'הסוסה'
מוגשת כמתנה לאשתי
המחבר
המתנה שאני מגיש לך כאן, אשתי, אינה נעימה כל־כך כפי שאת ראויה לקבל ממני אחרי כל העמל והטורח שחלקת עמי בדרך החיים הקשה, משנות הנעורים שלנו ועד שנות הזקנה. אנשים נותנים במתנה לנשותיהם כִּרכרות עם סוסים לנסיעות תענוג. מ'הסוסה' שלי, אהה, אי־אפשר לזכות לתענוג גדול. היא רזה, חלשה, מדוכדכת מסכנה, והעור הנשוך שלה, המלא פצעים, גם לא נאה כל־כך. אבל מה לעשות? את יודעת היטב את מעמדי ועבודתי בקרב עמנו המסכן, ואת יגיעותי אתו. נחת והצלחות גדולות לא יכולים החיים היהודיים להעניק, ואילו כאב־לב, צרות וייסורים די־והותר - אוי, מתנות טובות יותר, אחרות, אין בידי, אבוי לי!...
הקדמת מֶנדֶלֶה מוכר ספרים
אמר מֶנדֶלֶה מוכר ספרים: ישתבח הבורא שאחרי שברא את כל העולם הגדול נועץ בחבורת מלאכי השמיים ולבסוף עשה עולמון קטנטן, כלומר את האדם הקרוי "עולם קטן". כי האדם, כמו שאתם רואים אותו, יש לו בתוכו כל־מיני יצורים וברואים. אתם מוצאים בו כל־מיני חיות פרא וכן בהמות ממינים שונים. יש בו לטאה, עלוקה, זבוב ספרדי, תיקן ושאר פגעים מעין אלה, שרצים שונים ומשונים. אתם מוצאים בו אפילו רוח, שד, שטן מקטרג, לץ, שונא ישראל וכיוצא בהם שאר מזיקים, מחבלים, צרות־צרורות. אתם רואים אותו בסצנות מופלאות: למשל, של חתול משחק בעכבר; של חולדה המתגנבת לכלוב של תרנגולות ומולקת להן, מסכנות, את הראשים; של קופים המחקים מישהו בכל מה שהוא עושה; של כלב מרייר המכשכש בזנב לפני כל מי שמשליך לו חתיכת לחם; של עכביש המפתה אליו זבוב, מסבך אותו ולוכד אותו, ואחר־כך מוצץ את לשדו עד תום, כמו יתושים המעופפים בעקבות מישהו וממלאים את אוזניו בזִמזום, ועוד דברים מוזרים מופלאים כאלה. אלא שלא לכך אני מתכוון. ישתבח שמו החביב על כך שהוא מביט בשתיקה בכל הקורה ב"עולם הקטן" הזה ולא שולח אותו לכפרות, אלא נושא עוון ופשע ונוהג באדם החוטא בחסד רב. כוונתי לספר לכם כאן על החסד הגדול שעשה השם יתברך גם אתי, בעל עבֵרה מסכן, לאחר שקודם־לכן העניש אותי קצת.
ובכן, רבותי, הסוסון שלי מת! הסוסון שלי, אדונים נכבדים, התפגר, הסוסון הנאמן, שכל ימיו היו עבודה, ששירת אותי בנאמנות ולא ראה לנגד עיניו אלא ספרים, הספרים שלנו; שהיה ידוע ומפורסם, בקי בכל הדרכים, בעל זיכרון מופלא שלא נשכח ממנו מקומו של שום פונדק; שנסע אתי כמעט בכל תפוצות ישראל, בין כל קהילות היהודים, והיה מוּכּר בכל מקום - זה הסוסון הלך למיתה - זאת־אומרת מיתה משונה חטפה אותו בל"ג בעומר בגְלוּפְּסְק! כואב הלב לומר - אבל דלות אינה חרפה - שהוא פשוט התפגר ברעב. מאכלו היה בדרך־כלל קצת קש, ולפעמים כמה חתיכות לחם יבש שהייתי קונה מתרמילי הקבצנים הנודדים. אוי ואבוי לסוס שנפל לידי מוכר ספרים יהודי. לגרור הוא גורר תמיד, ולטרוח הוא טורח אולי יותר מאלה המובילים סחורה יקרה יותר; ולאכול הוא אוכל, מסכן, קדחת. מוכר ספרים יהודי אוכל בעצמו קדחת ומתפגר ברעב יחד עם אשתו וילדיו עשר פעמים ביום! אבל לא לכך אני מתכוון. השם יתברך העניש אותי, נשארתי בלי סוס. לקנות אחר לא היה לי במה; וכאן צריכים לנסוע לירידים. היה לי רע ומר.
