פרולוג


גארין
לפני שש עשרה שנים


"מצטער על האיחור, חבר'ה." השלכתי את הז'קט שלי על המיטה והתיישבתי על הרצפה בין קיילי ובילי. "תראו לי מה השגתם הערב."


"זה לא היה ערב טוב עבורי," אמרה קיילי. היא הייתה לבושה עדיין בז'קט שלה ושפשפה את זרועותיה כאילו לא הצליחה להתחמם. הושטתי יד לאחור, והרמתי את המעיל שלי מהמיטה כדי שאוכל להעביר לה אותו. "הינה, שימי את זה עלייך; זה יחמם אותך." תמיד היה לה קר. הנחתי שזה היה קשור לעובדה שהייתה רזה כל כך, וזה משום שלאימא שלה לא היה מספיק כסף לאוכל. היא מכרה את תלושי המזון שלה תמורת כסף.


כמו אימא שלי.


כמו אימו של בילי.


אנו הילדים שחיינו ב'לב' – זה היה שמו של פרויקט הדיור שלנו – נאלצנו להרוויח את כספנו בעצמנו ולקנות את המזון שלנו.


ארבעה רחובות ארוכים עם למעלה ממאתיים דירות, ואף אחד לא היה מוכן לוותר אפילו על קופסה של מקדונלד'ס. אולי קראו לו על שם השריר שהשאיר אותנו בחיים, אך מה שהיה פה, לא היה חיים.


ה'לב' מצץ לגמרי את החיים מכולנו.


"תודה, גארין." קיילי שילבה את רגליה מלפנים, וכיסתה אותן עם הז'קט.


חייכתי אליה. "הערב היה לי ממש טוב," אמרתי, ושפכתי על השטיח את כל השטרות והמטבעות שהיו לי בכיס.


"שלוש מאות ארבעים ושמונה דולר."


"לעזאזל," אמר בילי. "תראו את כל כספי הסמים האלה." הוא ערם את המטבעות בערמה. "הרבה קבצנים הערב, מה?"


הקבצנים קנו לעצמם סמים עם מטבעות. ברוב הפעמים הם הושיטו לי כוס מלאה – אותה הכוס שאיתה קיבצו נדבות.


הייתי שומר את הכוסות בסמטה, בשורה על הקיר, ומכניס את הכסף הקטן לכיסים בכל פעם שהלכתי להתארגן על סחורה. מריו, הבוס שלי, היה בעל חנות פינתית. הוא החביא שם את כל ההרואין. הייתי הולך לשם ומחזיר למריו את המקדמה שלקחתי, ואז הייתי ממלא את כיסיי בבלונים ובשקיות קטנות.


הרואין היה הרבה יותר קל לסחוב מאשר המטבעות הכבדים. הוא גם לא משך את מכנסיי מטה.


"הייתם צריכים לראות את כל הנרקומנים שעמדו בתור הערב," אמרתי. "הייתי בטוח שיקראו לשוטרים."


"מישהי מהזונות ניסתה למצוץ לך?"


לא הבטתי בקיילי כשעניתי על שאלתו של בילי, "לא הערב." שנאתי כשדיבר על החרא הזה מולה. "אני לא מוכן שהזונות האלו ייגעו בי. לחצי מהן אין אפילו שיניים."


"שמעתי שזה גורם להן למצוץ טוב יותר, רק עם חניכיים בלי שיניים. אתה יכול לתאר לעצמך?"


"ממש לא. אני ממש לא רוצה לדמיין."


הרגשתי את קיילי בוהה בי, אך המשכתי להסתכל על בילי. "איך היה לך הערב?" שאלתי אותו.


"לא יכולתי למצוא שום דבר למשכן חוץ מנגן דיסקים וכמה מקדחות ישנות. המניאק הקמצן בחנות המשכון נתן לי רק שתיים עשרה דולר על זה משום שהמקדחות היו חלודות כל כך. חורף מזדיין. אנשים דואגים לנעול את הדברים שלהם בפנים כי קר כל כך."


