“"מסע מגיע אל סופו רק אחרי שמתחיל מסע חדש". (עמוד 191) את יצחק קינן המשורר והסופר לא הכרתי, עד שפגשתי את הספר הנוכחי. כתיבתו רהוטה, נעימה, ונעה בתוך שפה גבוהה ופיוטית לרבות התיאורים האירוטיים. חייו של קובי הם מנגינה אחת ארוכה המשולה למנגינת החיים. מאידך גיסא, ניתן להבחין את אהבתו של קובי (הדמות הראשית), וגם של הכותב לטבע ולים במיוחד. מפץ הגלים אל החוף הם עבור קובי מנגינת החיים. החיים כמו הגלים, מתרסקים שוב ושוב אך לא מתייאשים. מי ששולט על כל היקום הוא המנצח על מחול הגלים, והכוכבים שנמצאים במעגלי האנספור גלקסיות. קובי חש בטעמה של הבדידות לאחר שגייס את בנו ונפרד מאשתו. כדי להפיג את בדידותו הוא יוצא למסע ברחבת הריקודים, ונהנה מחוגי ריקודי עם וטלטולי רגליים. על מנת לא להיות לבד הוא מצרף למסע המחול בנות זוג. הן מצידן משתפות פעולה איתו, ונשטפות יחד איתו בזרם המסע לנבכי הנפש דרך נופי הארץ. בצוותא הם לומדים על הכאב, היגון, הדאבה, החן והיופי של החיים. הספר הזה נקרא כספר שירה ארוך, בד בבד גם מנצנצים הבזקים מן העבר כמו: היציאה כילד ממרוקו לישראל, המפגש עם ההורים אחרי שבע שנים ועוד. קובי נותר עם בנו ערן, לאחר שיעל-אשתו, והילה-הבת הקטנה עזבו את הבית. לאחר כל כך הרבה שנות זוגיות מפעל הזוגיות התפצל. היחסים עם בנו היו כשני שותפים לדירה, אך בתוך תוכו קובי דאג לכל מחסורו של ערן. עם הילה הקטנה הקשר היה רופף מפאת המציאות אליה נקלעה. הילה נאלצה להסתפק בפגישות שבועיות. לאחר שיעל עזבה את הבית קובי חיפש למלא את הגומה שנוצרה. כיצד קובי מילא את אותה בועה? הוא פגש אותן על רחבת הריקודים. הוא בחר ב-"לי" שדומה מאוד לבקי, אדומת השיער שלא יכל לעמוד בפניה. תוך כדי קריאה משולבים אירועים עכשווים ומציאות ישראלית הכוללים מלחמות, פיגועים ופנים חרושות קמטי דאגה. לעומת זאת, על הבמה לא היה הבדל בין הגילים, רווקות, אלמנות, נשואות, אזרחים ותיקים, צעירים, דתיים, חילוניים, אשכנזים, ספרדים, אנשים עם צבעי עור שונים ועוד. קובי מסביר שהחל לרקוד בגיל מאוד צעיר "לילה אחד אבא שלי לקח אותי לבית כנסת במרקש, השאיר אותי שם והלך. התחלתי לבכות, ולא הפסקתי במשך כל הדרך לארץ, עד שהגענו למחנה העולים בקדמה. כשהגענו לשם, ראיתי מעגלים של רוקדים, 'בן לוקח בת'; ילדה אחת הזמינה אותי למעגל, ועם דמעות בעיניים רקדתי איתה. זאת הייתה הפעם הראשונה שחיבקתי מישהי. ככה התאהבתי בריקודי העם". "מאז אני רוקד עם הפסקות. וביום שלא אוכל לרקוד, אמות או אשתגע". (עמוד 15). סצנת הנטישה על ידי אביו בבית הכנסת במרקש, לא נטשה את קובי גם ברחבה שבה ניצבו הבנים מוכנים לגיוסם. קובי לא יכול היה שלא להיזכר באותו לילה במרקש כשעמד עם אביו על רחבת בית הכנסת והוא אך ורק בן 10 (עמוד 19) ספר עצוב, מבעבע כלבה רותחת מתחת לפני השטח, ובעיקר רגשי הכולל אובדן, מערכות יחסים, נתינה וקבלה. עבור קובי, רחבת הריקודים היא במת החיים, ונמצאת בכל תקופת הקיום בין הלידה למוות והחוויות השזורות בה. יצחק קינן עלה ממרוקו ב-1952 במסגרת עלית הנוער. השתתף במלחמות ישראל וכיהן בתפקידים בכירים במשק. השיר המוכר לכולנו "ים השיבולים" שהגבעתרון מבצע, הוא אחד השירים שמילותיו נכתבו על ידי יצחק קינן. בשורה התחתונה: ספר מיוחד, שזור באוטוביוגרפיה ותובנות על הביחד והלבד, וכתוב כפיוט ושיר הלל לחיים והחיבור לשורשים. בסופו של יום כל אחד רוקד את מחול ההישרדות שלו... לי יניני הוצאת ניב, סיפורת/רומן, 191 עמודים, 2018”

