הקדמה
כשהייתי בת שבע או שמונה, חשבתי שכאשר שוחים חזרה אל החוף מאמצע הים רואים תמיד הר מיוער מתרומם, כיפת זהב נוצצת על מדרונו וקוביות בתים לבנות מטפסות עליו. ליטופם של מי הים החמימים וגובהו של הכרמל, בדומה לגוני הכחול והירוק שלהם, היו שזורים זה בזה בהווייתי ומובנים מאליהם כמו האוויר לנשימה.
ספר זה, שרובו עוסק ביצירות ספרות שנכתבו על חיפה ובשחזור אתריה המרכזיים, נובע ממהלך חיי. גרנו בהדר הכרמל, השכונה היהודית שנבנתה על מדרגת ההר התיכונה של המדרון הצפוני של הכרמל. דירתנו הראשונה שכנה בקצה המערבי, קרוב לקו הבלתי נראה שעבר בין בתים יהודיים וערביים, אך החל מכיתה א' ועד לפרידתי מהעיר עם סיום בית הספר התיכון, גרנו כמהלך חצי שעה מזרחה משם באותה שכונה. "חיפה" שבספר זה היא אפוא בראש ובראשונה הדר הכרמל, השכונה בה גדלתי, ואפילו לא כל השכונה כי אם מסלול מוגבל: המסלול של שמונה־עשרה השנים בהן הייתה העיר ביתי וכל עולמי. זוהי ישות מוגבלת במקום ובזמן: פיסה אחת של שכונה אחת כפי שהתקיימה בין 1948 ל־1966. אתרים ובניינים שנמצאו בה; הרחובות שלאורכם עמדו; אנשים שהילכו ביניהם ובילו את חייהם בקרבם. אך כמו שלאנשים יש הורים וסבים, ואף ילדים ונכדים, כך גם לבניינים ולנופים. ומכיוון שכך, גוש הזמן הזה שמתחיל כביכול ב־1948 ונגמר ב־1966 נמשך קדימה לעשורים הבאים, אך בעיקר נמתח אחורנית למפנה המאה העשרים, לשנים בהן רוב תושבי העיר היו ערבים ומיעוטם תערובת ססגונית של יהודים, טורקים, טמפלרים, גרמנים ואחרים, ואילו חיפה העברית הייתה רק ניצוץ או רעיון. בהשראת הרצל כינוה אז "עיר העתיד", ובשנת 1912 הקימו בה "טכניקום", היכל מדע שכמוהו לא היה בכל רחבי המזרח התיכון. השם שניתן לשכונה שתצמח סביבו כעבור עשור נלקח מנבואת הנחמה של ישעיהו: ״יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר, וְצִיָּה; וְתָגֵל עֲרָבָה [...] כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן־לָהּ, הֲדַר הַכַּרְמֶל" (ישעיהו לה, 2-1), כשתבוא הגאולה, יפרח המדבר והדר הכרמל יינתן לו...
בחיפה של אותו זמן נפגשו אימפריות. אחת ששקעה לה ונסוגה והשנייה שתשקע עשורים אחדים מאוחר יותר. העבר העות'מאני התנגש בעתיד הבריטי, ואפילו הקייזר הגרמני בחש בקדרה. ואל אותה עיר קטנה אך מתפתחת, בשלהי שלטון השולטן, נהרו באותן שנים אלה שגורלותיהם ייקבעו על ידי מסעותיהן של האימפריות — תוך זמן קצר פרצה מלחמת עולם, הארץ נכבשה ומרחבי שלטונם של הטורקים חולקו בין הכוחות הגדולים. האנגלים, שלטשו עיניים לעיר ולמפרצה זה לא מכבר, זכו בפלשתינה, ובחיפה בתוכה, למנדט של כשלושים שנה של פיתוח מסחרר. הם ראו בה את מרכז האימפריה הבריטית במזרח התיכון והפכוה לעיר נמל מודרנית ומערבית, מוקד גיאו־פוליטי כלכלי וצבאי. פקידי אימפריה בעלי שם הוזמנו להכין תוכניות מתאר לעיר לפי התיאוריות המובילות של התקופה. אך בה בשעה, אימפריה חדשה, רשעה, הלכה והתגבשה. היא לא הגיעה אל גבולות הארץ מעולם אבל הדי כוחה וכובד זרועה הגיעו גם הגיעו. גלים של יהודים שנפלטו מאירופה שטפו את חופי הארץ וביניהם, אדריכלים רבים בוגרי בתי הספר דוברי הגרמנית לאדריכלות שהיו המתקדמים ביותר בתחום זה. בחיפה המנדטורית השתלבו אפוא שמרנות אדריכלית אנגלית ואוונגרדיזם יהודי־גרמני והתחברו עם האדריכלות המקומית והצורות המזרח־תיכוניות.
