"אני לא רואה את עצמי כמביאת שינוי. בכלל לא. לא אכפת לי ולא מזיז לי מה אנשים עושים לעצמם. זה העניין שלהם. כשאני אומרת משהו זה סימן שמתחשק לי לומר אותו. ואם יש לי קהל שומעים – מה טוב. אין קהל – גם טוב. זה נטול עכבות לחלוטין. מי שרוצה לוקח, ומי שלא – לא. וזה בסדר גמור. ככה אין לי שום תסכולים. ברור לי שכאשר התלמיד מוכן, המורה שלו מגיע. ומי אמר שאני זו המורה? מי אני בכלל?" (מתוך אחת התשובות)
ואף על פי שלא היה אכפת לה ולא "הזיז" לה, ולצד שלל עיסוקיה והיותה אם לשישה ילדים – ניצלה דפנה מאיר כל שנייה אפשרית כדי לענות לרבים שצבאו על חשבון המייל שלה. היא הקלידה דרך הטלפון מגילות בענייני רפואה והשקפה, וקוטן המסך לא פגע באורך ורוחב היריעה ובלכידותה. בעת הצורך נתנה מענה רפואי, וכשנדרש – חיזוק נפשי; ורק מענה הלכתי סירבה לתת, אף על פי שידעה את ההלכה על בוריה, כי כפי שכתבה: "אני אחות ולא רבנית. אין לי שום עניין לפסוק הלכות או לדרג את הרמה הרוחנית והדתית של אף אדם בעולם, וגם לא את חומרת העבירות של אף אחד בעולם. אפילו אם תבקשו יפה, לא אכניס את עצמי למקום הזה. זה לא מתאים לי."
דרך אישה מביא מקצת מפרי עמלה של דפנה מאיר במהלך חייה הקצרים ומשקף את עולמה העשיר, את סגנונה הייחודי והחריף ובעיקר את ההשקפה שגיבשה במהלך השנים בכל הנוגע לפוריות, למיניות ולהיריון. כמי שהיתה חלוצה ומחדשת בתחומים אלה, ראויה דפנה שדבריה ייערכו וייכרכו בספר למען הדורות הבאים.