"זאת היתה תחילת סופו של הארגון שלנו."


- אנתוני קאסו


פרולוג


לפני שישה חודשים


"טקילה וטוניק מספר שתיים," אני אומרת לזר השחום והנאה שמחפש את אחי, כשאני מניחה את המשקה שלו על מפית מעוטרת בלוגו מרטינ'ז קאסה.


הוא מתעלם מהמשקה, ועיניו החומות־כהות נחות עליי. "תודה, תרזה."


"אתה יודע מה השם שלי."


"אני מקפיד לברר שם של אישה יפה."


"אתה יודע את השם שלי כי אתה מכיר את אחי."


הוא מזדקף, ודעתי מוסחת לרגע כשגופו השרירי נמתח תחת בד חולצת הכפתורים הלבנה שלו. אבל אז הוא ממלמל, "לכל הרוחות. את אחותו המתוקה של אדריאן?"


"אה... כן. אז אני מניחה שלא ידעת."


"לא. את פאקינג ממלצרת." הוא מרים את ידו בכניעה. "אני מצטער. אומרים שהוא מכניס מכות רצח למי שמפלרטט איתך."


הוא מצטער על הפלירטוט, כמובן, לא על הקללה. מצטער שהעז להכעיס את אחי. מצטער שדיבר איתי בכלל, כנראה. כעס ניצת בי ושורף את כל אחד מקצות העצבים שהזר הזה חשף. אני נשענת על השולחן ומביטה בעיניו. "אם זה היה נכון עדיין הייתי בתולה, אתה לא חושב? או שפשוט מצאתי גבר יותר אמיץ ממך." אני מתחילה להתרחק, והוא תופס את ידי.


"סליחה. פגעתי בך."


"התנצלות מספר שתיים," אני אומרת. הוא אמנם זר, אבל הוא בכל זאת הצליח לפגוע בנקודות הרגישות שלי. "אתה מתנצל כי אתה באמת מצטער, או כי אתה פוחד שאספר לאחי?" שפתיו מתהדקות אבל הוא לא משיב, ואני מניחה שעליי לחוש אהדה כלפיו. הרבה אנשים מפחדים מאחי, ובצדק. "ועכשיו אתה פוחד גם ממני."


וכאילו קרא את מחשבותיי, הוא מיד מתגונן. "הוא עומד בראש קרטל סמים. למה ציפית?"


"אבא שלי הוא הבוס."


"אחיך פחות או יותר מחזיק את כל עובדי הציבור בדנוור בכיס הקטן שלו."


הוא צודק. זאת האמת, והגבר מולי עומד להצטרף אליהם. "אני אתן לך עצה. אני מבינה שאתה עושה איתו עסקים, אז כדאי שתדע שהציפיות שלי ממך דומות לאלו שלו. ואני מצפה שתגדל ביצים. תתייחס ברצינות לעצה הזאת, אחרת הוא לא יראה בך יותר מטרף קל. והטרף שלו אף פעם לא שורד."


"תרזה."


אני שואפת בחדות למשמע קולו של אחי, מסתובבת אליו באחת ותוחבת את ידיי בכיסי הסינר. הוא עומד לפניי, גבוה, רחב־כתפיים ומקועקע, לבוש מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו. שערו הכהה הארוך אסוף על עורפו, ועיניו החומות חדות, קשות. הוא יהרוג בשבילי, ולפעמים המחשבה הזאת די מבהילה. כמו עכשיו. "אדריאן," אני מצליחה לומר.


"עזבי אותנו לבד. לאד ולי יש עניינים לטפל בהם."


אני מחווה בראשי ועוקפת אותו בדרכי לבר, וכשאני נכנסת אל מאחורי הדלפק, אני מסתובבת בדיוק כשאד קם ומצטרף לאחי. הם צועדים לעבר המשרדים הפינתיים, ויש לי הרגשה ממש רעה לגבי כל העניין. אני רואה אותם נעלמים, ואחדים מאנשיו של אחי הולכים בעקבותיהם. אני נושמת עמוק ומנסה להיות אמיצה כשמתחוור לי שהאיש הזה עלול להיפגע בגללי. אני לא יכולה להרשות לזה לקרות.


אני שוב מקיפה את הבר, חוצה את המסעדה בריצה ופונה למסדרון שמוביל למשרדו של אחי. אני נשענת על דלת המשרד ומצמידה אליה את אוזני, ולשם שינוי אני שמחה שהיא עשויה עץ חלול ודק. "בנאדם, אני מצטער," אני שומעת את הזר אומר. "לא ידעתי שזאת אחותך. אני עובד בשבילך. הכנסתי אותך לספורט מכללות."


