במהלך שנות חיינו אנו צועדים לעבר אינספור דרכים ופרשות דרכים המלוות לעתים בלבטים, באתגרים ובקונפליקטים רבים. לא את כל הדרכים המסועפות הללו ייחלנו לעצמנו, אך אותה כברת דרך ארוכה שאותה עברנו, משמשת עבורנו פעמים רבות חלק מתהליך התפתחותי חברתי ואישי כאחד. תמיד נתבונן על כברת הדרך בה הלכנו ואל המטרה שאליה הגענו. איך כל ספק כי בדרך אל המטרה אנו לומדים על עצמנו ועל האחר, ומתחשלים לקראת מסעות הבאים בחיינו. במסע שבו המטרה מוצבת תמיד כנר לרגלי המסע, אפשר לומר בביטחון מלא, כי בכל זמן שהנר דולק אפשר לתקן − ולתקן משמע: תיקון ודיוק המטרה − ולצעוד לעבר המטרה בדרך הראויה והנכונה. אלוהים ברא את האדם בצלמו והעניק לו זכות גדולה, הזכות לבחירה חופשית. יכולת מדהימה להחליט כיצד ייראו חיינו ולבחור בכל רגע נתון כיצד לנהוג, מה לומר ואיך להגיב. הבחירה היא שלנו, ורק שלנו, בין הטוב לרע, בין הרווח מול ההפסד. הבחירה מקרבת אותנו לזהות האמיתית שלנו. הספר "המסע בצל המטרה" הנו יומן-מסע ביוגרפי מרגש, סוחף ומרתק, הרווי בפילוסופית חיים ובאבני דרך לצד ידע אקדמי רב.
תפילות יום השישי בהר הבית
בואו נמשיך למסע לטבורו של עולם, לירושלים, בירת ישראל, להר הבית שנחשב לאחד המתחמים הרגישים ביותר בישראל, מעין 'חבית חומר נפץ'. המשטרה מורה לעתים קרובות על הגבלת הכניסה להר הבית ליהודים או למוסלמים ובמצבים קיצוניים נאסרת לחלוטין הכניסה להר הבית. לא פעם שמעתם בתקשורת:
"... כוחות גדולים של משטרה פרצו הבוקר להר הבית לאחר שמאות מוסלמים יידו אבנים לעבר שוטרים ומתפללים יהודים בהר. המתפרעים פוזרו בלי שהיו נפגעים או נזק ובמקום שורר שקט..."
"... כוח מיוחד של המשטרה פרץ הבוקר לרחבת הר הבית בירושלים, לאחר שעשרות צעירים יידו אבנים לעבר השוטרים..."
"... כוחות משטרה ומשמר הגבול פרצו הבוקר להר הבית לאחר שצעירים, חלקם רעולי פנים, התבצרו במתחם מסגד אל־אקצא והשליכו אבנים, זיקוקים ובקבוקי תבערה..."
אני מזמין אתכם להתבונן מהצד בפעילות רגישה, מקצועית ומלאת נחישות, עבודת יד של ממש בהכלת תא שטח עם המון זועם. בנקודת ההיערכות בחניון רחבת הכותל התכוננו לגרוע ביותר. עלינו על מיגון מותאם לפעילות אל הלא נודע, והגענו לתדריך לבושים חליפת מיגון נגד אבנים מכף רגל ועד ראש שנקראת חליפת ויטופ. בתדריך של הפיקוד המקומי בהר הבית נמסר שבמהלך הלילה הגיע מידע על צעירים ערבים, כמה מהם רעולי פנים, המתבצרים בתוך מסגד אל־אקצא. הצעירים אספו אבנים וזיקוקים והקימו מחסומים כדי למנוע את סגירת דלת הכניסה האחרונה למסגד. במחסומים היו ארונות נעליים, מוטות ברזל ועץ, חבלים שנקשרו לדלתות המסגד, שמשיות גדולות, רשתות ועוד, כל זאת במטרה להתעמת עם השוטרים והלוחמים ולמנוע מהם את סגירת הדלתות ולפגוע בשגרת הביקורים בשטח הר הבית. בסיום התדריך התחיל המסע בצל המטרה – שמירה על הסדר הציבורי, ביטחון גופם ונפשם של המתפללים בכותל.
