בשני החיבורים שלפנינו, על האינדיאנים ועל הזכות למלחמה, המתפרסמים כאן לראשונה בעברית, יוצק פרנסיסקו דה ויטוריה את יסודות המשפט הבין-לאומי, כפי שהוא מוכר לנו כיום. דה ויטוריה מפתח כאן, לראשונה, דיונים ומושגים שהיו עם הזמן לנכסי צאן ברזל אקטואליים ואקוטיים במשפט הבין-לאומי ובאֲמָנות בין-לאומיות בנות זמננו, ובמיוחד בשעה זאת: כיצד לנהוג במעשי ביזה שבוצעו במהלכם של קרבות? כיצד להתייחס לשבויי מלחמה? כיצד להתייחס לבני ערובה? כיצד להתייחס למי שאינם מעורבים בלחימה ולאזרחים שנקלעו במקרה לשדה הקרב? שאלת החפים מפשע; שאלת ההרג הבלתי מידתי, או הבלתי מבוקר; האחריות הישירה והעקיפה למלחמה ולתוצאותיה; השתתפות במלחמה בלתי צודקת, אחריותו האישית של השליט להחלטה על יציאה למלחמה מעין זו ואחריותם הישירה והעקיפה של הנתינים הלוקחים חלק בלחימה.
שני החיבורים שלפנינו נטועים עמוק בפולמוסים התוך-אירופיים של ראשית העת החדשה המוקדמת על אודות חוק הטבע ומשפט העמים, והשפיעו על התביעות של שליטים אירופאים בני התקופה ל- imperiumו-dominium (אימפריאליות ושליטה) על טריטוריות שמעבר לים ועל האוכלוסיות הילידיות המאכלסות אותן. רעיונותיו של דה ויטוריה תרמו ליישומם של "החוקים החדשים" במושבות הספרדיות ביבשת אמריקה. חוקים אלה, שיצאו לפועל ב-1556, סיימו בפועל את שיעבוד האינדיאנים ואת עבודות הפרך שלהן נידונו. אך הדיון בסוגיות רמות מעלה אלה חורג בהרבה מגבולות התקופה ומשפיע השפעה מוכחת על הפרשנות השגורה בימינו-אנו. דה ויטוריה משקיף על הדברים מזווית הראייה האוניברסלית וההומנית. בדרכו זו, דה ויטוריה עושה שימוש אפקטיבי בשילוב שבין חוקי הקניין, המשפט האזרחי, דיני משפחה והמשפט הפלילי.