אנה (פופר) פלטין
Anna (Popper) Paltin
1943-1904
אנה פופר נולדה בפראג (Praha). היא ובעלה ארנושט (ארנסט) פלטין היו בני המעמד הבינוני הגבוה של יהודי פראג, ובביתם דיברו צ'כית. ב־11 ביולי 1931 ילדה פופר־פלטין את בתה הבכורה, הלנה, בבית־יולדות פרטי. לפי מנהג בית־החולים קיבלה האם שי: יומן ריק כרוך בכריכת עור שנועד לתעד את שלבי התפתחותו של התינוק ואת האירועים המרכזיים בחייו. ב־2 ביוני 1933 נולדה חנה'לה, אחות להלנקה, אך יומן חייה לא שרד.
ב"יומן הלנקה" שכתבה הקפידה פופר־פלטין לתעד את תהליך צמיחתה והתפתחותה של בתה, ילדה שנולדה בראשית שנות השלושים היציבות, בימים שלא היה בהם כדי לרמז על ההתמוטטות שתתחולל בסוף אותו עשור.
11 ביולי 1931
בשעת הלידה היה צבע עינייך כחול כהה. במלאות לך 15 חודשים, התחלף הצבע לירוק־חום. בגיל שלוש הפכו עינייך לחום זהב. צבע השֵׂער — בלונד. על המצח, מעל לאף, ישנו כתם קטן בצבע אדום. אומרים לי שהוא ייעלם עם הזמן...
יום ג', 27 ביולי 1931
היום רחצה המטפלת את הלנקו בפעם הראשונה.
היא אוהבת מאוד להתרחץ. בזמן הרחצה היא לא הוציאה הגה, רק התבוננה סביבה כאילו מנסה להבין מה קורה. מחלת הצהבת עברה כמעט לחלוטין. עור גופה מתקלף, גם בידיים וגם בראש. אחרי הרחצה מרחנו אותה בקרם "Nivea", ופיזרנו עליה טלק ריחני. כעבור מספר רחיצות, הלנקו כבר מחייכת באמבטיה ולא מסירה מאתנו את עיניה. מי היה מאמין שכאשר ימלאו לה שנתיים וחצי היא תסרב להתרחץ — תתנגד ולא תרצה להיכנס למים. בעיקר היא שונאת לחפוף את שערה. איזו בושה. [...]
הקורא בדפי היומן מלווה את הלנקה בטיולה הראשון, לומד על חיוכה הראשון, על מחלותיה ועל תזונתה, על דרכי הטיפול בה ועל המילים הראשונות שהגתה:
ב־8 במרץ 1932 היא אמרה Mama. מאז ה־30 בחודש היא אומרת טִיק־טָק! ופונה כלפי השעון על הקיר. אחר־כך היא כבר אמרה: Nein [לא! בגרמנית]. ב־24 ביוני 1932 הלנקו התחילה לנפנף במטפחת לשלום כשהיא אומרת: "טק, טק סמה" [אני מרגישה טוב...]. היא אומרת גם "פופה" [בובה], הב הב, "קיטי" [פרחים]. מחודש זה ואילך היא מצביעה ואומרת "ציפור" ובאוגוסט התחילה לצעוק: "הייס הייס!" [חם חם!] כשהיא מצביעה על התנור.
חודשים ספורים לאחר כניסת הגרמנים לעירן הופך בלי משים "יומנה של הלנקה" גם ליומנה של האם. תיעוד ילדותה של הלנקו הקטנה הופך למסמך שמשקף את מציאות החיים ההולכת ומידרדרת.
ינואר 1939
הלנקו חולה. יש לה שפעת. היא משתדלת מאוד. הורו לנו לתת לה תפריט מיוחד. [...] היא מקבלת קלציום וארבע פעמים ביום מחצית הגלולה דיפרון לילדים.
[...] בקיץ 1938 נסענו עם הילדות לפריינשטט [עיר קיט בהרים]. שכרנו דירה אצל מר וולנר. ב־23 בספטמבר 1938 הודיעו על גיוס כללי של צבא צ'כוסלובקיה. תלו מודעות בחוצות העיר. אבאל'ה היה צריך להתגייס מיד בבוקר בעיר אולומוץ [Olomouc]. אחרי כן התנהל משא ומתן בין צרפת ואנגליה מזה ובין איטליה וגרמניה מזה. המשא ומתן התחיל במשכנו של היטלר בגודסברג, עבר לברכטסגאדן ולבסוף למינכן. במינכן הוחלט שצ'כוסלובקיה תוותר על שטחי הסודטים הגרמניים. ב־10 בספטמבר הדודה הייתה בוויטקוף וכבר לא חזרה. אבא היה מגויס עשרה ימים, ואחר־כך גם אנחנו חזרנו מהנופש לפראג. זה היה ב־13 באוקטובר.