כוחות מיוחדים נעו לכיוון גשר המוגרבים, בסוף הגשר מצוי שער המוגרבים, הוא שער למתחם הר הבית, הנמצא בצדו הדרומי של הכותל המערבי. כיום, זהו השער היחיד משערי הר הבית שדרכו נכנסים להר תיירים לא מוסלמים.
מפקד הר הבית מדווח בקשר על התחלת התפילה במסגד. הכוחות נעמדים דרוכים, מוודאים שהציוד באפוד במקומו שאם תהיה פריצה להר לא ייפול דבר מה מהאפוד. מיד עם סיום התפילה מתחיל הבלגאן והוא מלווה בקריאות של המואזין שמסית את המתפרעים, ואז מתחילים בצעקות וקללות שעד מהרה מתדרדרות לעימות מלא. החלו הפרות סדר – נזרקו אבנים לעבר רחבת הכותל. כוח הכותל מפנה את המתפללים, במקביל נשמעה בקשר קריאת: "פרוץ!" ממפקד ההר: "פרוץ! ... פרוץ!" מגוון של כוחות ויחידות שמילאו את גשר המוגרבים נעים במהירות למשימות שהוגדרו להם להדיפת המתפרעים. חשוב לציין שלמרות המצב המשטרה מקפידה על איפוק כדי שלא להסלים את המצב, וכדי לקבל אישור פריצה להר הבית מגיעים עד לרמה של מפקד מחוז ירושלים ומפכ"ל המשטרה. כשזה מגיע מפרי הסדר נכנסים בכל הכוח: הם מכינים מחסומים, כמויות אדירות של אבנים וזורקים כל מה שיש להם, ברזלים, כיסאות וממש מנסים להרוג שוטרים. בהפרות סדר המפגינים מתמידים בתדירות ההתפרעויות והפירוטכניקה וזורקים אבנים ובקבוקי תבערה כדי להתיש את הכוח הפועל בשטח. כלל הברזל הוא שמירת הסדר והמשמעת. אסור להתקדם מהר לעבר ההמון המתפרע כי מי שרץ נפגע. על הכוח לפעול תמיד בלכידות כגוש אחד, תוך כדי שיתוף פעולה ואבטחה הדדית. האחד הוא העיניים של האחר. הסינרגיה של כל לוחם ולוחם היא ההצלחה במשימה – פיזור והרגעת ההמון מפר הסדר והחזרת השקט על ההר.
הכוח שנע בתוך ההמון הוא זה שחייב לשלוט שליטה מוחלטת במגרש המשחקים של המתפרעים, אין מקום לטעויות, וגם אם יש תקלות בדרך זה טבעי, הרי תקלות תמיד יהיו במקום שבו פועלים בני-אנוש. חשוב לזכור שתקלות הן רק שלב אחד בדרכה של הצלחה והשגת המטרה. במהלך התנועה וההתקדמות לכיוון שער הכניסה בתוך מתחם ההר, אני עומד בקו המגנים אוחז מגן שקוף שנקרא מגן פוליקרבונט. זהו מגן חסין מאוד שאורכו מגיע למטר ושמונים והוא בעל עמידות גבוהה לספיגת מטר אבנים. הכוח מתקדם לכיוון מוקד ההתפרעויות, השער הימני של מסגד אל־אקצא שבו נמצאים המתפרעים. באותו יום שישי לא אשכח את מראה הרוע שלבש היבט לאומני ונשקף מעיניהם של אותם צעירים רעולי פנים. הם התבצרו בתוך המסגד וברוב חוצפתם ועזות המצח שלהם קילפו המתפרעים הצעירים את החיפוי הפנימי של המסגד העשוי אבן והשליכו אבנים אלו לעברנו. האבנים נזרקו בתנועת קשת חדה שעברה את גובה המגנים. האבנים הנזרקות ומכות במגנים נשמעות כמו פקיעת גרגרי תירס הנהפכים לפופקורן במיקרוגל, אלא שעוצמת החבטה מאבן קטלנית הרבה יותר. בשלב ההתקדמות לכיוון דלתות הכניסה למסגד אל־אקצא התגברו זריקות האבנים ואני חוטף אריח אבן כבדה בעל שפיץ חודרני שנזרקה בקשת חדה ועברה את קו המגן. האריח הכבד נבלם בקסדה שלי והיא שספגה את מלוא כובד משקלה של האבן.
