לאחר שדחה זאת שוב ושוב, הלך לבסוף פרץ לוי למרפאה. הוא חיכה בתור זמן רב ואז נכנס לחדר הרופא. ד"ר ברונפמן היה רזה, מקריח, חובש משקפים ויותר צעיר משחשב. תעודת זהות, אמר לו במבטא רוסי קל, מבלי להסיר את עיניו ממסך המחשב. פרץ מיהר לשלוח את ידו לכיסו כדי לשלוף את הארנק ולהוציא את תעודת הזהות, אבל אז הבין שהכוונה היא למספר ומיהר להגידו לדוקטור, שהקיש על המקלדת ואז סוף סוף הביט עליו ואמר: פרץ לוי. נכון, אישר פרץ. מה הבעיה? שאל הרופא. כבר די הרבה זמן אני לא מצליח לישון, ענה פרץ. הרופא עיין במחשב ואמר: בסך הכל אתה בריא, לפי מה שאני רואה. כן, אישר פרץ, הרופא המשיך לתקתק על המקלדת בשתיקה. אולי תתן לי איזה כדורים בשביל לישון, הציע פרץ, והרופא לא ענה. איך התיאבון שלך? שאל לבסוף. לא טוב, ענה פרץ, אין לי תיאבון בזמן האחרון. ירדת במשקל? אני חושב שכן. אתה מרגיש עייף? חסר אנרגיה? כן, ענה פרץ. איך מצב הרוח שלך? לא טוב, ענה פרץ לאחר שתיקת מה, לא טוב בכלל. מר לוי, אתה כנראה סובל מדכאון. אני ארשום לך כדורים. אתה תיקח כדור ביום ותוך שבוע שבועיים כבר תרגיש בשיפור. יש עוד משהו שאתה רוצה לספר לי? כן, לפעמים, בעיקר בבוקר כשאני מתעורר, יש לי לחץ בחזה והרגשה רעה. פרץ התבייש לספר לרופא שלפעמים הוא גם פורץ בבכי. זה התקף חרדה, אמר הרופא. הכדורים מטפלים גם בזה. מה זה אומר, דוקטור? שאני משוגע? אח, לא, לא. עשרים אחוז מהאוכלוסיה סובלים מדיכאון וחרדות. אתה בחברה טובה. רק לא להפסיק לקחת את הכדור על דעת עצמך. ותחזור אלי עוד שבועיים שלושה. פרץ נטל את המרשם, הודה לרופא ויצא. בחוץ חשב עצמו: הוא בכלל לא שאל אותי למה אני בדיכאון. זה כנראה לא מעניין אותו.
את הסיבה הוא מספר רק לחבר שלו, פנחס אילוז. יום יום הם נפגשים בקיוסק של עמרם אסולין, במרכז המסחרי הישן, על המדרכה בצל גגון הברזנט יש שולחן קטן עליו הם משחקים שש בש. עמרם מגיש להם קפה בכוסות קטנות, לפעמים אפילו פעמיים. הוא לא לוקח מהם כסף כי הוא יודע שהם מובטלים. כשיהיה לכם תשלמו, לא בעיה. כשאין לו קונים לפעמים הוא בא לשבת איתם.
רק לפנחס הוא יכול לספר על הצרות שלו. האמת, מי עוד יש לו? פנחס יודע להקשיב ולתת עצות טובות. הוא מבוגר מפרץ בשתים עשרה שנים ופרץ מעריך את דעתו. רק איתו הוא מדבר על ליזי והצרות שהיא עושה לו. הבעיה שהיא צעירה, לכן לא מבינה מה טוב בשבילה, לא ככה, פנחס? כשלקחתי אותה אמרו לי מה אתה מתחתן עם ילדה? עשר שנים צעירה ממך. אבל אני רציתי רק אותה. אף פעם לא אהבתי מישהי אחרת. היא הגורל שלי. איך היא לא מבינה שאף אחד לא יאהב אותה כמוני, איך, תגיד לי פנחס. אז נכון שפיטרו אותי מהעבודה בעיריה, אבל מה, זה אשמתי? צימצומים. זה הסיבה. ובין כה זה היה חרא של עבודה, באוטו של הזבל. לא ככה פנחס? אבל אני אמצא עבודה, זה רק עניין של זמן, ואז אני אחזור אל ליזי. בסוף יתפנה מקום בנגריה איפה שעבדתי פעם. לא נכון, פנחס? פנחס רק מביט בו בעיניו העצובות ונאנח כהרגלו ואומר: השם יעזור, השם יעזור, ומסדר את הכלים על הלוח למשחק נוסף. בתום המשחק אמר פנחס: שמע, פרץ, אתה יודע שאני אוהב אותך כמו אח. עד היום, רק עצות טובות נתתי לך, לא ככה?