"שתיים עשרה זה לא כזה גרוע," אמרה קיילי.


בילי השליך חבילת שטרות על הרצפה, וחיוכו הסגיר את העובדה שהוא עדיין לא סיים. "לא, אבל שישים ושתיים זה עדיף. קיבלתי חמישים דולר על הצמיגים."


"צמיגים?"


"אתה נועל את הרכב שלך כדי שלא אצליח לגנוב שום דבר. אז אקח לך את הצמיגים כדי שלא תוכל לנסוע לשום מקום."


"אוי, איזה קטע." צחקה קיילי.


החטפתי לבילי אגרוף בכתף. "זה ממש דפוק. אתה יודע את זה, נכון? אקרע אותך אם תגנוב לי את הצמיגים."


בילי גנב הכול. לא היה אכפת לו אם היה לזה ערך רגשי, אם זה היה הדבר הזול ביותר שהיה לך, או אם היו אלה הצמיגים שעל רכבך. משפחה וחברים היו הדברים היחידים שהיה אכפת לו מהם. הוא לא פחד מכלום.


כמו כולנו ב"לב."


חוץ מקיילי.


"אתה מתכוון שתקרע אותי אם אגנוב לאימא שלך את הצמיגים כי אתה לא מבוגר מספיק כדי לנהוג עדיין."


"גם אתה לא," החזרתי לו. "חוץ מזה, הרכב של אימא שלי עוקל מזמן, כך שאין לה צמיגים שתוכל לגנוב."


"אתה יודע שלא אקח דבר מאף אחד מכם." בילי הביט בשנינו. "אבל המזדיינים האלו שאני גונב מהם, הם יכולים לנסות ולהרביץ לי כמה שהם רק רוצים. הם לעולם לא יתפסו אותי. אני מהיר מדי." "גארין!" צעקה אימא מלמטה.


"מה?" צעקתי חזרה.


"אני יוצאת. תוודא שאתה מזיז את התחת שלך והולך לבית הספר בבוקר. לא כדאי לך שאקבל עוד טלפון שיספר לי שהברזת שוב. אתה שומע אותי?"


"כן, אני שומע אותך."


בסופו של דבר העברתי את מבטי לכיוון קיילי. היא חייכה אליי.


בפעם האחרונה שהברזתי מבית הספר, עשינו זאת יחד. עישנו ג'וינט בחדר שלי ותפסנו מונית לביתו של מריו כדי לשחות בבריכה המקורה שלו. זה היה לאחר שלקחתי אותה לקנות בגד ים. בגד הים היחיד שהיה לה היה ביקיני עם חור ענק מאחורה שחשף את החריץ בישבנה. היא הרגישה לא בנוח ללבוש את זה, אבל אלוהים, כמה שרציתי שתלבש, גם אם הייתי צריך להחזיק את הנשימה ולצלול כדי לפתוח את עיניי עד שהן שרפו מהכלור. הייתי עושה זאת רק כדי לראות קצת יותר מגופה. לא סיפרתי את זה לקיילי. במקום זאת, הצעתי לקנות לה אחד חדש. היא לא יכלה להרשות זאת לעצמה, ובשל כך היא לא הייתה באה לשחות בכלל. וזה אומר שהיא גם לא הייתה באה לים באותו הקיץ. לא יכולתי להניח לזה לקרות. הים היה הדבר הטוב ביותר בעיר הארורה הזו.


"כמה הרווחת הערב?" שאלתי אותה.


השיער שלה כיסה את פניה. ולמרות שרציתי מאוד לתחוב אותו אל מאחורי אוזנה, לא עשיתי זאת. לא ברגע זה ובטח לא מול בילי.