מסע ברחובות אפלים
מסע ברחובות אפלים הרשו לי לקחת אתכם איתי לסיור בדמיון מודרך, סיור שעשיתי פעמים רבות במהלך עבודתי ברחבי הארץ מאילת שבדרום ועד רמת הגולן בצפון. דמיינו לכם שכונת מצוקה כלשהי שאתם מכירים. השעה אחת־עשרה בלילה, אתם צועדים על מדרכה העשויה אבנים משתלבות, תאורת הרחוב עמומה ודולקת למחצה ולא כי העיריה השכילה לחסוך בחשמל. מימינכם אפשר להבחין במבנים ישנים, קירות הבניינים מעוטרים בכתובות גרפיטי בשלל צבעי תרסיסי צבע, תת־תרבות – תעמולת הנוער המשוטט ברחובות האפלים, אותו נוער המחפש הכרה בחברה שבה הוא מצוי.
אם חשוך לכם מעט ותאורת הרחוב אינה מספיקה, שברי הזכוכית יאירו את דרככם, ואם תרימו את מבטכם לשמים תראו שפנסי הרחוב הושחתו במעשה זדוני של אותם בני נוער השורצים ברחוב ומטילים את בקבוקי משקה האלכוהול לעבר פנסי התאורה, או לחלופין משחקי הבול־פגיעה באבנים לעבר פנסי התאורה מאפשרים לאותם נערים אבודים ליצור היררכיה ומעמד חברתי בקבוצה שעל שפת תהום תרבותי וערכי, חברה שבה רק נער שיבחר בדרך של שינוי מתוך הבנה אמיתית של המציאות יוכל ליצור שינוי של ממש. אתם פוסעים לכם בנוף שעוצב על ידי נוער ללא שאיפות, ללא מטרה, ללא דרך. והמסע שהם עוברים נראה נורמטיבי לחלוטין מנקודת מבטם. כף רגלכם לאורך כל הדרך חשה את שברי הזכוכית דרך סוליות הנעלים, תחושה מחוספסת למדי שמתלווה אליה רעש אופייני של דריכה על שברי הזכוכית של הבקבוקים המוטלים על המדרכה. זהו נוף המעלה תהיות רבות על כיוונו הערכי, החינוכי והתרבותי של בני הנוער האלו. אתם עוברים כברת דרך זו במשך יותר מרבע שעה בשטח שבעיני אותם נערים ומנקודת מבטם נראה מוכר ורגיל. בהמשך הרחוב אפשר להבחין בגן שעשועים חשוך. ברקע נשמעים קולות וצווחות על רקע מוזיקה רועשת הבוקעת מרמקול נייד ומודרני של הדור הצעיר, בני נוער שפוקדים את הספסלים והברזלים בגני השעשועים שהושחתו. גן השעשועים נועד לרווחתם של ילדים ופעוטות ובלילה, לצערי, הוא משמש מקום מפלט לבני הנוער הרועשים והמתוסכלים. עכשיו, לאחר שאולי חוויתם בדמיון תחושה של הלם תרבותי הרשו לי להצטרף אליכם ונמשיך את המסע, אך בקשה קטנה ממני אליכם, מרגע זה אתם צופים מהצד, כמו דמות הרואה ואינו נראה. אני מבטיח לכם שאותם בני נוער לא יראו אתכם מולם, הם לא יראו איש חוץ ממני, איש משטרה. העלו בדמיונכם כמה תרחישים אפשריים ובואו נראה מה באמת קורה שם. מוכנים?הביטו לעבר גן השעשועים הנמצא במרחק עשרות מטרים מאיתנו, בואו ונלך לשם. אפשר להבחין בשלב הזה רק בשלוש צלליות שלהן מבנה גוף של נערים בני 16–17. אני אוחז בפנס האישי שלי, לוחץ על המתג ומדליק אותו בעודי מכוון אותו לעברם. אלומת אור בוהקת חושפת את דמותם. "שלום, משטרה, אני מבקש להנמיך את המוזיקה". עוד לא סיימתי את המשפט וכבר אחד הנערים כיבה את המוזיקה. אור הזרקורים הפריע לשלוות 