[...] ב־14 במרץ 1939 נקרעה סלובקיה מצ'כוסלובקיה, ובאותו הלילה כבש הצבא הגרמני את העיר מורבסקה־אוסטרבה [Moravská Ostrava]. בצהריים התנופפו כבר בהרמניצה דגלים לבנים. באוקטובר אחרי שהוא התעלף, נסע הנשיא הנבחר, ד"ר האכה [Hácha], לברלין, כדי לנהל משא ומתן עם הקנצלר הגרמני. ב־15 במרץ הגיע הצבא הגרמני לפאתי פראג. צ'כיה ומורביה הוכרזו כ"פרוטקטורט של הרייך הגרמני". בראש הפרוטקטורט עומד האציל הגרמני פון־נויראט [Konstantin Freiherr von Neurath].
ב־25 במרץ עברנו לגור בפראג ברובע השביעי, או־פרגמנטקי מס' 2. יש לנו דירה עם כל הנוחיות. הילדות ישנות בחדר השינה שלנו, יש לנו חדר אוכל וסלון. בפסח הגיעה הדודה לבקר אותנו, והלנקו כתבה מכתב:
[המכתב נכתב בצ'כית, בשגיאות דקדוק ובשגיאות כתיב, ושולבו בו מילים בגרמנית].
אימא עהובה.
אני מאוד שמחה שאדודה האאובה שוב אצלנו. אני קתבתי לדודה אצלנו מחתב. תמסרי ד"ש לאבא, לחריסטל, למרתה והבוב שלה, ולכולם שנמצעים בעיירה ויקשטאט.
אני הלנה
שנת הלימודים הסתיימה ב־25 ביוני 1939. הייתה זו שנה עצובה מאוד. האירועים הפוליטיים הטילו צל על חיינו וגם התלמידים נפגעו. הלנקו החליפה שבע פעמים את המורה וחמש פעמים את בית־הספר. ציפינו שהיא תקבל תעודה גרועה, אך המורים התחשבו בתלמידים שנמנעה מהם תמיכת ההורים, כבימים עברו, ימים טובים יותר. יחסית התעודה הייתה טובה. בכל המקצועות היא קיבלה "מעולה", רק במתמטיקה "טוב מאוד". זה לא היה צודק מכיוון שהיא טובה מאוד במתמטיקה. לעומת זאת, הכתיב שלה משובש ובכל זאת היא קיבלה "מעולה"... אנחנו מתכוננים לצאת לחופשה בקרלשטיין, אבל מי יודע מה יהיה.
ב־28 ביוני 1939, נסענו לחופשת קיץ בקרלשטיין, ושכרנו דירה אצל אוטו וינטרניץ. הלנקו מתנהגת כנערה בוגרת: היא הולכת לעבוד בשדה וברפת וכמה פעמים אף הצליחה לחלוב פרה. היא כלל לא פחדה.
ב־25 באוגוסט, בתום החופשה, הודיעו ששנת הלימודים תיפתח רק ב־18 בספטמבר מכיוון שיש חשש מאיזושהי מגפה של מחלת ילדים, נדמה לי שזה "פוליו" — שיתוק ילדים. רצינו לרשום את הבנות לבית ספר שכונתי אך דחו אותנו. לא רצו לרשום אותן. לדבריהם, משום שהן כבר היו רשומות בבית ספר אחר. הם אישרו כי העברת ילדים יהודים מבית ספר לבית ספר טעונה אישור של משרד החינוך.
בינתיים פרצה המלחמה בין גרמניה ופולין. ב־1 בספטמבר וב־2 בספטמבר הצטרפו למלחמה גם אנגליה וצרפת. בשל המצב לא נשלח בינתיים את הבנות לבית־הספר. כבר מה־10 באוגוסט מקבלות הבנות שיעורי דת אצל מדריך רוחני בשכונת בודיאני.
ב־12 בדצמבר הוטבלנו בסודיות ובחשאי לנצרות. נכחו רק הכומר, שמש הכנסייה, גב' קורינט (אשת הכומר), הילדים והאימא הזקנה. שנת הלימודים נפתחה רק ב־16 באוקטובר מכיוון שהייתה מגפת פוליו, כך אומרים.