היא הושיטה את אגרופה הקמוץ ופתחה אט אט את אצבעותיה. על כף ידה נחו מספר שטרות מקומטים. "חורף עכשיו. אין אנשים בים שאוכל למכור להם בקבוקי מים, ואין תיירים שמטיילים על הטיילת. וכשאני מנסה לקבץ נדבות מחוץ לקזינו, אף אחד לא מוכן אפילו לתת לי את הכסף הקטן שלהם מכיוון שהם הפסידו כל כך הרבה כסף בקזינו. אני לא ברמה שלכם."


"אז תגרמי להם להסתכל עלייך, קיילי," אמר בילי. "תבליטי את הציצים שלך, תרימי קצת את החצאית, ותגרמי להם לרצות לפתוח את הארנקים שלהם."


"סתום ת'פה, בילי!" המבט שנעצתי בו הבהיר לו שלא התבדחתי. עוד מילה ואקרע אותו. לא היה אכפת לי שהוא החבר הכי טוב שלי. הוא לעולם לא ייתן הוראה שכזו לקיילי.


"אתה רוצה שאיזה גבר יחטוף אותה מהרחוב ויאנוס אותה? כי זה מה שיקרה אם היא תעשה את זה."


"לעזאזל, גארין, אתה צודק. לא חשבתי בכלל. ברור שאני לא רוצה שמשהו כזה יקרה לקיילי."


קיילי הפילה את המזומן בחיקה וקברה את ידיה בתוך הז'קט. "זה בסדר. אני יודעת שלא התכוונת לזה, בילי."


"את משתדלת מאוד להרוויח כסף, ואני יודע את זה," אמר לה בילי.


היא הנהנה. "אני ממש לא יודעת מה עוד לעשות עד הקיץ."


הקול שלה היה רך וידעתי שהיא ניסתה שלא לבכות. "גארין, אתה סוחר טוב כל כך, ואתה עושה המון כסף ובילי, אתה הנוכל הטוב ביותר בכל בית הספר שלנו. אתה יכול לגנוב טבעת יהלום מהאצבע של מישהי והיא לא תדע בכלל. אני לא יודעת לעשות כלום."


"בולשיט," נבח בילי. "את חכמה יותר ממני ומגארין, ויש לך יותר כשרון משנינו יחד. הדברים האלה שאת עושה על המחשב זה משהו שאף פעם לא ראיתי."


"אתה מתכוון לעיצובים שלי?"


"כן, אלו."


"אבל חסרים בהם כל כך הרבה פרטים, ואני חייבת עוד הרבה מאוד תרגול. הזמן היחיד שיוצא לי לעבוד עליהם זה בזמן השיעור השני של מר גונתר... אלא אם כן אימא מתכוונת לקנות לי מחשב, וכולנו יודעים שזה לא יקרה."


"כן, מה שתגידי. הם טובים," הוא אמר. "ממש ממש טובים."


חיכיתי עד שבילי סיים לכפר על דבריו. "הוא צודק," אמרתי. "את טובה מדי בשביל להיות שם בחוץ ולפתות, ובהחלט טובה מדי בשביל לסחור. אז רק תתמקדי בלמכור את העיצובים הללו ותשאירי את ענייני הרחוב לנו."


היא תחבה לבסוף את שערה מאחורי האוזן. שמחתי שהוא כבר לא הסתיר את פניה, אך רציתי מאוד שאצבעותיי הן אלה שיעשו זאת. "אתם משלמים על הכול, וזה ממש לא הוגן," היא אמרה. "אני חייבת לעזור איכשהו ואני חייבת לחשוב על דרך להחזיר לכם."


לא נתנו לה הרבה – אוכל, בדרך כלל, קצת בגדים, נסיעות במונית ברחבי העיר מכיוון שלאיש מאתנו לא היה רכב. שמחתי לעשות זאת. הייתי מוכן לקנות לה אוכל מדי יום אם היא הייתה מאפשרת לי. אבל לא הסכמתי בשום אופן שתחזיר לנו.