'הישיבה' שלהם. ריח האלכוהול באוויר מתנדף לו ובקבוקי המשקה האלכוהולי מוטלים על הקרקע ריקים. אני מבחין מיהו הדומיננטי מן השלושה ומביט בעיניו. "שבו", אמרתי והם התיישבו על הספסל. "השעה רבע לחצות, עולה מכם ריח אלכוהול, אתם מפרים את מנוחתם של השכנים, מלכלכים את גן השעשועים בפסולת ובקבוקי אלכוהול מדי יום. אני יודע שכל יום מגיעה אליכם ניידת משטרה ואולי גם קיבלם דוחות על השלכת פסולת והקמת רעש. אני הגעתי הנה עד אליכם, מישהו מכם יודע למה?" הם הסתכלו זה על זה וענו: "הגעת כי אתה שוטר שבא לתת לנו דוחות". "לא", השבתי, "הגעתי הנה כדי להבין למה בשעה מאוחרת שכזו, כשמחר אתם צריכים ללכת לבית ספר, למה אתם משוטטים בחוץ, ברחובות". משיחה איתם עולה בראשי מסקנה אחת, יחידה וברורה, שבאותם בני נוער לא הייתה אמונה בעצמם ובעתידם, לא מבית ולא מאנשי החינוך בבית הספר, ולכן לא האמינו בעצמם אלא בטיפה המרה מבקבוקי האלכוהול בגני השעשועים. לאחר שהבנתי את הבעיה החלטתי לעשות מעשה ולספר להם סיפור דמיוני. פניתי אל שלושת הנערים ואמרתי להם: "כשאני רואה אתכם אני רואה את עצמי". הם מיד כרו את אוזניהם לדבריי. "גם אני הייתי כמוכם עוד כשחוקי הרעש ואיכות הסביבה היו בחיתולים ולא נאכפו כדין. אני וחבריי היינו שותים, משחיתים, הורסים וגורסים כל ספסל חדש עוד לפני שזכה לביקור של יושבים". על פניהם של השלושה הבחנתי שנוצר קשר ונושא השיחה מעניין אותם. אפשר לומר שה'סטלה' שלהם מהאלכוהול ירדה כשהפנימו את סיפור חיי הדמיוני. ואז החלטתי לצבוט את לבם במניפולציה. "כאן, ממש ממול, בחדרים ישנים מבוגרים שיכולים להיות סבא וסבתא שלכם, הורים שלכם, האחים הקטנים שלכם... אותם אחים קטנים שמחר, אחרי שיחזרו מהגן, ירצו לשחק בגן השעשועים בלי שיהיה הרוס ומלוכלך". הם הרכינו ראש כשחדרי לבם נשטפו בסיפור מדומיין שהמיס את נפשם. אני שואל את עצמי: האם למולי 'נוער בסיכון' או למולי 'נוער בעידן המודרני'? האם מתרחשות תופעות אחרות מעבר לשתיית האלכוהול המהווה מפלט ובריחה ממציאות בין כותלי הבית? לכל אותם בני הנוער משותפת איזו אדישות וסלידה מהתנהגות נורמטיבית המקובלת בחברה, שככל הנראה הלכה והתגבשה בקרבם לצד לחץ חברתי, לחקות את האחר המקובל והרצון להיות מקובל בחברה שבה הכללים הנורמטיביים שונים מאוד.
אני נושם נשימה עמוקה ומבקש מהם להרים את הראש ולהסתכל קדימה, לעזוב את העבר בצד: "אתם אלו שבוחרים את הדרך שאתם הולכים, אתם ולא אף אחד אחר". סיימתי את דבריי בנימה שתאתגר את השלושה ללכת בדרך הישרה, הצבתי את עצמי כמראה למולם, מראה מדומיינת שתשאיר במוחם תמונה שהכול אפשרי בעתיד, גם להיות שוטר. אז קדימה אחריי! לאחר שסיירנו ברחובות האפלים אקח אתכם איתי למסע לימודי באחד התחומים שבהם התמקדתי בלימודי התואר שלי – מאפייניו של הקורבן למעשים פליליים. אתמקד בנושא של ילדים בסיכון.