ככה, ככה...
אז תשמע לי. תפרד ממנה. היא לא בשבילך. מה שהיה כבר לא יחזור, פרץ, זה נגמר. אתה מכיר את מרים שעובדת במכולת של איפרגן? אז היא, יש לה אחות. עובדת קופאית בסופר. והיא אמרה לי: פנחס, בחייאתק, אולי תמצא לה מישהו? היא באמת נחמדה, נראית טוב, מה דעתך? אולי תפגש איתה?
אבל זאת, האחות של מרים, היא בכלל גרושה, לא?
נו, אז מה? אתה יודע כמה מתגרשים היום?
שמע, זה לא לעניין. אני אחזור בקרוב לאישה שלי, לליזי..
פנחס שוב נאנח אנחה עמוקה ואמר: השם יעזור.
לאחר שנפרדו הלך פרץ, כמו בפעמים רבות קודם, אל מכון הקוסמטיקה היכן שעבדה ליזי, והביט בה מעבר לכביש שעה ארוכה. אחר כך חזר אל דירת החדר העלובה שבעל הבית קורא לה סטודיו, שכב על המיטה ובהה בתקרה. עצב גדול תקף אותו ושוב החל הלחץ הארור בחזה. חמישה ימים כבר עברו והכדורים עדיין לא עוזרים לו.
למחרת נפגשו כרגיל אצל עמרם. אחרי סיבוב אחד של שש בש, שתיית קפה ועוד סיבוב אמר פרץ: תשמע פנחס. אתה יודע שאני, בלילה לא ישן הרבה, אז יש לי זמן למחשבות, ואני חשבתי שאני צריך ללכת אליה לדבר איתה. להסביר לה. חשבתי כל מה שאני אגיד לה. פרץ הירצה בפני פנחס את כל טיעוניו ושיכנועיו וכשסיים שאל: נו, מה אתה אומר? פנחס שתק שתיקה ארוכה. אז מה אתה אומר? שאל שוב פרץ. פנחס נאנח. זה לא יעזור, יא פרץ, חבל על הזמן. אתה צריך לעזוב את זה. פרץ תמה תמיהה גדולה: מה פרוש לעזוב? מה, זה לא טוב מה שאני הולך להגיד לה?
שמע, פרץ, כבר אמרו החכמים שאלוהים מזווג זיווגים בשמים. אז אם נפרדתם, כנראה זה היה טעות. זה לא מה שנכתב לך בשמים. מבין?
אתה יודע מה נכתב בשמים?
שמע , איך להגיד לך, ליזי, היא לא רוצה. אי אפשר בכוח, פרץ. אם אין אצלה אהבה יותר אז זהו, אין מה לעשות. שחרר... איך שאומרים, אפשר להביא את הסוסה אל השוקת אבל אי אפשר להכריח אותה לאהוב...
אז בשביל זה אני הולך לדבר איתה... היא חייבת להבין...
פנחס נאנח שוב. פרץ, אתה כמו אח שלי. כואב לי מאוד להגיד לך אבל מישהו חייב לספר לך. היא, ליזי, כבר יש לה מישהו אחר.
פרץ השתתק ואז שאל: אתה בטוח? לצערי כן, ענה פנחס. מי זה? שאל פרץ. לא משנה, מה זה חשוב. מה שחשוב זה שאתה חייב לשכוח ממנה ולהביט קדימה.
מה לשכוח, איך לשכוח? זאת אישתי. שאני אשכח את האישה שלי? אתה שומע מה שאתה אומר, פנחס? תגיד לי עכשיו מי זה, שמעת?
טוב, פרץ, אל תתרגז. תרגע.
לא, אתה תגיד לי עכשיו...
בסדר, בסדר. זה ג'קי בן חמו.
הספר מהמספרה בשיכון הפועלים?
כן.
מה אתה אומר? איזה כלב. היא אישה נשואה...
פרץ, תרגע...