"את עוזרת," אמרתי.


"איך?"


"כן, איך?" שאל בילי.


שלחתי לעברו עוד מבט נבזי כדי שישתוק. "פשוט תסמכי עליי, קיילי, שאת עוזרת."


קיילי הייתה הסיבה שבגללה לא עזבתי את בית הספר ועברתי לגור באחת הדירות של מריו כדי לסחור כל הזמן. זה היה עדיף מלגור ב'לב' עם אימי ואחותי. אבל קיילי גרה מספר דירות מעליי, והיא הייתה ברוב השיעורים שלי, אז נשארתי.


רציתי להיות קרוב אליה.


"תוכלי להחזיר לנו כשתרוויחי את הכסף הגדול ממכירת העיצובים שלך כשאני וגארין עדיין נהיה כאן, נמשיך לגנוב ולסחור," אמר בילי.


"אני לא אהיה כאן," אמרתי. "נותרו לי עוד ארבע שנים, ואז אני מסתלק מאטלנטיק סיטי."


"לאן אתה הולך?" שאל בילי.


"וגאס. מריו מכין אותי לעבוד במלון שלהם שם. ברגע שאהיה בן שמונה עשרה ואקבל את התעודה שלי, אני בחוץ."


קיילי עדיין לא ידעה זאת, אבל התכוונתי לקחת אותה איתי. במעבר לווגאס נוכל כולנו להרוויח יותר כסף, ואוכל כנראה לדאוג להם לעבודה בקזינו. "טוב, אני הולכת לקולג'," אמרה קיילי.


ראשינו הסתובבו לכיוונה. הילדים פה לא הלכו לקולג'. רובם לא הצליחו להגיע לשנה הראשונה בתיכון.


"זה..."


"מטרה גדולה מצידך," אמרתי, וסיימתי את המשפט של בילי.


"אני חייבת לנסות לקבל מלגת לימודים מלאה. כל החיים רציתי ללכת לקולג'. איכשהו, אגרום לזה לקרות."


הייתי חייב לדבר עם מריו ולבדוק אם יש לו או למישהו מהחברה שלו קשרים במכללות סביב וגאס. אולי הוא יוכל להכניס אותה. אשלם על הלימודים שלה, ואוכל לגרום לזה להיראות כאילו קיבלה מלגה. זו הדרך היחידה שבה תיקח ממני כסף וכנראה הדרך היחידה לוודא שתבוא לווגאס.


"אם זה מה שאת רוצה," אמרתי לה, "זה יקרה."


"יש עוד זמן עד שזה יקרה," היא אמרה. "ומכיוון שהקיץ עוד רחוק, אולי אוכל לעזור לך לסחור שם בטיילת." היא הביטה לכיוונו של בילי. "או שאוכל לעזור לך לפלח – "


"אין מצב, קיילי," קטעתי אותה. "אמרתי לך, תשאירי את ענייני הרחוב לנו." הרמתי את הכסף שלי מהרצפה ותחבתי אותו לכיס.


בדרך כלל לקחתי עשרים דולר מהרווחים שלי בכל לילה כדי לקנות אוכל, ואת השאר חסכתי. אבל הערב, התכוננתי לבזבז קצת יותר. "בואו, חבר'ה."


"לאן הולכים?" שאל בילי. "התרוצצתי כל הלילה והרגליים שלי כואבות. אני מקווה שאתה לא לוקח אותנו רחוק מדי."


קיילי הושיטה לי את המעיל שלי ולבשתי אותו תוך כדי הליכה לכיוון הדלת.


"זה לא רחוק," אמרתי.


"להביא סוודר או משהו?"


הדאגה בקולה של קיילי גרמה לי לעצור בכניסה ולהסתובב אליה. אני קניתי לה את החולצה שלבשה מתחת, והיא לא הייתה עבה מספיק כדי לחמם אותה.


הוצאתי קפוצ'ון מהארון שלי. "זה מחמם יותר מכל מה שיש לך בבית."