במהלך שנות חיינו אנו צועדים לעבר אינספור דרכים ופרשות דרכים המלוות לעתים בלבטים, באתגרים ובקונפליקטים רבים. לא את כל הדרכים המסועפות הללו ייחלנו לעצמנו, אך אותה כברת דרך ארוכה שאותה עברנו, משמשת עבורנו פעמים רבות חלק מתהליך התפתחותי חברתי ואישי כאחד. תמיד נתבונן על כברת הדרך בה הלכנו ואל המטרה שאליה הגענו. איך כל ספק כי בדרך אל המטרה אנו לומדים על עצמנו ועל האחר, ומתחשלים לקראת מסעות הבאים בחיינו. במסע שבו המטרה מוצבת תמיד כנר לרגלי המסע, אפשר לומר בביטחון מלא, כי בכל זמן שהנר דולק אפשר לתקן − ולתקן משמע: תיקון ודיוק המטרה − ולצעוד לעבר המטרה בדרך הראויה והנכונה. אלוהים ברא את האדם בצלמו והעניק לו זכות גדולה, הזכות לבחירה חופשית. יכולת מדהימה להחליט כיצד ייראו חיינו ולבחור בכל רגע נתון כיצד לנהוג, מה לומר ואיך להגיב. הבחירה היא שלנו, ורק שלנו, בין הטוב לרע, בין הרווח מול ההפסד. הבחירה מקרבת אותנו לזהות האמיתית שלנו. הספר "המסע בצל המטרה" הנו יומן-מסע ביוגרפי מרגש, סוחף ומרתק, הרווי בפילוסופית חיים ובאבני דרך לצד ידע אקדמי רב.
תפילות יום השישי בהר הבית
בואו נמשיך למסע לטבורו של עולם, לירושלים, בירת ישראל, להר הבית שנחשב לאחד המתחמים הרגישים ביותר בישראל, מעין 'חבית חומר נפץ'. המשטרה מורה לעתים קרובות על הגבלת הכניסה להר הבית ליהודים או למוסלמים ובמצבים קיצוניים נאסרת לחלוטין הכניסה להר הבית. לא פעם שמעתם בתקשורת:
"... כוחות גדולים של משטרה פרצו הבוקר להר הבית לאחר שמאות מוסלמים יידו אבנים לעבר שוטרים ומתפללים יהודים בהר. המתפרעים פוזרו בלי שהיו נפגעים או נזק ובמקום שורר שקט..."
"... כוח מיוחד של המשטרה פרץ הבוקר לרחבת הר הבית בירושלים, לאחר שעשרות צעירים יידו אבנים לעבר השוטרים..."
"... כוחות משטרה ומשמר הגבול פרצו הבוקר להר הבית לאחר שצעירים, חלקם רעולי פנים, התבצרו במתחם מסגד אל־אקצא והשליכו אבנים, זיקוקים ובקבוקי תבערה..."
אני מזמין אתכם להתבונן מהצד בפעילות רגישה, מקצועית ומלאת נחישות, עבודת יד של ממש בהכלת תא שטח עם המון זועם. בנקודת ההיערכות בחניון רחבת הכותל התכוננו לגרוע ביותר. עלינו על מיגון מותאם לפעילות אל הלא נודע, והגענו לתדריך לבושים חליפת מיגון נגד אבנים מכף רגל ועד ראש שנקראת חליפת ויטופ. בתדריך של הפיקוד המקומי בהר הבית נמסר שבמהלך הלילה הגיע מידע על צעירים ערבים, כמה מהם רעולי פנים, המתבצרים בתוך מסגד אל־אקצא. הצעירים אספו אבנים וזיקוקים והקימו מחסומים כדי למנוע את סגירת דלת הכניסה האחרונה למסגד. במחסומים היו ארונות נעליים, מוטות ברזל ועץ, חבלים שנקשרו לדלתות המסגד, שמשיות גדולות, רשתות ועוד, כל זאת במטרה להתעמת עם השוטרים והלוחמים ולמנוע מהם את סגירת הדלתות ולפגוע בשגרת הביקורים בשטח הר הבית. בסיום התדריך התחיל המסע בצל המטרה – שמירה על הסדר הציבורי, ביטחון גופם ונפשם של המתפללים בכותל.