בלילה, שוב נדדה שנתו כרגיל, ואלף מחשבות התרוצצו בראשו. עכשיו הבין לפתע למה, כשחיכה בתור בלשכת העבודה כבכל חודש כולם הסתכלו עליו במבטים משונים. איך זה שרק הוא לא ידע? לבסוף גמלה החלטה בליבו. הוא ילך אליו, אל הכלב הזה ויראה לו... הרי לא יתכן שהבן זונה הולך עם אשתו והוא ישתוק לו. בבוקר כשהגיע לקיוסק של עמרם ישב וחיכה לפנחס. כשרק הגיע והתיישב אמר לו פרץ: אני הולך לדבר איתו. יש לי הרבה מה להגיד לכלב הזה. הרי גם בתורה כתוב לא תחמוד אשת רעך, לא? כתוב או לא כתוב?
כתוב, כתוב.
זה ניאוף, זה מה שזה. בזמן התנך היו סוקלים אותו למוות. איך אני יכול לשתוק, תגיד לי, איך? אבל אני מפחד שיהיו מכות אז כדאי שתבוא איתי.
פנחס, לא זו בלבד שסירב לבוא איתו, גם ניסה להניא אותו מללכת. חבל, פרץ. שום דבר טוב לא יצא מזה... פרץ קם בלי אומר ודברים וצעד אל המספרה של ג'קי בן חמו.
כשהגיע למספרה היה ג'קי עומד ומספר לקוח. פרץ נכנס ועמד. הוא החליט לחכות עד שג'קי יסיים והלקוח יצא. ג'קי פנה אליו בדברים והסתכל בו דרך המראה הגדולה שלפניו: שב, למה אתה עומד? זה יקח עוד עשר דקות, רבע שעה. לא, ענה פרץ, אני רציתי לדבר איתך קודם. ג'קי סקר אותו מהראש ועד הרגלים ואמר: זה בסדר. אתה יכול לשלם לי בפעם אחרת, כשיהיה לך. לא, אמר פרץ, זה... אני... המילים נתקעו בגרונו. זה בסדר גמור, אמר לו ג'קי, היום אתה מחר אני. אל תרגיש לא נוח. בינתיים סיים לספר את הבחור, לקח ממנו כסף ואמר לפרץ: בבקשה, עכשיו תורך. פרץ לא ידע למה אבל התיישב והניח לג'קי לספר אותו. הוא חיפש את הזמן המתאים לפתוח בדברים לשמם בא אך אדם נוסף, מבוגר, נכנס למספרה והתיישב מחכה לתורו. שוב לא היה נוח לפרץ לדבר בנוכחותו, ולבסוף יצא מבלי שאמר דבר וחזר לדירתו.
יומיים שכב בדירתו מבלי שאכל כמעט דבר רק נימנם והתעורר חליפות. מדי פעם חש את התעוקה המוכרת בחזהו שעתה ידע שהיא חרדה, ביום השלישי חש רעב. הוא נוכח שישן טוב בלילה ומצב רוחו השתפר. הוא התקלח, עשה כביסה בגיגית ותלה על המתקן המתקפל ואז שמע דפיקות בדלת. זה היה פנחס אילוז. באתי לראות מה איתך. אתה חולה? לא, ענה פרץ. דאגנו לך. גם עמרם אמר לי לך תראה מה איתו. הכל בסדר, אמר פרץ. אולי תפתח חלון, מחניק כאן. אתה מתכוון מסריח, אמר פרץ בליבו בזמן שפתח את החלון. עמרם ביקש שתבוא, אמר פנחס, בוא נלך. כשהגיעו הושיב אותם עמרם לשולחנם הקבוע והחל מגיש אוכל. פיתות, חומוס, סלטים, קבב. לכבוד מה זה? שאל פרץ. לכבוד שאתה רזה כמו מקל, ענה עמרם. תאכל, תאכל, מה זה, אתה רוצה להיות דוגמנית? הוא יודע הכל, חשב פרץ בליבו. לפתע נעורה בליבו חיבה רבה לשני חבריו והוא הפציר בעמרם להצטרף אליהם. כשהגיש עמרם את הקפה אמר פרץ לפנחס: מה עם ההיא, האחות של מרים?
קוראים אותה ויויאן, אני אדבר איתה, אמר פנחס וחייך חיוך גדול.
