לפני כעשר שנים השתתפתי בטיול שכזה, באתר ארכיאולוגי שמכונה "הגן הלאומי אפולוניה". כשהאוטובוס הממוזג – מאויש במדריך יליד איטליה ובישראלים חובבי איטלקית לא פחות ממני – התקרב לחניון, הדופק שלי האיץ וגל הנוסטלגיה, מסעיר ומלטף בעת ובעונה אחת, שטף את כולי. מיד אחרי שירדנו, התקדמתי אמנם עם כולם, ניסיתי להקשיב להסברים של המדריך רב הידע שסיפר באיטלקית רהוטה על הווילה הרומאית, על המבצר הצלבני ועל תקופת הממלוכים וההרס שגרמו במקום... אבל האמת, גם אם פיזית לא התרחקתי מקבוצת שוחרי התרבות האיטלקית, בתוך תוכי הפריד אותי מהם מסך, בלתי נראה מבחוץ אך אטום כמעט לחלוטין למתרחש מסביבי. כי במקביל לסיור שלוּוה בסקירה היסטורית מרתקת לכשעצמה, חזרתי לזירה הזו בזמן אחר לגמרי, ובהקרנה הפרטית שלי עלו בערבוביה וללא שום סדר כרונולוגי תמונות משנות נעורַי שעברו עלי ממש בקרבת מתחם זה, בשטח שהשתרע בין אפולוניה להרצליה פיתוח ונקרא אז מעברת נוף ים.
מעברה זו, לא בלבד שהוסרה פיזית מעל פני הקרקע, היא גם נמחקה לחלוטין מזיכרונם של רוב הישראלים. אני, שאיני נכללת ביניהם ועקב נסיבות או בחירה אישית גם בתחומים אחרים נשארת לעתים קרובות בצד, זוכרת את המעברה היטב ואחזור לשם בדפים הבאים. אני גם מקווה שיהיו לי כמה עוקבים... לא, לא התכוונתי לפייסבוק או לטוויטר, אני לא שם. תקוותי שיימצאו קוראים שירצו להתלוות אלי למסע בעקבות הזמן ההוא, שלגבי לא לגמרי אבוד ואנסה להחיותו בעזרת המילים.
בשנים 1966-1960, אפולוניה לא נכללה ברשימה של הגנים הלאומיים. לא קידמו אז את פני הבאים שילוט להכוונת המבקרים, חניון למכוניות פרטיות ולאוטובוסים שמביאים תיירים או קופות וכרטיסי כניסה. גם לא נערכו בשטח זה שחזורים של קרבות עם צלבנים כלואים בתוך שריונים מגושמים מפלסטיק בצבע מתכתי, ולא מופעים מדהימים של להטוטי אש. בשנות השישים המוקדמות לא נמצאו שם אפילו דוכני משקאות קרים וארטיקים בטעמים אקזוטיים ובצבעים בוהקים, שגם אם מקורם לא ממש מהטבע הם מרווים ומרעננים בשטח הפתוח שאין בו שום מפלט מהשמש הקופחת.
בשנים ההן היינו מגיעים לחוף אפולוניה דרך חורשת אקליפטוסים קטנה שנשקה לדיונות. בשלהי הקיץ התכסו גבעות חול אלה בחבצלות צחורות, בחצבים תמירים ובפריחה צהובה וזוהרת של נר הלילה, שהאירה את עיניהם של הרוחצים לאור הירח ואת עיני הנאהבים ושל אלה שגם רחצו וגם עשו אהבה, כי המעשה הראשון לא בהכרח שולל את השני. ומעבר לדיונות, בין שרידים ארכיאולוגיים וסלעי כורכר, התפתל שביל צר שבסוף ירידה ספורטיבית למדי נפתח לחוף ים רחב ידיים, פראי, אותנטי, קסום...
אני חושבת שחוף דומה לזה מחפשים היום ישראלים רבים באיי סיישל או באיים מרוחקים אחרים. אבל אז, חוף בתולי וציורי שכזה היה אצלנו, ממש כאן.
החול הרך הוביל למים צלולים בגון טורקיז, צוננים ומרעננים, והבילוי בחיק הטבע הפלאי הזה היטיב עם הגוף ורומם את הרוח. הדרך חזרה הייתה כמובן פחות נלהבת, לא רק בגלל המאמץ הנדרש מהעלייה בין הסלעים, אלא גם בגלל הידיעה המעיקה שההפוגה הסתיימה, ושבצריף חיכו לי בדרך כלל שיעורי בית ומטלות נוספות.
בשבתות הייתי מבלה שם לרוב עם הורי, ובעיקר עם אבי שהיה ספורטאי ושחיין מעולה. אבי, שהיה שחום עור ונראה יותר כיוצא קזבלנקה מאשר כיליד קייב, לא חשש מהשמש הלוהטת ועוד פחות מקרניה האולטרה-סגולות. גם אני, שירשתי מאבי כחמישים אחוז מהגנים, אהבתי להיות שזופה וכדי לזרז את השיזוף הייתי אף מושחת את עורי בשמן שקדים. אמי התלוותה אלינו לעתים די רחוקות, לא רק בגלל עורה הבהיר והעדין, אלא גם משום שהייתה טרודה בהכנת ארוחת הצהריים והבישול על פתיליית נפט קטנה לא היה פשוט כלל וכלל. אבל למטבחון הפרימיטיבי והמאולתר הזה אחזור מאוחר יותר. יש לי סיפורים קודמים.