הספר הוא על אודות תכנונם והקמתם של מאות יישובים וצורות התיישבות שונות בישראל; על המתח בין האידיאולוגיה, הכלכלה והאסטרטגיה הביטחונית ועל אודות גלגולם של רעיונות.
כשבע מאות נקודות יישוב, ובכלל זה קיבוצים ומושבים, ערי גנים, פרוורי גנים, ערים חדשות וערים גדולות שנועדו לשמש מטרופולינים, נוסדו בעקבות תכניות אזוריות, עירוניות ולאומיות שתכננו מוסדות ציוניים בשנים 1880-2000. עשייה מרשימה זו של מתכננים, אדריכלים, מומחים ממדעי החברה, אנשי צבא וביטחון, פוליטיקאים ומתיישבים מוסברת בספר זה בכמה הקשרים ובמעגלים אחדים: בהיסטוריה היהודית והציונית, בתולדות הסכסוך הערבי-יהודי ובעתקת רעיונות אירופים. אנשי מקצוע ומתיישבים שעסקו בתכנון ההתיישבות נאלצו להכריע בין תביעותיהן המנוגדות של אידיאולוגיות חברתיות ופוליטיות, בלי לוותר על השאיפה לצמיחה, לעצמאות כלכלית ולביטחון בסביבה העוינת, שהשפיעה גם היא על דפוסי ההתיישבות. ; בשנות השלושים, עם החרפת הסכסוך הערבי-יהודי בארץ-ישראל, חלה עלייה מהפכנית בחישובי הביטחון. היה זה אתגר ראשון במעלה, שעיצב ואף עיוות את דפוסי תכנונה של ההתיישבות ואת פיתוחה. רק עם הסכמי אוסלו ב-1993, כשהסתמן סיכוי לפשרה הדדית, שוב החלו המתכננים לדמיין את ישראל כמדינה נורמלית, שיהיה בכוחה להתפתח כמו חברות מודרניות אחרות.
נראה שיכולתה של ישראל להעמיד שוב בראש סדר העדיפות הלאומי שלה את פיתוחה החברתי והכלכלי תלויה בהסדר עם הפלסטינים, כך מסיק אילן טרואן בספר זה, המבקש לפענח את הקשר בין המחשבה ובין המעשה בתנועה הציונית ולשרטט לקוראיו סינתזה בין היסטוריה אינטלקטואלית, היסטוריה כלכלית והיסטוריה של התכנון.