כוחות מיוחדים נעו לכיוון גשר המוגרבים, בסוף הגשר מצוי שער המוגרבים, הוא שער למתחם הר הבית, הנמצא בצדו הדרומי של הכותל המערבי. כיום, זהו השער היחיד משערי הר הבית שדרכו נכנסים להר תיירים לא מוסלמים.
מפקד הר הבית מדווח בקשר על התחלת התפילה במסגד. הכוחות נעמדים דרוכים, מוודאים שהציוד באפוד במקומו שאם תהיה פריצה להר לא ייפול דבר מה מהאפוד. מיד עם סיום התפילה מתחיל הבלגאן והוא מלווה בקריאות של המואזין שמסית את המתפרעים, ואז מתחילים בצעקות וקללות שעד מהרה מתדרדרות לעימות מלא. החלו הפרות סדר – נזרקו אבנים לעבר רחבת הכותל. כוח הכותל מפנה את המתפללים, במקביל נשמעה בקשר קריאת: "פרוץ!" ממפקד ההר: "פרוץ! ... פרוץ!" מגוון של כוחות ויחידות שמילאו את גשר המוגרבים נעים במהירות למשימות שהוגדרו להם להדיפת המתפרעים. חשוב לציין שלמרות המצב המשטרה מקפידה על איפוק כדי שלא להסלים את המצב, וכדי לקבל אישור פריצה להר הבית מגיעים עד לרמה של מפקד מחוז ירושלים ומפכ"ל המשטרה. כשזה מגיע מפרי הסדר נכנסים בכל הכוח: הם מכינים מחסומים, כמויות אדירות של אבנים וזורקים כל מה שיש להם, ברזלים, כיסאות וממש מנסים להרוג שוטרים. בהפרות סדר המפגינים מתמידים בתדירות ההתפרעויות והפירוטכניקה וזורקים אבנים ובקבוקי תבערה כדי להתיש את הכוח הפועל בשטח. כלל הברזל הוא שמירת הסדר והמשמעת. אסור להתקדם מהר לעבר ההמון המתפרע כי מי שרץ נפגע. על הכוח לפעול תמיד בלכידות כגוש אחד, תוך כדי שיתוף פעולה ואבטחה הדדית. האחד הוא העיניים של האחר. הסינרגיה של כל לוחם ולוחם היא ההצלחה במשימה – פיזור והרגעת ההמון מפר הסדר והחזרת השקט על ההר.
הכוח שנע בתוך ההמון הוא זה שחייב לשלוט שליטה מוחלטת במגרש המשחקים של המתפרעים, אין מקום לטעויות, וגם אם יש תקלות בדרך זה טבעי, הרי תקלות תמיד יהיו במקום שבו פועלים בני-אנוש. חשוב לזכור שתקלות הן רק שלב אחד בדרכה של הצלחה והשגת המטרה. במהלך התנועה וההתקדמות לכיוון שער הכניסה בתוך מתחם ההר, אני עומד בקו המגנים אוחז מגן שקוף שנקרא מגן פוליקרבונט. זהו מגן חסין מאוד שאורכו מגיע למטר ושמונים והוא בעל עמידות גבוהה לספיגת מטר אבנים. הכוח מתקדם לכיוון מוקד ההתפרעויות, השער הימני של מסגד אל־אקצא שבו נמצאים המתפרעים. באותו יום שישי לא אשכח את מראה הרוע שלבש היבט לאומני ונשקף מעיניהם של אותם צעירים רעולי פנים. הם התבצרו בתוך המסגד וברוב חוצפתם ועזות המצח שלהם קילפו המתפרעים הצעירים את החיפוי הפנימי של המסגד העשוי אבן והשליכו אבנים אלו לעברנו. האבנים נזרקו בתנועת קשת חדה שעברה את גובה המגנים. האבנים הנזרקות ומכות במגנים נשמעות כמו פקיעת גרגרי תירס הנהפכים לפופקורן במיקרוגל, אלא שעוצמת החבטה מאבן קטלנית הרבה יותר. בשלב ההתקדמות לכיוון דלתות הכניסה למסגד אל־אקצא התגברו זריקות האבנים ואני חוטף אריח אבן כבדה בעל שפיץ חודרני שנזרקה בקשת חדה ועברה את קו המגן. האריח הכבד נבלם בקסדה שלי והיא שספגה את מלוא כובד משקלה של האבן.