המלחמה עם פולין הסתיימה עוד בסוף ספטמבר בניצחון גרמני. את מחציתה של פולין סיפחו הגרמנים לעצמם, והמחצית השנייה סופחה לסובייטים. [...] הגרמנים משתוללים באוסטרַבה בצורה איומה. באמצע אוקטובר הם שדדו כמעט את כל הרכוש היהודי. הגברים היהודים נאלצו לחתום על הצהרה, כי הם מוותרים מרצון על רכושם וכי הם מתנדבים לקורסי הכשרה מקצועית. בינתיים שולחו הגברים לעבודות כפייה בפולין. לנשים צפוי כנראה גורל דומה.
להלנקו יש מורה צעירה בבית־הספר. נראה מה היא תלמד השנה. בבתי־הספר מתחילים ללמוד גם גרמנית. הלנקו שולטת בגרמנית, לכן היא לומדת בנוסף לגרמנית גם צרפתית. יש לה מבטא טוב, ואנחנו מקווים שהיא תלמד היטב את השפה.
[...] הגיע כבר יוני 1940. הן בתעודות המחצית הראשונה של שנת הלימודים הן באלה שבסופה, הביאה הלנקה ציונים מצוינים. בכל המקצועות היא קיבלה "מעולה", פרט לכתיב — "טוב". אבל הציון בהחלט מגיע לה. המורה, ארנוצ'קה ווצטובה ("ארנוצ'קה" — חומץ, איזה שם?!) מבית טומשיק, משפיעה לטובה על הלנקו.
המלחמה מתפתחת ומתקדמת. נורווגיה, הולנד, בלגיה וצרפת נפלו בידי הגרמנים. איטליה לוחמת לצד הגרמנים. בגלל המלחמה לא נצא השנה לנופש. [...] מנהל בית־הספר התחיל לדבר עם הילדים בגרמנית. ב־11 באוקטובר קיבלנו אשרת כניסה לאמריקה, לכן מ־16 לחודש לומדת הלנקו אנגלית.
מה יהיה בהמשך?
הלנקו לא צריכה יותר ללכת לבית־הספר. היא לומדת פרטי אצל המורָה פייפר, שהיא פדגוגית מצטיינת.
[...] המחירים עלו בצורה חדה, בעיקר מצרכי המכולת: שלושה ק"ג לחם עלו לפני המלחמה 5 קרונות ועכשיו — 9. הסוכר עלה 6-5 קרונות ועכשיו — 7.20. החלב עלה 1.20 קרונות ועכשיו — 2.80. בשר עולה 28 קרונות במקום 14, אבל לא ניתן כלל להשיג בשר, ומבשר חזיר שבענו עד מעל לראש. [...] באוסטרבה עלתה החמאה 24 קרונות ועכשיו — 34. אנחנו מקבלים הקצבה שבועית של 35 גר' חמאה לאדם. הילדים מקבלים 100 גר'. השומן עולה 21,60 קרונות, ובשוק השחור — 40. החמאה עולה בשוק השחור 90-40 קרונות. הקמח עולה 4.5 קרונות, ובעד ק"ג סבון אנו משלמים 40 קרונות.
זאת מלחמה.
היהודים כלל אינם מקבלים תלושים לביגוד או הנעלה.
הסתיימה שנת הלימודים 1942-1941. בסיום השנה נבחנו הבנות בבית־הספר היהודי. הן עמדו בהצטיינות בכל המבחנים וקיבלו רק "מעולה". זה קצת הפתיע אותי לגבי הלנקו, שבמהלך השנה הייתה קצת עצלנית ומלאת התנגדויות לכל. נאלצתי לשבת לידה כדי שתכין שיעורי בית. [...] בחופש הגדול לא יצאנו כמובן לנופש מכיוון שנאסר על היהודים לעזוב את מקום מגוריהם. לכן למדו הבנות לשחות בנהר הוולטבה במים מלוכלכים, ליד הנמל בהולשוביצה.