וכמו שאני יושב לי ככה מודאג, נכנס אדם, מכר שלי, פונה אלי מיד ואומר:
- רֶבּ מנדלה, היית קונה סוסה?
- בטח הייתי קונה, עונה אני בגניחה, אבל מאין יבוא הממון?
- אה, הוא אומר, לא נורא. לא תצטרך עכשיו לתת אגורה. עוד ייתכן שאפילו ילוו לך משהו; הרי יודעים, אל תדאג, שאתה בנאדם הגון!
- אם ככה, אני אומר לו, אני קונה את הסוסה ברצון רב, ודווקא תיכף ומיד, בלי שום עיכוב. בוא בבקשה, נלך להעיף מבט בסחורה!
- ההליכה נחסכה לך, הוא עונה. הסוסה נמצאת כאן, ממש אצלי.
- מה זאת־אומרת כאן? אני שואל תמֵה.
- כאן, ממש אצלי מתחת למעיל, הוא עונה בחיוך.
- אתה צוחק ממני, רֶבּ קרוב! אני אומר ברוגז. תמצא לך מישהו אחר לעשות ממנו צחוק. בדיחות ממש לא מתאימות לי עכשיו.
- חלילה! אני בכלל לא מתבדח, הוא עונה לי, ובאמת שולף מיד מתחת לכנף המעיל חבילה גדולה של גיליונות. אתה רואה, רֶבּ מנדלה, כל זה שייך למישהו, חבר טוב שלי; את שמו תמצא רשום כאן על הדברים שכתב. אחד מהם, אתה מבין, נקרא 'הסוסה'. המחבר עצמו, אלוהים ישמור, הוא עכשיו, קצת, איך קוראים לזה... מבולבל, מאוד מפוזר. לנו, החברים הטובים שלו, מתחשק מאוד שהסיפורים שלו יודפסו אחד אחרי השני ויימכרו. ובמי היינו יכולים לבחור שיתעסק בכל זה אם לא בך, רֶבּ מנדלה, ששמך הולך לפניך בפינה שלנו? אנחנו מבקשים ממך שתעבור בקפדנות על הדפים, תעמיד כל סיפור על הרגליים בדיוק כמו שצריך, אנחנו כבר סומכים עליך, אבל בראש ובראשונה עליך להדפיס את 'הסוסה'. על שכר־טרחה נדבר מאוחר יותר, אל תדאג, אתה בטח תהיה מרוצה. אם נחוץ לך כרגע כסף, ניתן לך בינתיים על החשבון. נו, רֶבּ מנדלה, אתה מסכים?
- איזו שאלה אם אני מסכים! אני מסכים בכל מאודי, עניתי ופשוט רקדתי מרוב שמחה.
אחר־כך, לאחר שסיימתי את כל ענייני, התיישבתי בחשק על הסוסה. סידרתי אותה כמו שצריך, חילקתי אותה לפרקים, ונתתי לכל פרק שם שמתאים לו - דבר שבזכותו בלבד חותמים אחרים על כתבים של מישהו אחר ונקראים סופרים... בקיצור, לא התעצלתי ועשיתי את שלי בנאמנות.
עכשיו, רבותי, כמה מלים בעניין הסוסה.
'הסוסה' כתובה בנוסח נשגב, נוסח שבו כתבו הקדמונים. כל אחד יבין אותה לפי הבנתו ומדרגתו. לאנשים ממדרגה נמוכה היא תהיה פשוט סיפור יפה להפליא, ימצא חן בעיניהם בדיוק הפְּשָׁט הפשוט. אבל אלה שמדרגתם גבוהה יותר ימצאו בה איזו קריצה, רמז נגדנו, בני־אדם חוטאים. אני, למשל, במדרגתי, מצאתי בה כמעט את כל הנשמות היהודיות, את כל הנפשות שלנו ואת פשר מעשיהן כאן בעולמנו. אני בטוח בהחלט, שבשעת קריאת הסיפור, רבים מכם, רבותי, כל אחד לפי דרגתו, לא יוכלו להתאפק. מישהו יצעק בהתלהבות: אַיי! כתוב זה מרמז בגנותו של רֶבּ יוסי שלנו! אחר יאמר: אַיי! הכוונה כאן לנתן של רֶבּ חַייקֶה! לזלמן־יֶקֶלֶה של רֶבּ מוֹטְל! להֶרשקֶה של רֶבּ אַבֶּלֶה! שלישי יגיד: אַיי־אַיי! גיליתי כאן את הסודות של מיסי הבשר שלנו,6 של בעלי־הטובות7 ושל כל ההנהגות שלנו, וכדומה...