היא הורידה את הז'קט, לבשה את קפוצ'ון ורכסה את הז'קט מעליו. היא דחפה את אפה לתוך הקפוצ'ון. "זה מריח כמוך."


"זה הכי אהוב עליי. אני לובש את זה הרבה."


היא משכה החוצה את פניה וחייכה. "אני יודעת."


"אנחנו מתכוננים לקשקש על הקפוצ'ון המסריח שלך כל הלילה או שהולכים?" נבח בילי.


גלגלתי את עיניי. "כן, בואו."


"לאן אתה לוקח אותנו, גארין?" שאלה קיילי, והשתרכה מאחוריי.


ירדנו במדרגות ויצאנו מהדלת הקדמית, לאחר שעברנו את דירותיהם של קיילי ובילי בדרך החוצה מ"הלב". "אני לוקח אתכם לארוחת ערב כי כולנו חייבים לאכול משהו. ואז, נלך ליהנות איפשהו." אצטרך להתקשר למריו כשנגיע לארוחת הערב. הוא הרשה לי להשתמש בבריכה המקורה שלו ולבלות בחדר המשחקים שבמרתף שלו בכל פעם שרציתי, אך אצטרך לבקש ממנו רשות להביא איתי את חבריי. ואז אצטרך לדבר עם בילי. אף פעם לא הבאתי אותו למריו. פחדתי שיגנוב משהו. הייתי חייב שיבטיח לי שלא. בילי לא יפר הבטחה – לא לי בכל אופן.


"מתאים לי קצת ליהנות," אמר בילי.


חיכיתי שקיילי תאמר משהו. כשהיא לא אמרה, האטתי, כדי שתוכל להדביק אותי.


"מה איתך?" שאלתי אותה.


חיוכה היה רחב יותר מהחיוך שחייכה בחדר השינה שלי למרות שהיא רעדה כעת. "ברור שמתאים לי."


"יופי." הפסקתי ללכת, ושלושתנו יצרנו מעגל צפוף.


שיניה של קיילי נקשו חזק עד כדי כך שבילי ואני שמענו.


הייתי חייב להוציא אותה מהקור הזה.


"אתה בטוח שאתה לא יכול לרוץ, בילי?"


"אהה, לכל הרוחות. אני תמיד יכול לרוץ אם אני חייב."


אחזתי בידה של קיילי והתחלנו לרוץ.


"אז תתחיל לרוץ!" צעקתי אליו מעבר לכתף.


קיילי הצליחה לבסוף להפסיק לרעוד ברגע שלגמה מהשוקו החם בארוחת הערב. שלושתנו טרפנו המבורגרים עם בייקון וגבינה יחד עם תוספת גדולה של צ'יפס וטבעות בצל ויצאנו לכיוון מריו.


ידעתי שקיילי נהנתה אצלו; היא לא הפסיקה לחייך ולצחוק כל הלילה. מריו הרשה לנו אפילו להכין ביצים לארוחת הבוקר ונתן לנו טרמפ לבית הספר. קיילי נרדמה על כתפי עוד לפני שמריו יצא מהשכונה שלו. לא רציתי להעיר אותה כשהגענו לבית הספר. היא הייתה זקוקה לשינה. אך כשהערתי אותה, אהבתי את הצורה שבה עיניה נראו כשפקחה אותן ממש לאט ושפשפה את הקצוות באצבעותיה הקטנות.


שיט, אהבתי את זה מאוד.


אך לא היו עוד הרבה לילות כאלו – שלושתנו יחד, פיכחים, מרוויחים ברחובות וחוגגים עם הרווחים שלנו.


הלילות שבאו לאחר מכן לא היו מהנים בכלל. הם היו טרגיים.


הרסניים.


הם היו לגמרי חשוכים...