נוצרה במקום עיר חדשה, נפרדת מהעתיקה, על ידי אדריכלים מוכשרים בשנות העשרים והשלושים לחייהם, רובם באו לארץ בין 1939-1933 ממקומות ומרקעים שונים והביאו איתם רעיונות חדשניים. הם היו בעלי יוזמה ודחף יצירתי, מושרשים בארצם החדשה אך עדיין לא מנותקים מעברם התרבותי. הסגנון שפיתחו בחיפה היה טבוע ברובו בחותם גרמני מתקופת חלוצי האדריכלות המודרנית, הבאוהאוס והסגנון הבינלאומי, וניכרה בו השפעת אריך מנדלסון, שתירגם את התנועות המודרניות לשפה האקלימית ולתרבות המקומית. פניה של העיר החזיקו בתוכן השפעות אדריכליות ערביות, קולוניאליות ומודרניות, אך עד סוף שנת 1939 השתלטה האדריכלות המודרנית על הדר הכרמל ויצרה בה אריג עירוני מודרני עקבי. המודרניזם, שנחשב לתנועה חצופה או אופנה חולפת, היה לשפה שהתפשטה בכל תחום: דירות, בתי ספר, מבנים עירוניים. לפי הרברט וסוסנובסקי, מחברי באוהאוס על הכרמל, יש לחיפה משמעות אוניברסלית בהיסטוריה של האדריכלות והתכנון המודרניים שכן היה בעיר ריכוז של דוגמאות אדריכלות מודרנית שלא הייתה לו מקבילה מחוץ למרכזים המובהקים של התנועה בלב אירופה. זאת ועוד, מה שהופך את סיפורה של חיפה לבעל חשיבות שמעבר למקומי היא התופעה של העברת האוונגרד — בתכנון עירוני מבריטניה ובאדריכלות ממרכז אירופה — ושתילתו על החוף המזרחי העתיק של הים התיכון.
לאותה פיסת ארץ יפה בה גדלתי, הדר הכרמל, יש אם כן זיכרון והיסטוריה: האנשים ששירטטו את מתארה, תיכננו את בתיה, סללו את רחובותיה ושתלו את גניה. תולדותיה מחזיקות בתוכן גם את סיפור התהוותה ומאבקה לחיים של קהילייה שלמה על רקע נוף יחיד במינו, בצומת דרמטי: גיאוגרפי, פוליטי, לאומי, אסטרטגי, אדריכלי והיסטורי.
מבנה הספר ומסלולו נקבעו לפי מפתי האישית. מפה זו אוצרת בחובה את הפינות והצמתים, הבניינים והמדרגות, החנויות, הגנים והנופים שעיצבו את דמותי כמו את דמותם של בני זמני ומקומי. רבים מהבניינים שהקיפו אותנו ושמככבים בספר נבנו בעשור הרביעי של המאה העשרים, אך כל פרק מתמקד בצד אחר של חיי העיר ושל תושביה הצעירים.
חוט השדרה הגיאוגרפי של הספר וחמשת פרקיו או תחנותיו, הוא רחוב הרצל, הרחוב הראשי של הדר הכרמל. מתחילים את המסלול סמוך לראשו שבמערב השכונה ומתקדמים לאורכו מזרחה, אך לא תמיד בקו ישר. מן הציר המרכזי שלו נמתחים חוטים צפונה ודרומה, או בשפת חיפה, למעלה ולמטה. התחנה הראשונה נמצאת צפונית מהרצל. שם עמד הבית הראשון בו גרתי, בשכנות לבתים ערביים ישנים, כשבסמוך להם ניצבים בנייני השלטון שנבנו בזמן המנדט הבריטי. פרק זה הוא המקום בו נצורים זיכרונותיה של העיר: שרידי התקופה העות'מאנית, טביעות האצבעות הקולוניאליות הבריטיות והנוכחות הערבית הנצחית. בניינים אלה, סיפוריהם ומעמדם בתולדות העיר, נידונים כאן יחד עם יצירות ספרות המשקפות את אופיו של המקום. משם נמשך המסלול דרום־מזרחה אל התחנה השנייה, הצומת שמותח את זרועו התלולה מעלה, עד לטכניון שעל המדרון, לב הדר הכרמל. זהו הצומת העמוס של רחובות הרצל ובלפור, מהמקומות האהובים על סופרי העיר. הבניינים שיוצרים אותו מייצגים את המהפך האדריכלי משמרנות למודרניזם שהתחולל בחיפה בשנת 1929. התחנה השלישית נמצאת מזרחה משם, במקום בו הרצל פוגש את רחוב ארלוזורוב האלכסוני. שם סוטה המסלול צפונה לכיוון הים ועובר בדרכו את שוק תלפיות, יצירת המופת של הבאוהאוס הישראלי. שם נוגעת הדר בוואדי סאליב, האזור החיפאי הטעון חברתית ופוליטית שמשתקף גם ברומן העירוני הישראלי הראשון. התחנה הרביעית קטנה: שני בניינים העומדים ברחוב הרצל זה מול זה, בית הספר אליאנס בו למדתי ובית הכנסת המרכזי של השכונה. כל אחד מהם מייצג רגישויות אדריכליות ופילוסופיות שונות: השאיפה להשכלה כללית רחבה מול מבצר הדת. התחנה האחרונה היא גם ביתי האחרון בחיפה. מאותו בית, הנמצא כמעט בסוף רחוב הרצל, מטפס המסלול מעלה ברחובות קטנים ומדרגות, ומגיע עם צופי גאולה ועם גיבורים ספרותיים מאוהבים עד קרוב לקו הרכס של ההר.
אמת, הסיור המוצע כאן קצר ביותר; צעדיו הקטנים של ילד יכולים לגמוע את רובו תוך שעות אחדות. אולם הודות למבנה הטופוגרפי של העיר ולתכנונה האורבני, המראה הגדול תמיד נוכח בתוך האזור התחום, הקטן. בכל הצטלבות רחובות צריך רק להציץ שמאלה או ימינה כדי לראות את ההר או את הים וכך יודעים שאין למקום גבולות ושהמרחבים מחכים; הדר הכרמל שלי איננה שכונה קטנה כלל וכלל. היא חסרת גבולות, אופקיה רחבים והיא נמשכת עד לאינסוף.
נילי שרף גולד, 2018