הצגתי שאלת־דִין לדיינים הגְלופְּסָקאים ולכל הבריות הנאות מהכנופיה הטובה שם: מאחר שהבטחתי לציבור לפרסם חלק שני של "המס",8 ולא אמרתי "בלי נדר", היתה מִלתי בבחינת נדר. אם כך, מה הדין, רבותי, עכשיו, שאני מוציא לאור את 'הסוסה' שלי, האם אני יכול לצאת בה ידי חובת הנדר שלי? הם חשבו, חשבו, התגרדו והתקרצפו, מסכנים, ולבסוף אמרו ככה: "כן, רֶבּ מנדלה. כיוון שהרחנו כאן שמץ ריח, תמצית, של 'המס', אנו מתירים לך את הנדר שלך. סוסה זאת תיחשב לך כאילו עמדת במלתך והוצאת את החלק השני של 'המס' על כל פרטיו ודקדוקיו. לכל הדעות אפשר לצאת בעזרתה ידי חובה טוב מאוד!"
כמה מעלות טובות למקום עלינו:
אילו נפלה לידי הסוסה סתם כך, בכלל בלי מקדמה שאפשר לקנות בה סוס - הרי דיינו!
אילו נפלה לידי יחד עם מקדמה, ולא היתה בתוכה תמצית של "המס" - הרי דיינו!
אילו נמצאה בתוכה תמצית של "המס", והדיינים לא היו מתירים את הנדר שלי - הרי דיינו!
אילו היו הדיינים מתירים את הנדר שלי, אך לא היו מתגרדים אגב כך גירודים משונים - הרי דיינו!
אילו היו מתגרדים אגב כך גירודים משונים, ואני לא הייתי יודע למה - הרי דיינו!
אילו הייתי יודע למה, ולא הייתי מבין שהסוסה כנראה מסוגלת לגרום שיתגרדו בגללה - הרי דיינו!
על אחת כמה וכמה שאני חייב להודות ליושב במרומים על שהסוסה נפלה לידי ועוד עם מקדמה לקניית סוס קטן, ויש בתוכה תמצית מ"המס", והדיינים התירו את הנדר שלי ואגב כך התגרדו גירודים משונים, ואני יודע למה ואני מבין שהסוסה כנראה מסוגלת לגרום שיתגרדו בגללה, לכפר על כל עוונותינו ולהצילנו מצרה.
הנה לכך, רבותי, התכוונתי בהקדמה הקצרה שלי.
מה שֶׁבִּפְנִים, רואים על הַפָּנִים!
ראש־חודש אלול, בעגלה עם הספרים, בין גלופסק לטֶטֶריווקֶה,
הקטן מֶנדֶלֶה מוכר ספרים.
פרק ראשון
סרוליק רוצה להיעשות בנאדם
כמו נֹח בשעתו, שנשאר יחיד בתיבה כשכל היצורים האחרים טבעו במבול, כך אני, ישראל בן ציפֶּה, נשארתי בעיירה שלנו רווק יחיד מכל חברי, שבגלל פגע השדכנים נעשו קודם זמנם בעלי־בתים9 צעירים ושקעו עד צוואר, שלא נדע, בעוני ובקבצנות. אותו פגע משמיים - השדכנים - הסתער גם על אמי, להציע לה שידוכים גם בשבילי. אמי, אשה פשוטה אבל פיקחית, היתה אלמנה, לא עשירה, אבל גם לא ענייה, התפרנסה מחנות של מיני סדקית, התהלכה עם מחרוזת פנינים, חייתה די טוב. אני הייתי אצלה בן־יחיד, היא התמוגגה ממני, עשתה כל מה שביקשתי. לכן כשהתעקשתי לא להתחתן צעיר, השגתי את מבוקשי. בהתחלה היא אפילו ניסתה לדבר על לבי ככה:
- סרוליק! כמה התפללתי לאלוהים שאזכה לַזמן שידברו בך נכבדות! הלוא אתה העין היחידה במצח שלי, אני הלוא מתכוונת רק לטובתך. שמע בקולי, שכה אחיה, ותתחתן! כבר הגיע, ממש הגיע, הזמן, סרוליק, תביט על עצמך!... גבר, בלי עין הרע!... זקנקן! החברים שלך כבר התחתנו לקראת הבר־מצווה שלהם. שמע, שכה אחיה, בקול אמא. תעשה מה שציווה אלוהים ושתהיה לי ממך נחת!