פרק 1


קיילי


הייתה כל כך הרבה ניירת שלא הצלחתי לראות את שולחן הזכוכית שלי. ערמות על גבי ערמות של תיקיות והדפסים של עיצובים מסומנים. ידיי נשארו קפואות בחיקי. זה היה יותר מדי. לא ידעתי על איזה פרויקט לעבוד קודם, איזה מועד הגשה דרש את התייחסותי המיידית. רשימת המטלות שלי הייתה מגלה לי, אך היא הייתה גם קבורה איפשהו מתחת להכול, יחד עם המקלדת והפלאפון שלי. מישהו כנראה התקשר כי הערמה בצד ימין רטטה. חפרתי וחיפשתי עד שאצבעותיי נגעו בפלסטיק הקשיח והרמתי אותו לאוזני.


"אנתוני, היי. אוכל לחזור אליך בערב? אני בדיוק נכנסת לפגישה חשובה."


אם הייתי מספרת לאחי שאני לא יכולה לדבר איתו כרגע מכיוון שהייתי המומה לגמרי, הייתי זוכה לתגובה נבזית. לא יכולתי להתמודד עם נבזיות.


לא עכשיו.


"לא התקשרתי כדי לדבר על כסף או על העסק," הוא אמר. "יש לי חדשות, ונראה לי שתרצי לשמוע את זה ברגע זה. אך אם את חייבת לחזור אליי..."


הסתובבתי בכיסא כדי להסתכל מהחלון, ולספוג את המראות של מרכז העיר בטמפה. אחי היה במרחק של שעות, באטלנטיק סיטי, אך הרגשתי שהוא עומד לצידי, ומסתכל עליי במבט נבזי.


"מה קרה?" שאלתי.


"בילי אש נמצא מת אתמול בלילה."


הנחתי את ידי על החזה כדי לנסות ולעצור את הכאב שהרגשתי בלב.


"אלוהים אדירים." בילי אש.


מת.


"איך? הוא לא נורה, נכון?"


"מנת יתר." הוא השתהה, והרגשתי את עצמי נרגעת ממש מעט.


"הרואין, ממה ששמעתי."


לפני שתיים עשרה שנה, כשהייתי תלמידה בתיכון, איבדנו את אחיו של בילי. מותו של פולי היה לילה שלעולם לא אשכח. זו הייתה הסיבה שהבית באטלנטיק סיטי לא היה הבית שלי יותר.


ועכשיו, שני האחים אינם.


המחשבה גרמה לכאב בחזה שלי להתעצם מרגע לרגע.


להרואין הייתה היכולת להקהות את הכאב, ולבילי היה הרבה כאב. כולנו כאבנו באותם הזמנים – בילי, גארין ואני. אבל אני שמרתי את הכאב שלי מעומעם בכך שקברתי את עצמי בשיעורי בית, וגארין הצליח לשלוט בשלו בכך שהטביע את עצמו בנשים.


חלק ממני ציפה תמיד שבילי יתפכח. שיינצל איכשהו.


למה גארין לא הציל אותו? תהיתי.


"הלוויה בעוד שלושה ימים," אמר אנתוני. "עבר זמן רב מאז שהיית בבית. אולי תתכנני להגיע."


בבית.


הינה שוב המילה הזו. אך אטלנטיק סיטי לא הייתה ביתי מאותו היום שעזבתי לקולג'. לא חזרתי מאז.


אפילו לא פעם אחת.


האם אוכל לחזור בשביל בילי? עברו שנים מאז דיברנו, והפעם האחרונה הייתה כשהייתי בשנת הלימודים האחרונה שלי בקולג'. זה היה יום השנה למותו של פולי, ורציתי שבילי ידע שאני מסיימת את לימודיי בקרוב, דבר שהוא חשב שלעולם לא אעשה. הוא שחרר אותי מספר דקות לאחר שהתחלנו את השיחה. שוטר נסע אחריו והוא אמר שהוא נוהג ברכב גנוב.