"ובתמורה עזרתי לך לנצח במגרש הפוטבול, המאמן. הודות לסם שלי, הביצועים של השחקנים שלך השתפרו, והבדיקות שלהם נקיות."


"אני יודע."


"אתה לא יודע, אחרת לא היית מתחיל עם אחותי. יש פה כללים, ו'לא ידעתי' לא מקובל עליי."


"איך הייתי אמור לדעת?"


"מה יקרה אם תציע את הסם לאדם הלא נכון? אתה חייב לדעת עם מי אתה מדבר. טעות אחת יכולה לשלוח את כולנו לכלא. אתה תצטרך לשלם על זה."


"לשלם? איך?"


"תפשיטו אותו," פוקד אחי, ואני מכסה את פי כדי להחניק השתנקות מבוהלת. אלוהים אדירים. מה הוא עומד לעשות?


"לא," אומר אד. אני יכולה לשמוע את הפחד בקולו, וזה בדיוק מה שאחי רוצה. "לא," הוא מתחנן. "לא. אני לא מוכן. אתה לא —" משהו נחבט בדלת ואני מזנקת לאחור, לבי הולם בחזי, ואני מבינה שאד כנראה ניסה לברוח. חבטה נוספת מרעידה את הדלת, חזקה יותר, ולאחריה אני שומעת את קולו של אחי. והוא קרוב.


"אני עומד לתת לך מכות," הוא אומר. "אם תצעק, אני אמשיך לתת לך."


אני משפילה את מבטי לידיי הרועדות. כיצד אדריאן מסוגל להיות אדם אוהב כל כך איתי, ואכזר כל כך עם אחרים? למה החיים שלי כאלה? למה? אד גונח, ואני יודעת שמכים אותו. אבל אני לא יכולה לעזור לו. אני בקושי יכולה לעזור לעצמי. אני ממהרת במסדרון וחומקת לתוך משרד קטן. אני לוקחת את התיק שלי, מעבירה את הרצועה לאורך חזי באלכסון, ומבטי צד את השתקפותי במראה, את שערי הארוך הכהה שגולש על כתפיי בגלים, את עיניי החומות המיוסרות. אני שונאת את דמיוני המובהק לכל בני משפחת מרטינה. ואת העובדה שאותו הדם זורם גם בעורקיי.


אני יוצאת מהמשרד, הולכת במסדרון בחופזה, ולא עוצרת עד שאני מגיעה לדלת היציאה ופותחת אותה בדחיפה. ברגע שאני בחוץ, רוח הערב הקרירה נושבת סביבי, וההרים מספקים לי הקלה מתוקה מהחום הלא שגרתי ששורר בקולורדו בחודש אוגוסט. אני מתחילה ללכת ללא יעד מוגדר ומודה על כך שההמולה, שמאפיינת את העיר התחתית בצהריים, נעדרת ממנה ביום שני בעשר בלילה.


אני זקוקה לאוויר. למרחב. לזמן לחשוב.


אני פונה בפינת הרחוב לעבר בית קפה קטן שאני מכירה, שפתוח עשרים וארבע שעות ביממה, כשמכונית סדאן שחורה עוצרת לידי והחלון מוּרד מטה. ברגע שאני רואה אותו, שוצף בגופי אדרנלין. הוא נעלם מחיי בשבועות האחרונים, מאז שסיפרתי לו מי הוא אחי. חשבתי שגם הוא נבהל וברח. הוא מסמן לי בידו להתקרב למכונית, ואני אפילו לא מנסה להעמיד פני ביישנית. אני רצה לקראתו, והדלת נפתחת בזמן שהחלון נסגר. הוא מיד מושך אותי לחיקו, ואני מתיישבת עליו בפישוק רגליים ונחפזת לפתוח את ז'קט החליפה שלו.


אצבעותיו נשזרות בשערי, והוא מצמיד את פיו לשלי.


"התגעגעת אליי, מתוקה?"


"חשבתי שחתכת," אני לוחשת.


"הייתי צריך לצאת מהעיר, אבל עכשיו אני כאן."


פיו נצמד לשלי ושאר העולם מתפוגג, כולל הנהג, ואני נותרת לבדי עם הגבר היחיד שאי־פעם כבש אותי וגרם לי לאהוב את זה.