“"מסע מגיע אל סופו רק אחרי שמתחיל מסע חדש". (עמוד 191) את יצחק קינן המשורר והסופר לא הכרתי, עד שפגשתי את הספר הנוכחי. כתיבתו רהוטה, נעימה, ונעה בתוך שפה גבוהה ופיוטית לרבות התיאורים האירוטיים. חייו של קובי הם מנגינה אחת ארוכה המשולה למנגינת החיים. מאידך גיסא, ניתן להבחין את אהבתו של קובי (הדמות הראשית), וגם של הכותב לטבע ולים במיוחד. מפץ הגלים אל החוף הם עבור קובי מנגינת החיים. החיים כמו הגלים, מתרסקים שוב ושוב אך לא מתייאשים. מי ששולט על כל היקום הוא המנצח על מחול הגלים, והכוכבים שנמצאים במעגלי האנספור גלקסיות. קובי חש בטעמה של הבדידות לאחר שגייס את בנו ונפרד מאשתו. כדי להפיג את בדידותו הוא יוצא למסע ברחבת הריקודים, ונהנה מחוגי ריקודי עם וטלטולי רגליים. על מנת לא להיות לבד הוא מצרף למסע המחול בנות זוג. הן מצידן משתפות פעולה איתו, ונשטפות יחד איתו בזרם המסע לנבכי הנפש דרך נופי הארץ. בצוותא הם לומדים על הכאב, היגון, הדאבה, החן והיופי של החיים. הספר הזה נקרא כספר שירה ארוך, בד בבד גם מנצנצים הבזקים מן העבר כמו: היציאה כילד ממרוקו לישראל, המפגש עם ההורים אחרי שבע שנים ועוד. קובי נותר עם בנו ערן, לאחר שיעל-אשתו, והילה-הבת הקטנה עזבו את הבית. לאחר כל כך הרבה שנות זוגיות מפעל הזוגיות התפצל. היחסים עם בנו היו כשני שותפים לדירה, אך בתוך תוכו קובי דאג לכל מחסורו של ערן. עם הילה הקטנה הקשר היה רופף מפאת המציאות אליה נקלעה. הילה נאלצה להסתפק בפגישות שבועיות. לאחר שיעל עזבה את הבית קובי חיפש למלא את הגומה שנוצרה. כיצד קובי מילא את אותה בועה? הוא פגש אותן על רחבת הריקודים. הוא בחר ב-"לי" שדומה מאוד לבקי, אדומת השיער שלא יכל לעמוד בפניה. תוך כדי קריאה משולבים אירועים עכשווים ומציאות ישראלית הכוללים מלחמות, פיגועים ופנים חרושות קמטי דאגה. לעומת זאת, על הבמה לא היה הבדל בין הגילים, רווקות, אלמנות, נשואות, אזרחים ותיקים, צעירים, דתיים, חילוניים, אשכנזים, ספרדים, אנשים עם צבעי עור שונים ועוד. קובי מסביר שהחל לרקוד בגיל מאוד צעיר "לילה אחד אבא שלי לקח אותי לבית כנסת במרקש, השאיר אותי שם והלך. התחלתי לבכות, ולא הפסקתי במשך כל הדרך לארץ, עד שהגענו למחנה העולים בקדמה. כשהגענו לשם, ראיתי מעגלים של רוקדים, 'בן לוקח בת'; ילדה אחת הזמינה אותי למעגל, ועם דמעות בעיניים רקדתי איתה. זאת הייתה הפעם הראשונה שחיבקתי מישהי. ככה התאהבתי בריקודי העם". "מאז אני רוקד עם הפסקות. וביום שלא אוכל לרקוד, אמות או אשתגע". (עמוד 15). סצנת הנטישה על ידי אביו בבית הכנסת במרקש, לא נטשה את קובי גם ברחבה שבה ניצבו הבנים מוכנים לגיוסם. קובי לא יכול היה שלא להיזכר באותו לילה במרקש כשעמד עם אביו על רחבת בית הכנסת והוא אך ורק בן 10 (עמוד 19) ספר עצוב, מבעבע כלבה רותחת מתחת לפני השטח, ובעיקר רגשי הכולל אובדן, מערכות יחסים, נתינה וקבלה. עבור קובי, רחבת הריקודים היא במת החיים, ונמצאת בכל תקופת הקיום בין הלידה למוות והחוויות השזורות בה. יצחק קינן עלה ממרוקו ב-1952 במסגרת עלית הנוער. השתתף במלחמות ישראל וכיהן בתפקידים בכירים במשק. השיר המוכר לכולנו "ים השיבולים" שהגבעתרון מבצע, הוא אחד השירים שמילותיו נכתבו על ידי יצחק קינן. בשורה התחתונה: ספר מיוחד, שזור באוטוביוגרפיה ותובנות על הביחד והלבד, וכתוב כפיוט ושיר הלל לחיים והחיבור לשורשים. בסופו של יום כל אחד רוקד את מחול ההישרדות שלו... לי יניני הוצאת ניב, סיפורת/רומן, 191 עמודים, 2018”