בוקר אחד, לפני כעשר שנים, בעודי יושב במשרדי, הודיעה לי מנהלת הלשכה שאדם מסין העממית, שאין היא מכירה את זהותו, רוצה לשוחח איתי בטלפון.
זה לא היה מפתיע לחלוטין. בשנים האחרונות גילתה האוכלוסייה בסין עניין רב בישראל. משלחות מסחריות רבות הגיעו לארץ מסין העממית עם מטען גלוי של אהדה. יחסי האנוש היו מצוינים. ועם זאת, לקבל טלפון ישירות מסין מאישיות לא מוכרת – זה היה מעט מוזר.
ביקשתי להעביר אליי את השיחה, ואז שמעתי את קולו של האיש מסין. הוא היה סיני, ללא ספק. הוא בירך אותי לשלום בנימוס רב באנגלית, אמר שהוא מודה לי על קבלת השיחה ושאל אותי אם שם משפחתי הוא לין.
הבחנתי מיד בקולו כי אין הוא אדם צעיר, אך לא מאוד קשיש. הוא דיבר אנגלית טובה מודגשת במבטא סיני בולט. אי אפשר היה לטעות. עניתי לו בסיפוק מה שאכן שם משפחתי הוא לין.
הוא השיב לי מיד כי גם שם משפחתו לין ושאל מה המוצא של שם משפחתי.
הבנתי שאולי סיבת השיחה היא שהוא מחפש קשר משפחתי, וחייכתי בליבי.
מיהרתי להעמיד אותו אף אני, בנימוס רב ככל האפשר ובנימה ידידותית, על טעותו. אמרתי לו כי אם אכן הייתה כוונת שאלתו לברר אם יש בינינו זיקה משפחתית, ודאי שאין זה כך. שם משפחתי המקורי אינו לין, כי אם אסולין.
הוא הגיב על הסבריי כמיותרים.
"רצית ששם משפחתך יהיה לין וזה יותר חשוב משם המשפחה שקיבלת שלא על פי בחירתך," אמר, הכול כמובן בשפה האנגלית.
התקשיתי להבין מדוע הוא רצה להמשיך בשיחה לאחר שכבר הבהרתי לו כי אין בינינו שום קרבת דם.
"שמע," הוא אמר, "שמעתי עליך מכמה ידידים שביקרו בישראל ואפילו קראתי כמה מרשימותיך בשפה האנגלית."
אודה שחשתי מעט מוחמא. הוא שם, במדינת הענק, סין העממית, קרא כמה מרשימותיי בשפה האנגלית. כנראה התכוון לרשימות שפורסמו בג'רוזלם פוסט, והיו כאלה במרוצת השנים, אך מה לו ולג'רוזלם פוסט?
ואז הוא הצליח להפתיעני.
"האם היית מוכן שאהיה הדוד שלך?" שאל.
זו הייתה שאלה מוזרה ביותר. לרגע קט אף הייתי נבוך, וחשד מסוים החל מתפשט בתודעתי. הסברתי לו שוב באופן מודגש שעובדתית אין לי שום זיקת דם לשם לין, לא מבריטניה, לא מארה"ב ובוודאי לא מסין. הוא הקשיב בסבלנות אך המשיך להפתיעני והדגיש מחדש שעובדות אלה אינן חשובות ושאין הוא מתייחס אליהן כלל.
"האם תהיה מוכן לאמץ אותי כדוד שלך?"
על אף רצוני הטוב להישאר נימוסי וידידותי ככל האפשר במהלך השיחה, ובעיקר עקב היחס החיובי שהתפתח אצלי כלפי הסינים, הרגשתי מעט לחוץ, וכבר גובשה אצלי התנגדות מה.
"מה, שאני אאמץ אותך כדוד שלי?" שאלתי כלא מאמין.
"כן," הוא השיב. "אצלנו בסין זה אפשרי."
"איך עושים דבר כזה? מה הפרוצדורה?" רציתי להכשילו.
הייתי בטוח שהעניינים הפורמליים יהיו לנו למכשול.
"זה מאוד פשוט. אתה כותב לי מכתב בחתימת ידך ובו אתה אומר לי כי אתה רוצה לאמץ אותי כדוד."
כאן כבר התחלתי לחשוש. נזכרתי במכתבי "העוקץ הניגרי", שבהם אנשים עלומים ונושאי משרות בכירות פנו לאישים שונים בישראל בהצעה לאפשר להם להפקיד סכומי עתק בחשבונם של הישראלים. מאוחר יותר הסתבר כי הייתה זו תרמית מתוחכמת לגזילת כספים.
הרהרתי לעצמי, אולי מתפתח גם פה איזה "עוקץ" סיני.
"אבל לאיזו מטרה?" שאלתי. "For what purpose?…"
שמעתי נימת חיוך בצידו השני של קו הטלפון.
"לא," הוא אמר קודם שסיימתי. "אין פה שום זכויות ירושה או זכויות רכושניות אחרות. אני פשוט אהיה הדוד הרוחני שלך."
"למה? מה זה נותן לך? ולי?"
"כך אוכל להעביר אליך מדי פעם הרבה מחוכמת החיים שנצברה בסין על פני מאות שנים. אתה ודאי תעשה בה שימוש טוב. האם שמעת על קונפוציוס?"
קצת נעלבתי. "מה דעתך? יש רבים שלא שמעו עליו?"
אקצר, נוצרה תפנית בגישתי. הוא החל מסקרן אותי באמת. קיבלתי ממנו במייל את שמו המדויק וכתובתו. בדקתי בגוגל והסתבר לי כי הוא פרופסור מפורסם באוניברסיטת שנחאי, המרצה על חוכמת החיים. לא מיהרתי, אולם לאחר שבועות מספר שלחתי אליו מכתב בחתימת ידי שאני מאמצו כדוד והוספתי, לשם ביטחון, "דוד רוחני".
לא הצטערתי על כך.