“ג'נט בנטון מגוללת את סיפורה של לילי דה יונג בשלהי המאה ה-19. האירוע מתרחש בפילדלפיה כשאימהות חד-הוריות היו אאוטסיידריות ואות קלון התנוסס על מצחן.
מזכירה שרק ב-1857 הייתה המחאה הראשונה של נשים במפעל הטקסטיל בניו-יורק, ורק כחמישים שנה לאחר מכן, ב-1907 נחנך יום האישה הבינלאומי, ובתחילת המאה העשרים הוקמה התנועה הפמיניסטית.
סיפורה של לילי מסופר בגוף ראשון וחולש על פני עשר מחברות.
אימה של לילי דה יונג נפגעה, כשרכבה בעגלת סוסים עמוסה בריהוט שנתרם למשפחה שביתם נשרף. האם נזרקה על הסלעים, כתוצאה מכלב שהפחיד את הסוסים וכל הרהיטים נפלו עליה. היא לא שרדה... האב נותר לבדו עם לילי ואחיה פיטר. האם נפטרה שלילי הייתה בת 22 ופיטר בן 20.
זמן קצר לאחר מותה של האם, האב-סמואל דה יונג התנחם בזרועותיה של בת דודתו – פיישנס. היא התנדבה לסייע למשפחה לאחר מותה של האם... "אבל לא רק"...
בזכותה של האם המשפחה חוברה לקהילה דתית: "אגודת הידידים". מאז שהאם נפטרה והתנהגות האב בקשר לפיישנס, המשפחה נותקה מהקהילה ואנשיה גרמו לכך שלילי תפוטר מעבודת ההוראה.
השגרה, הבדידות ועבודות התחזוקה המשעממות, חיברו את לילי לחברו של פיטר-יוהאן, שהועסק בבית המלאכה של האב. תוצאה של לילה גנוב בין לילי ליוהאן, נטע מזכרת בלילי ללא ידיעתו. אותו לילה סוער היה מתנה ליוהאן, לפני שיוהאן ופיטר יעזבו את בית המלאכה ויצאו לעבוד בפיטסבורג. ההבטחות של יוהאן באותו ליל אהבה, שבבוא העת ישלח לה כסף, יביא את לילי אליו והם יינשאו – קוימה?
כמובן שחלומה של לילי להינשא ליוהאן, והתשוקה להיות נאהבת ולעסוק בהוראה נגוזו!
אישה בהריון באותה עת היה אות קין בחברה, ולכן לילי נאלצה לעזוב את ביתה, ולעבור להתגורר במוסד לאימהות לא נשואות.
נוהלי המוסד קבעו שלאחר שלושה שבועות מהלידה, הילוד יימסר לאימוץ והיולדת תצא לדרך חדשה.
לילי ילדה את שרלוט, אך הפרידה ממנה על פי נוהלי המקום הקשו על לילי והיא מצאה "פתרון" אבל... מכאן ואילך לילי נאלצה לצאת למאבק ומלחמת הישרדות, שתועד ביומניה וגולל בספרה "סיפורה של לילי דה יונג".
הספר מבוסס על דיעות קדומות, ולידת ילדים "בלתי חוקיים". זו היסטוריה עגומה ואומללה. הישרדותן של נשים שילדו ילדים "בלתי חוקיים", ושלידתם נרשמה ללא שם האב היתה בושה וכלימה לאם, לנולד ולמשפחה. מאידך גיסא, ויתור על הילד ומסירתו לאימוץ היה גזר דין מוות לילד. הרעב, העוני והקשיים הכלכליים גרמו לא אחת, שאמהות מסרו את הילדים לאימוץ רק כדי לשרוד.
בסוף הספר מוספים דברי המחברת ואופן מחקרה על אותן נשים "חוטאות" שננטשו, ילדו, ונאלצו לשרוד ולא תמיד עם הילוד.
זהו מסמך מצמרר, עצוב, מטלטל, מקומם ומרגש כאחד, שלב ליבו הוא סיפורה של לילי וכנראה לא רק שלה. ברקע הסופרת חושפת את הבדלי המעמדות בחברה האמריקאית: העשיר מול העני, הניצול, ההזנחה של מוסדות שאמורים להגן על חסרי הישע ועוד.
אני מודה שהספר לא היה לי קל ולכן צירפתי למלאכת הקריאה ספר נוסף.
לדעתי, הפחתה בכמות התיאורים המפורטים, היה מטיב עם העלילה ומפחית תחנות עגינה.
למרות זאת, ובהתעלם מהערתי לעיל, אפשר לקרוא ואני מוצאת לנכון והוגן להתריע – תהיו סבלניים וקחו נשימה.
לסיכום מתוך הספר:
"כמעט כל דלת... נסגרת בפני מי שעומדת להיות אימא לא נשואה. אנשים שמבצעים מעשי הוראה, אלימות ושוד מחושבים ומתוכננים, ואפילו רצח בכוונה תחילה, נתקלים ביותר אהדה, יותר חמלה ויותר מאמצים לשיקומם, מאשר הנשים הללו, שיהו קרובנות של אחרים במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע הן רק ממחישות את החולשות האנושיות".
(מתוך הדוח השנתי של בית החולים לנשים ותינוקות בפילדלפיה, פנסילבניה 1880).
לי יניני
ספר לכול-הוצאה לאור, פרוזה-תרגום, תרגום: נעמי גליק-עוזרד, 332 עמודים”
