מפרסמים ביישוב הודעה על מסיבת ריקודים ואני קורנת מאושר. חולת ריקודים אני. מגיל צעיר אני זוכרת את עצמי מפזזת בריקודי עם, במועדוני ריקודים ואיפה שרק אפשר. למעשה השיר "היא רק רוצה לרקוד" נכתב עליי...כמעט... ושלומי? אהה... הוא אוהב, פחות.
אני מודיעה לשלומי ומבקשת שישריין את התאריך כדי שחלילה לא נפספס ולא יקבע איזה טריאתלון או איזו צליחת כנרת. הוא נאנח מאושר ובצעד נואש מנסה לחפש לעצמו איזו תחרות מדומיינת שתציל אותו מהמסיבה ולצערו לא מוצא. שואל את עצמו איך הוא, שהצליח להתחמק מריקודים כל נעוריו, התחתן עם מישהי שאוהבת ריקודים ולא הבין את ההשלכות קודם ומה שגרוע יותר, הגיע ליישוב שכל רבעון מתכנן לו מסיבת ריקודים. תוהה איך הוא, שתורם ממיטב כספו בתחרויות למען הספורטאים באשר הם, לא דאג שבתמורה יתאמו איתו תחרויות כשהוא צריך סיוע.
בהיעדר פטור זמין, הוא מאמץ את הפרצוף השמח. מזמן לימדתי אותו שאם אני מאושרת, גם הוא צריך להיות מאושר. כמו שאני מאושרת בשבילו כשהוא הולך לטריאתלון, כי המשמעות היא שיש לי בוקר שלם רק לעצמי. טוב נו, אני גם שמחה שהוא מגשים את עצמו, אבל יותר משמח הבוקר החופשי. ובכל מקרה, ככה זה בזוגיות. עושים את עצמנו בשביל הצד השני.
בכל אופן סטיתי מהנושא...
עד יום המסיבה אני כבר מתחילה לחוש את ההתלהבות שלו. הוא מתעניין מי מגיע מהחבר'ה (ומתפלל שלא הרבה ואז לא נלך), הוא שואל אם אין כוונות לנסוע לירושלים (ומתפלל שממש נהיה חייבים לנסוע ואז לא נלך),ליתר ביטחון גם מחפש תחרות ספורט שאולי התפספסה בחיפוש הראשוני, שאליה יהיה חייב לקום ממש מוקדם (ואז לא יצטרך ללכת). עד כדי כך הוא מתלהב.
את ההתלהבות של שלומי אני מרגישה במיוחד בערב המסיבה. המסיבה מתחילה ב-21:00 והוא עד 22:30 לא מצליח להקים את עצמו מהספה, ממש רוצה להגיע למסיבה, אבל תוכנית חשובה הוא רואה. עד כדי כך חשובה שהוא מנמנם תוך כדי.
אני מתעלמת מהנמנום שלו ומעירה אותו. מתעלמת גם מהמבט שמבקש לאפשר לו להישאר בייביסיטר על הפעוטות בני ה-16 שבבית. מסבירה לו שמעכשיו הוא הולך ליהנות מעצם העובדה שאני נהנית. את עצמי אני משכנעת שהוא בעצם נהנה ורק לא מודה בזה. כמעט כמו שאני נהנית לקפל כביסה, לכבס ולנקות.
שלומי ממושמע ומאמץ את המבט המרוצה. הרבה יותר קל לאמץ מבט מרוצה מאשר להתאמץ אחר כך לעודד בת זוג נעלבת.
מרוב שהוא כבר רוצה להגיע ולהשתולל על הרחבה, אנחנו הולכים ברגל. ומפטפטים עם כל מי שנקרה בדרכנו, גם עם אלה שלא מכירים. חבל להגיע כל כך מהר, כשאפשר להגיע ממש לאט. כשכבר מגיעים הוא משתוקק לקרוע את הרחבה אבל החבר'ה תופסים אותו ומדברים איתו, וכבר הסברתי לכם שהוא חברותי, אז הוא נשאר לשבת איתם כל הערב. לקראת השעה 24:00 הוא קם לרקוד ריקוד אחד ודואג שאני אראה אותו. שלא אגיד חלילה שהוא לא שיתף פעולה. כשמגיעה השעה 24:00, הוא, כמו סינדרלה, פשוט חייב ללכת. נראה לו שמספיק זמן עבר ולגיטימי ללכת. מה יותר חשוב מאימון רכיבה של 50 ק"מ למחרת ב-5:00 בבוקר?אז הוא ניגש אליי בחשש קל ומבקש ללכת. אני מיד מאשרת לו כי הוא כל כך נהנה אז מספיק, שרק הוא ייהנה? שישאיר גם לאחרים.
חוץ מזה שגם בי יש את מידת הרחמים, תתפלאו.
ומרוב שהוא נהנה, הוא שואל בחשש קל, מתי שוב... אני מרגיעה, רבעון תיק תק עובר.