אבל כשראתה שדיבוריה מבוזבזים עלי, שאני עומד על שלי וכי כמה שלא תדבר, הלא שלי הוא לא, ויתרה לי וכבר לא השמיעה על כך אפילו מלה נוספת אחת. אמרתי לה את כל האמת באופן הכי ברור, שאני עדיין צריך להשתלט על כל הלימודים של הגימנסיה,10 לגשת אחר־כך לבחינות, להיכנס לאוניברסיטה וללמוד שם את מקצוע הרפואה, כדי שאוכל בסוף להועיל לעולם.
אמא! פניתי אליה, העולם היום הוא לא מה שהיה פעם. כבר הגיע הזמן, שככה יהיה לי טוב, להביט בעיניים פקוחות על האושר הגדול שיוצא היום לאנשים מהנישואים המוקדמים שלהם, על המציאוֹת הגדולות של הבעלי־בתים הצעירים שלנו! פעם היו ההורים מחתנים ילדים על סמך ה"ביטחון": אלוהים, שסיפק את צרכינו־שלנו, ודאי ישלח משהו גם להם, ואל דאגה, הם לא ימותו ברעב. בימים ההם הביטחון עוד איכשהו עבד, אבל היום הוא מביא רק צער וייסורים. קשה, קשה מאוד בימינו לחיות מחמש האצבעות וללוש לחמניות משלג, כל אדם חייב לדאוג בעוד מועד, ובכל הדרכים, להבטיח לעצמו את סיפוק צרכיו המרובים לאורך כל החיים, ובפרט אנחנו היהודים, שתמיד אנחנו במצוקה, חנוקים, לחוצים מכל צד, ואין לנו שום דרך לחלץ את עצמנו מהצרות אלא באמת רק דרך לימוד של איזה מקצוע, כמו למשל רפואה, או אולי איזו מלאכה אחרת. אם אני בעצמי לא אדאג עכשיו, בצעירותי, לעתידי, מה יהיה, חס ושלום, הסוף שלי? ממש אותו סוף של צעירים רבים במקומותינו שעשו, ככה נדמה, שידוך מצוין, ונפלו לבור של שומן, ואז השומן דלף ונשאר הבור! חלק נעשו קבצנים נודדים, חלק נעשו מלמדים, וחלק, שלא נדע, לא מוכשרים אפילו לזה. אבל אני אהיה רופא, והעולם ייפתח בפני, אני אהיה בנאדם, אשיג בקלות את חתיכת הלחם שלי. בלית ברירה הסכימה אמי גם לכך שאשקוד על הלימודים, אבל קודם הייתי מוכרח להבטיח לה שאשאר יהודי כשר.
היה לי דווקא ראש חריף. שום דבר בגמרא לא היה לי קשה מדי, ובעיר היו מדברים שיצמח ממני רב גדול. אבל על הרבנות ויתרתי לאחרים. נעלתי את עצמי בחדר והתנפלתי בחשק על כל המקצועות הדרושים לבחינות־הבגרות. מתמטיקה, כלומר חשבון, פיזיקה, דקדוק ושפות הלכו לי בקלי־קלות כמו על חמאה. היה לי קשה רק בהיסטוריה וגם במה שהם קוראים "תורת הספרות". הייתי צריך ללמוד הכל בעל־פה, לדחוס מעשיות טיפשיות ומלחמות, איך מיום שנברא העולם עד היום החטיפו אנשים אחד לשני מכות רצח, עשו זה לזה את המוות, צרות־צרורות, ייסורים נוראים, ועוד לזכור בדיוק באיזו שנה, באיזה מקום! לזה ולעוד דברים דומים קוראים היסטוריה... נוסף על כך הייתי צריך לשנן גם איזה שטויות במיץ עגבניות, מעשיות על גיבורים נוראים, שיכורים כבירים, שודדים מהוללים; מעשיות על גלגולים, על מכשפים ומכשפות; מעשיות על מים מְחַיִים ועל מים ממיתים, על תפוחים מזהב וסוסים מוזהבים.11
