה? שאלה טובה, אבל בשביל זה צריך לקרוא את הספר. "ג'ויס היה איש מאוד מוזיקלי, ודבלין שהוא מתאר היא עיר שכולה מוזיקה, והאנשים שרים שם כל הזמן ועולם האסוציאציות שלהם הוא עולם של מוזיקה. זה נהדר", אמר פעם ח"כ עפר שלח (בעצמו מעריץ גדול של ג'ויס) בראיון אודות ספרו הקאנוני של ג'ויס, "יוליסס", ותחושה זו של חגיגה קיימת גם כאן. פשוט כיף של ספר, לחובבי ג'וס אבל לא רק. וגם שירה שלי הקטנה אהבה.

מהנה וכיפי.”