“האש של מקנזי ממשיך את עלילות האהבות של בני משפחת מקנזי, רק שהפעם איאן; הבחור שהיה אמור להתחתן בספר הראשון והכל התפוצץ לו בפנים. והוא הולך לפתח רומן עם החברה הכי טובה של אנדי - קנדיס, בחורה די חולת נפש. הרומן שלהם מתחיל מסוג של שנאה ומתפתחת לאהבה. עכשיו, אני לא ממש יכולה להתייחס לספר הזה כזה ברצינות, זה בסופו של יום מה שאני מכנה ספר פורנו - (אפילו שהסצנות המיניות מועטות בספר הספציפי הזה) אין הרבה תוכן אמיתי שאמור להעביר משהו, אלא זה סתם לקרוא ספר לריגושים. גם השפה הייתה די ירודה מבחינתי, היו רגעים שהרגשתי שהכתיבה טימטמה אותי, אבל זו תופעת לוואי מאוד מוכרת לי כשקראתי ספרים שתורגמו על ידי אדל, כך שבפועל יש סיכוי שהסופרת עצמה כתבה את הספר סבבה. אבל כמו רוב הספרים בקטגוריית האירוטיקה, אין להם נושא כבד להעביר, או משהו שבאמת יעמיס עלי ויגרום לי להבין משהו, אז אני מיד מתייחסת אליהם כספרי מעבר, ולרוב מסיימת לקרוא אותם מהר מידי; אחרי הכל כשאין הרבה תוכן ולרוב זה פשוט רומן שמתפתח כי הסופרת רצתה ככה וזה גם מרגיש מזוייף כבר בחצי הספר, אז באמת קשה לקחת אותו ברצינות או להתעייף מהנושאים הכבדים, או להרגיש משהו למעט ריגושים כי... אירוטיקה. אבל, הספר הזה היה נחמד, ניגשתי לספר כשאין לי הרבה ציפיות חוץ מרומן מחורפן, וזה די ענה על הציפיות הנמוכות שלי, אז אני לא מאוכזבת מהספר ודי מרוצה מימנו - הוא היה קליל, מעט סצנות מיניות, הדמויות לא כאלו מעצבנות, העלילה לא נתקעת, התרגום לא נוראי כמו אחרים, ולא היה צריך לקרוא את הספר הקודם בסדרה.”

“האש של מקנזי ממשיך את עלילות האהבות של בני משפחת מקנזי, רק שהפעם איאן; הבחור שהיה אמור להתחתן בספר הראשון והכל התפוצץ לו בפנים. והוא הולך לפתח רומן עם החברה הכי טובה של אנדי - קנדיס, בחורה די חולת נפש. הרומן שלהם מתחיל מסוג של שנאה ומתפתחת לאהבה. עכשיו, אני לא ממש יכולה להתייחס לספר הזה כזה ברצינות, זה בסופו של יום מה שאני מכנה ספר פורנו - (אפילו שהסצנות המיניות מועטות בספר הספציפי הזה) אין הרבה תוכן אמיתי שאמור להעביר משהו, אלא זה סתם לקרוא ספר לריגושים. גם השפה הייתה די ירודה מבחינתי, היו רגעים שהרגשתי שהכתיבה טימטמה אותי, אבל זו תופעת לוואי מאוד מוכרת לי כשקראתי ספרים שתורגמו על ידי אדל, כך שבפועל יש סיכוי שהסופרת עצמה כתבה את הספר סבבה. אבל כמו רוב הספרים בקטגוריית האירוטיקה, אין להם נושא כבד להעביר, או משהו שבאמת יעמיס עלי ויגרום לי להבין משהו, אז אני מיד מתייחסת אליהם כספרי מעבר, ולרוב מסיימת לקרוא אותם מהר מידי; אחרי הכל כשאין הרבה תוכן ולרוב זה פשוט רומן שמתפתח כי הסופרת רצתה ככה וזה גם מרגיש מזוייף כבר בחצי הספר, אז באמת קשה לקחת אותו ברצינות או להתעייף מהנושאים הכבדים, או להרגיש משהו למעט ריגושים כי... אירוטיקה. אבל, הספר הזה היה נחמד, ניגשתי לספר כשאין לי הרבה ציפיות חוץ מרומן מחורפן, וזה די ענה על הציפיות הנמוכות שלי, אז אני לא מאוכזבת מהספר ודי מרוצה מימנו - הוא היה קליל, מעט סצנות מיניות, הדמויות לא כאלו מעצבנות, העלילה לא נתקעת, התרגום לא נוראי כמו אחרים, ולא היה צריך לקרוא את הספר הקודם בסדרה.”