גליון מיוחד זה של 'משיב הרוח' — המשמש כבר כחצי יובל שנים גשר בין כותבות וכותבים בני דורות שונים, מתוך פתיחות למגוון הגדול והסוער של השירה העברית — הוא מחווה לאחד מגדולי המשוררים העבריים שחי בינינו עד לאחרונה, המשורר הלאומי בן־זמננו, חיים גורי, שלמעשה היה דוברם ומשוררם של דורות רבים.
"זָכַרְתִּי אֶת הָרָאוּי לְהִזָּכֵר" היא שורת עדות, אחת מבין אלפים, שהשאיר לנו חיים גורי במורשתו השירית חובקת המאורעות והדורות, ואנו מבקשים באריגת גיליון זה, במלוא הענווה והרכנת הראש, לתת את הדעת, את הלשון, את העין ואת הלב לזה שאכן ראוי כל־כך להיזכר.
זכינו אנו, חבורת משוררי 'משיב הרוח', למרות יובל השנים שהפריד בינינו, לעמוד בקשר קרוב, חם ומשמעותי עם גורי, וקשר זה היה יקר אף בעיניו. הוא ראה ב'משיב הרוח' ובהתחיוּת היצירה האמונית בשׂורה גדולה לשירה העברית, וגשר בין ה'יהודית' ל'ישראלית' במארג הלשון ואוצרות הרוח של העברית.
גורי היה הכותב הגדול של הארץ, והזוכר הגדול שלה. אנו חשים כי במיוחד בשנה זו בה נפרדנו מגורי, שנת השבעים למדינת ישראל, זהו חוב בסיסי של השירה העברית ובמיוחד הארצישראלית להציב זרקור אל המקומות הגלויים והכמוסים במפעלו השירי הגדול.
לגיליון זה נאספו כותבות וכותבים בני שלושה דורות, ובין קינה לקריאה אישית בשירים, בין מסה ובין העלאת זכרונות, מתחדשת בין דפיו סוגה שכבר כמעט לא נראית במקומותינו: סוגת שירת המחווה (הומאז'), ממשורר למשורר.
אנו שמחים ומודים לכל מי שתרם מרוחו לגיליון זה, ובאופן מיוחד לבנות משפחת גורי, ובראשן לעליזה־עליקה וליעל־ילי, שפתחו בפנינו שוב את הבית על הסלון וחדר העבודה, בהם זכינו ללא־מעט 'שעות גורי' בכעשרים השנים האחרונות, ונתנו לנו להשהות מבט בטיוטות השירים שהותיר אחריו שטרם פורסמו, באוצר אלבומי המשפחה, בעבודות האמנות, בהקדשות המיוחדות בספרייתו ועוד.
מתוך השירים הללו אנו מתרגשים להביא בפרסום ראשון שלושה, הפרושים לאורך הגיליון, שגם בהם מוטיבי הזיכרון והדרך הנמשכת ממשיכים לפעום.
גיליון זה תוכנן במקורו להיות כמתנת אהבה לגורי במלאת לו 95, ועתה, במלאת שנה לפטירתו, משמש כמחוות זיכרון.
זוכרים באהבה,
אליעז ויוסף

גליון מיוחד זה של 'משיב הרוח' — המשמש כבר כחצי יובל שנים גשר בין כותבות וכותבים בני דורות שונים, מתוך פתיחות למגוון הגדול והסוער של השירה העברית — הוא מחווה לאחד מגדולי המשוררים העבריים שחי בינינו עד לאחרונה, המשורר הלאומי בן־זמננו, חיים גורי, שלמעשה היה דוברם ומשוררם של דורות רבים.
"זָכַרְתִּי אֶת הָרָאוּי לְהִזָּכֵר" היא שורת עדות, אחת מבין אלפים, שהשאיר לנו חיים גורי במורשתו השירית חובקת המאורעות והדורות, ואנו מבקשים באריגת גיליון זה, במלוא הענווה והרכנת הראש, לתת את הדעת, את הלשון, את העין ואת הלב לזה שאכן ראוי כל־כך להיזכר.
זכינו אנו, חבורת משוררי 'משיב הרוח', למרות יובל השנים שהפריד בינינו, לעמוד בקשר קרוב, חם ומשמעותי עם גורי, וקשר זה היה יקר אף בעיניו. הוא ראה ב'משיב הרוח' ובהתחיוּת היצירה האמונית בשׂורה גדולה לשירה העברית, וגשר בין ה'יהודית' ל'ישראלית' במארג הלשון ואוצרות הרוח של העברית.
גורי היה הכותב הגדול של הארץ, והזוכר הגדול שלה. אנו חשים כי במיוחד בשנה זו בה נפרדנו מגורי, שנת השבעים למדינת ישראל, זהו חוב בסיסי של השירה העברית ובמיוחד הארצישראלית להציב זרקור אל המקומות הגלויים והכמוסים במפעלו השירי הגדול.
לגיליון זה נאספו כותבות וכותבים בני שלושה דורות, ובין קינה לקריאה אישית בשירים, בין מסה ובין העלאת זכרונות, מתחדשת בין דפיו סוגה שכבר כמעט לא נראית במקומותינו: סוגת שירת המחווה (הומאז'), ממשורר למשורר.
אנו שמחים ומודים לכל מי שתרם מרוחו לגיליון זה, ובאופן מיוחד לבנות משפחת גורי, ובראשן לעליזה־עליקה וליעל־ילי, שפתחו בפנינו שוב את הבית על הסלון וחדר העבודה, בהם זכינו ללא־מעט 'שעות גורי' בכעשרים השנים האחרונות, ונתנו לנו להשהות מבט בטיוטות השירים שהותיר אחריו שטרם פורסמו, באוצר אלבומי המשפחה, בעבודות האמנות, בהקדשות המיוחדות בספרייתו ועוד.
מתוך השירים הללו אנו מתרגשים להביא בפרסום ראשון שלושה, הפרושים לאורך הגיליון, שגם בהם מוטיבי הזיכרון והדרך הנמשכת ממשיכים לפעום.
גיליון זה תוכנן במקורו להיות כמתנת אהבה לגורי במלאת לו 95, ועתה, במלאת שנה לפטירתו, משמש כמחוות זיכרון.
זוכרים באהבה,
אליעז ויוסף