מסע ברחובות אפלים
מסע ברחובות אפלים הרשו לי לקחת אתכם איתי לסיור בדמיון מודרך, סיור שעשיתי פעמים רבות במהלך עבודתי ברחבי הארץ מאילת שבדרום ועד רמת הגולן בצפון. דמיינו לכם שכונת מצוקה כלשהי שאתם מכירים. השעה אחת־עשרה בלילה, אתם צועדים על מדרכה העשויה אבנים משתלבות, תאורת הרחוב עמומה ודולקת למחצה ולא כי העיריה השכילה לחסוך בחשמל. מימינכם אפשר להבחין במבנים ישנים, קירות הבניינים מעוטרים בכתובות גרפיטי בשלל צבעי תרסיסי צבע, תת־תרבות – תעמולת הנוער המשוטט ברחובות האפלים, אותו נוער המחפש הכרה בחברה שבה הוא מצוי.
אם חשוך לכם מעט ותאורת הרחוב אינה מספיקה, שברי הזכוכית יאירו את דרככם, ואם תרימו את מבטכם לשמים תראו שפנסי הרחוב הושחתו במעשה זדוני של אותם בני נוער השורצים ברחוב ומטילים את בקבוקי משקה האלכוהול לעבר פנסי התאורה, או לחלופין משחקי הבול־פגיעה באבנים לעבר פנסי התאורה מאפשרים לאותם נערים אבודים ליצור היררכיה ומעמד חברתי בקבוצה שעל שפת תהום תרבותי וערכי, חברה שבה רק נער שיבחר בדרך של שינוי מתוך הבנה אמיתית של המציאות יוכל ליצור שינוי של ממש. אתם פוסעים לכם בנוף שעוצב על ידי נוער ללא שאיפות, ללא מטרה, ללא דרך. והמסע שהם עוברים נראה נורמטיבי לחלוטין מנקודת מבטם. כף רגלכם לאורך כל הדרך חשה את שברי הזכוכית דרך סוליות הנעלים, תחושה מחוספסת למדי שמתלווה אליה רעש אופייני של דריכה על שברי הזכוכית של הבקבוקים המוטלים על המדרכה. זהו נוף המעלה תהיות רבות על כיוונו הערכי, החינוכי והתרבותי של בני הנוער האלו. אתם עוברים כברת דרך זו במשך יותר מרבע שעה בשטח שבעיני אותם נערים ומנקודת מבטם נראה מוכר ורגיל. בהמשך הרחוב אפשר להבחין בגן שעשועים חשוך. ברקע נשמעים קולות וצווחות על רקע מוזיקה רועשת הבוקעת מרמקול נייד ומודרני של הדור הצעיר, בני נוער שפוקדים את הספסלים והברזלים בגני השעשועים שהושחתו. גן השעשועים נועד לרווחתם של ילדים ופעוטות ובלילה, לצערי, הוא משמש מקום מפלט לבני הנוער הרועשים והמתוסכלים. עכשיו, לאחר שאולי חוויתם בדמיון תחושה של הלם תרבותי הרשו לי להצטרף אליכם ונמשיך את המסע, אך בקשה קטנה ממני אליכם, מרגע זה אתם צופים מהצד, כמו דמות הרואה ואינו נראה. אני מבטיח לכם שאותם בני נוער לא יראו אתכם מולם, הם לא יראו איש חוץ ממני, איש משטרה. העלו בדמיונכם כמה תרחישים אפשריים ובואו נראה מה באמת קורה שם. מוכנים?הביטו לעבר גן השעשועים הנמצא במרחק עשרות מטרים מאיתנו, בואו ונלך לשם. אפשר להבחין בשלב הזה רק בשלוש צלליות שלהן מבנה גוף של נערים בני 16–17. אני אוחז בפנס האישי שלי, לוחץ על המתג ומדליק אותו בעודי מכוון אותו לעברם. אלומת אור בוהקת חושפת את דמותם. "שלום, משטרה, אני מבקש להנמיך את המוזיקה". עוד לא סיימתי את המשפט וכבר אחד הנערים כיבה את המוזיקה. אור הזרקורים הפריע לשלוות 