ב־1 בספטמבר חזרו הבנות ללמוד במסגרת פרטית. הלנקו למדה אצל המורה פוגל, שמלמדת אותה ואת אוויקה פופר יחד. מה־19 בספטמבר 1941 חויבו כל היהודים לענוד כוכב צהוב ובתוכו כתובה המילה Jude. מיד החלה תעשיית הבדיחות: רחוב מייזלובה החל נקרא "Place d'Etoile" ["כיכר הכוכב" בפריז], רחוב דושנה נקרא "שביל החלב", הכוכב הוא "אות הצטיינות" ליהודים. באותו היום גם פיטרו את אבא שלנו מהמשרד, והחלו זמנים של דאגות גדולות לכולנו. אני חייבת להזכיר שוב את היוקר הנורא שהולך וגדל. כל צרכן מקבל תמורת תלושים ל־400 גר' בשר לשבוע, לפעמים רק 350 ו־2 ק"ג תפוחי אדמה. איך נרָאה בעוד שנה?!
[...] מאי 1943 — סיפרתי רק על עליית המחירים והשינויים בהקצבות. בגלל שטף האירועים של השנה שחלפה: טרנספורטים של יהודים מה־15 באוקטובר 1941, ענידת הטלאי הצהוב עם האותיות המרכיבות את המילה Jude — פשוט לא הגעתי לכתיבה ביומן.
היהודים כבר לא מקבלים בשר. הארים מקבלים 200 גר' לשבוע. גם דבש מלאכותי אין אנו מקבלים יותר. חלב — רק לילדים עד גיל 6. איננו מקבלים גם הקצבה של ריבה, סוכריות, דגנים, שימורים וכד'. קמח עולה 100 קרונות אך לא ניתן להשיגו. בשר חזיר עולה 400, שומן חזיר — 700-620. 8 ק"ג אווז מפוטם עלו בחורף 2,500 קרונות, אווז צעיר — 300, סבון עולה 300 אך אין להשיג.
24 במאי 1943
הלנקו היקרה,
דברייך מאתמול הדהימו וציערו אותי עד כדי כך, שאני חייבת לכתוב לך כמה הערות ביומן החיים שלך. את למדת מאנשים פשוטים ביטויים שרק נערות רחוב, כמו פרוצות, משתמשות בהם. אני לא רוצה שתהיי כזאת. את אומרת, למשל, "מחראה" ו"משתנה" במקום "שירותים"; "לזלול" ו"לקחת שלוק" במקום "לאכול" ו"לשתות". בנוכחות אנשים את אומרת "להפליץ", ולאחותך את קוראת "פרה". גם את חברייך את מכנה בכינויים דומים: "פרה", "שור" ו"חמור". [...] הערתי לך שילדה ממשפחה טובה לא משתמשת במילים כאלה. על כך ענית לי תשובה מלווה בתנועת יד מזלזלת, כזו שמשתמשים בה נערי רחוב: "מה, אנחנו משפחה טובה?! הרי אנחנו רק יהודים!!"
רק יהודים?! מה הלנקו, שכחת שהיהודים היו העם הנבחר? שמקרב היהודים יצאו המלכים הנשגבים ביותר וגם ישו הנוצרי?
האם שמעת פעם על יהודי רוצח? הביטי על המשפחה המורחבת שלנו, על אבותינו וכך הלאה. הביטי בקרובים שלנו, בחברים — איש מהם, אף לא אחד, לקח מימיו דבר שאיננו שלו מאדם כלשהו. ואת אומרת "רק יהודים?!" אדרבא! דווקא משום שאנחנו יהודים, אל לנו להיות בלתי הגונים.
אנחנו צריכים לבלוט בזכות התכונות הטובות והנשגבות באדם. אנחנו צריכים לתמוך זה בזה, להיות מוסריים, חברים איש לרעהו, לא לשקר ולא להתנהג בצורה פרובוקטיבית.
בעוד שנים אחדות, כשתגדלי ותקראי את השורות האלה, חרטי אותן על לוח לבך, זכרי ושנני אותן היטב.
מתחת לשורות האלה מתחה פופר־פלטין קו בעט ואחריהן הוסיפה שורה אחת בעיפרון:
3 ביולי 1943 — נסיעה לטרזיינשטט.
מתוך הדוחות של טרזיינשטט:
ארנושט פלטין, יליד 1889, שולח ב־6 בספטמבר 1943. היעד — אושוויץ.
אנה פלטין, ילידת 1904, שולחה ב־6 בספטמבר 1943. היעד — אושוויץ.
הלנה פלטין, ילידת 1931, שולחה ב־6 בספטמבר 1943. היעד — אושוויץ.
חנה פלטין, ילידת 1933, שולחה ב־6 בספטמבר 1943. היעד — אושוויץ.
איש לא חזר.