חוץ מכל אלה הייתי צריך ללמוד לפטפט כמו תוכי על איזו חתיכת מליצה שמישהו כתב בשפה יפה,12 להכניס לתוכה דקויות, חידודים ופירושים כאלה, שלא אני, לא המחבר בעצמו ולא מי שלמד אתי הבנו, ובשעת המעשה היה צריך להתרגש מאוד, לצאת מהכלים, לצעוק בקולי־קולות, לנפנף בידיים וברגליים ולדבר אש־להבה, כאילו אלה סתרי תורה, רזי קבלה. היה צריך לעשות מזה עסק גדול, להקדים הקדמות ארוכות, לחשוב איפה אפשר לעקם את הכתוב, להרחיק אותו מהשכל הישר ולהסביר את כל אותם פזמונות ושטויות הכי אחרת שאפשר מההסבר הפשוט, עם כל הפלפולים שקוראים להם "תורת הספרות". תגידו מה שתרצו, לבנאדם בוגר קשה מאוד לקלוט ולסחוב במוח מיני דברים כאלה, ובפרט למי שיש לו ראש טוב וחשק גדול ללמוד דברים מועילים כלשהם. אכן אני אומר לכם שוב, שהיה לי קשה מאוד עם המעשיות הללו, והדחיסה הקבועה שלהם פשוט גמרה לי את הראש, הרסה לי את הבריאות, את הגוף ואת החיים, ועשתה ממני גולם. לעתים פשוט נעשיתי ממש מטורף, הסתובבתי מבולבל כמו סהרורי. נהיה לי רעש בראש שהסתחרר כמו טחנת־רוח, אכן היה אפשר לצאת מהדעת. לפעמים התחיל לנקר בי ספק אם בכלל אצליח להוציא לפועל את התוכנית שלי ולהיכנס לאוניברסיטה. מה כבר לא יכול לקרות? אולי בזמן הבחינה אשכח איזו מעשייה טיפשית, או איזה פזמון ייפול לי מהידיים. ואז בבת־אחת יישבר לי הראש - וסוף שחור לכל עמלי, ללימודים שלי ולדוֹקטוֹריה שכל־כך רציתי להגיע אליה; אז יהיו לתל חורָבות כל התקוות שלי, וגם אני־עצמי! מה אעשה ואיזה פרצוף יהיה לי? אשאר יהודון נדכֶּה, אתמקמק בעבודה קשה ובדיוק כמו כל היהודים האחרים אצטרך לסבול כל החיים מכל אחד חרפות, ביזיונות, אשאר רועה־רוח, אהיה כוח בלי חומר, כלומר: ארגיש שיש בי כוח לעשות משהו, אבל לא תהיה לי אפשרות להוציא את הכוח אל הפועל; לא יהיה לי על מה להפעיל אותו ולהביא בעזרתו תועלת, כמו שקורה, אבוי, אצל רבים מהיהודים שלנו... אשאר יהודי ולא אדם...13 אשאר חידה לא־פתורה: אהיה משול לאיזו גברת שמטאטאת, שמנקה הכל, ואת עצמה היא מחביאה בזבל באיזו פינה; לאיזו גברת שמסתובבת פה ובכל־זאת היא לא נמצאת כאן בעולם; שהיא בשר ודם ובכל־זאת נראית בעיני כולם כאילו היא לא־כלום!... אחת משלוש הגברות האלה אני יודע - זוהי מטאטא - ושתי האחרות... אבל מה זה משנה, מבין או לא מבין - מה שאהיה אהיה, אבל בנאדם לא אהיה!
ההסתגרות הקבועה, הלימודים והשינון, וכמובן החששות הבלתי־פוסקים שמא יהיה כל עמלי לשווא חלילה, כל אלה הפכו אותי לצל־אדם. נעשיתי רזה כמו קיסם, חלשלוש ועצבני נורא, ונוסף על כך הייתי תמיד מודאג, שקוע במרה שחורה, עד שכמעט לא היה אפשר להכיר אותי. לפעמים נעשיתי כמו המום ומפוזר, וההתנהגות והמעשים שלי נהיו מוזרים מאוד. כשהיתה תוקפת אותי המרה השחורה הייתי מקלל את כל המכשפות, את הבָּאבָּה יאגה הארורה ואת המכשף קושצֵ'יי כאחד,14 ושולח אותם לכל הרוחות השחורות! כשהוטב לי הייתי מתפייס איתם: שוב בָּאבָּה יאגה, עוד פעם קושצ'יי וכל החבילה של בני מינם. אמא היתה מביטה בי ובוכה והתחילה להביא אלי דוקטורים ומרפאים. הם נתנו לי בקבוקונים, יצקו לתוכי תרופות, דרשו בתוקף שלמען־השם ולמען־השם אלך הרבה לטייל בקיץ, אנשום אוויר צח מחוץ לעיר ואחשוב פחות.
אוי, אילו הבינו הדוקטורים יותר והיו משחררים אותי מכל השטויות שעשו אותי חולה ודפקו לי את הראש!