'הישיבה' שלהם. ריח האלכוהול באוויר מתנדף לו ובקבוקי המשקה האלכוהולי מוטלים על הקרקע ריקים. אני מבחין מיהו הדומיננטי מן השלושה ומביט בעיניו. "שבו", אמרתי והם התיישבו על הספסל. "השעה רבע לחצות, עולה מכם ריח אלכוהול, אתם מפרים את מנוחתם של השכנים, מלכלכים את גן השעשועים בפסולת ובקבוקי אלכוהול מדי יום. אני יודע שכל יום מגיעה אליכם ניידת משטרה ואולי גם קיבלם דוחות על השלכת פסולת והקמת רעש. אני הגעתי הנה עד אליכם, מישהו מכם יודע למה?" הם הסתכלו זה על זה וענו: "הגעת כי אתה שוטר שבא לתת לנו דוחות". "לא", השבתי, "הגעתי הנה כדי להבין למה בשעה מאוחרת שכזו, כשמחר אתם צריכים ללכת לבית ספר, למה אתם משוטטים בחוץ, ברחובות". משיחה איתם עולה בראשי מסקנה אחת, יחידה וברורה, שבאותם בני נוער לא הייתה אמונה בעצמם ובעתידם, לא מבית ולא מאנשי החינוך בבית הספר, ולכן לא האמינו בעצמם אלא בטיפה המרה מבקבוקי האלכוהול בגני השעשועים. לאחר שהבנתי את הבעיה החלטתי לעשות מעשה ולספר להם סיפור דמיוני. פניתי אל שלושת הנערים ואמרתי להם: "כשאני רואה אתכם אני רואה את עצמי". הם מיד כרו את אוזניהם לדבריי. "גם אני הייתי כמוכם עוד כשחוקי הרעש ואיכות הסביבה היו בחיתולים ולא נאכפו כדין. אני וחבריי היינו שותים, משחיתים, הורסים וגורסים כל ספסל חדש עוד לפני שזכה לביקור של יושבים". על פניהם של השלושה הבחנתי שנוצר קשר ונושא השיחה מעניין אותם. אפשר לומר שה'סטלה' שלהם מהאלכוהול ירדה כשהפנימו את סיפור חיי הדמיוני. ואז החלטתי לצבוט את לבם במניפולציה. "כאן, ממש ממול, בחדרים ישנים מבוגרים שיכולים להיות סבא וסבתא שלכם, הורים שלכם, האחים הקטנים שלכם... אותם אחים קטנים שמחר, אחרי שיחזרו מהגן, ירצו לשחק בגן השעשועים בלי שיהיה הרוס ומלוכלך". הם הרכינו ראש כשחדרי לבם נשטפו בסיפור מדומיין שהמיס את נפשם. אני שואל את עצמי: האם למולי 'נוער בסיכון' או למולי 'נוער בעידן המודרני'? האם מתרחשות תופעות אחרות מעבר לשתיית האלכוהול המהווה מפלט ובריחה ממציאות בין כותלי הבית? לכל אותם בני הנוער משותפת איזו אדישות וסלידה מהתנהגות נורמטיבית המקובלת בחברה, שככל הנראה הלכה והתגבשה בקרבם לצד לחץ חברתי, לחקות את האחר המקובל והרצון להיות מקובל בחברה שבה הכללים הנורמטיביים שונים מאוד.
אני נושם נשימה עמוקה ומבקש מהם להרים את הראש ולהסתכל קדימה, לעזוב את העבר בצד: "אתם אלו שבוחרים את הדרך שאתם הולכים, אתם ולא אף אחד אחר". סיימתי את דבריי בנימה שתאתגר את השלושה ללכת בדרך הישרה, הצבתי את עצמי כמראה למולם, מראה מדומיינת שתשאיר במוחם תמונה שהכול אפשרי בעתיד, גם להיות שוטר. אז קדימה אחריי! לאחר שסיירנו ברחובות האפלים אקח אתכם איתי למסע לימודי באחד התחומים שבהם התמקדתי בלימודי התואר שלי – מאפייניו של הקורבן למעשים פליליים. אתמקד בנושא של ילדים בסיכון.