לאחר מותו של פולי, המצב השתנה ביני לבין הבנים. התרחקתי מהיחסים בינינו, והם נלחמו בי על כך למשך זמן רב. הם לא ניצחו. אבל זה לא אומר שכבר לא היה אכפת לי – אז או עכשיו. היה לי אכפת יותר ממה שהייתי מוכנה להודות. ואם הייתי נתקלת בבילי בשנים שלאחר מכן, הייתי מחבקת אותו והייתי אומרת לו שאני רוצה יותר בשבילו. הייתי מציעה לעזור גם אם זה היה מסבך אותי בצרות. זה היה המעט שהייתי יכולה לעשות.


ועכשיו, היה מאוחר מדי.


"אני אגיע," אמרתי.


"תוכלי להישאר אצלי."


אנתוני אולי לא גר ב'לב', אך הוא גר לא רחוק משם והיה עדיין מעורב בכל פעילות בלתי חוקית שהתרחשה שם.


לא רציתי לראות את זה, ובטח שלא רציתי להיות בסביבה של זה, ולא רציתי לבלות כל כך הרבה זמן עם אחי.


"אתאכסן במלון ואתפוס טיסה חזרה בבוקר למחרת. לילה אחד שם זה מספיק. אני – "


"תדברי איתי אחר כך."


"בטח."


סיימתי את השיחה ומייד נכנסתי לאתר נסיעות, בידיעה שאם לא אזמין כרטיס ברגע זה, אפספס את ההזדמנות ולא אסע. ראיתי טיסה ישירה מטמפה שתביא אותי לאטלנטיק סיטי לפני עשר בבוקר ותמריא בשמונה בבוקר למחרת. הוספתי גם חדר במלון שהיה הכי אהוב עליי בטיילת. אף פעם לא ממש נכנסתי אליו. התפעלתי מחזית הבניין, מהאורות המנצנצים, ומדלת הזכוכית המקושטת כשקיבצתי נדבות שם בחוץ. הפעם לא אקבץ נדבות. גם לא אמכור בקבוקי מים גנובים על החוף. אתאכסן באחד החדרים שחלמתי עליהם כילדה, אוכל ארוחה ענקית באחת המסעדות שלהם, ואשתה משקה יקר באחד הברים שלהם.


ואז, תוך פחות מעשרים וארבע שעות, אהיה בדרכי חזרה לפלורידה.


הרחק מהזיכרונות... רחוק מה'לב'. רחוק מכל הדברים שנאלצתי לוותר עליהם.


פרק 2


קיילי


כשהגעתי לבסוף לראש התור, צעדתי אל עבר הדלפק והנחתי עליו את זרועותיי. "קיילי לאנג," אמרתי, "הזמנתי חדר ללילה אחד." הושטתי לפקידת הקבלה את כרטיס האשראי שלי.


"תודה, מיס לאנג. אני רואה שהזמנת מיטת קינג-סייז. תצטרכי מפתח אחד או שניים?"


"רק אחד. תודה."


הבטתי מסביב ללובי, על הפנים של כל העובדים, אך לא זיהיתי אף אחד. תהיתי אם מישהו מהילדים שהיו בבית הספר איתי עבד כאן. האדם היחיד מהעיר הזו שאיתו הייתי בקשר היה אחי. מה שכן ידעתי הוא שאף אחד מה'לב' לא עבד בשום קזינו. גיליון ההרשעות שלהם היה ארוך מכדי לאפשר להם לעבוד במקום שהתעסק עם כל כך הרבה מזומנים.


"החדר שלך שולם מראש, אז אני סורקת את כרטיס האשראי שלך עבור רכישות מהמיני-בר, שירות חדרים או דברים נוספים." היא החזירה לי את הכרטיס יחד עם מפתח לחדר. "את תתאכסני בקומה העשרים ושש. המעלית מצד ימין, מאחורי מכונות המזל המקושטות בנושאים מהטיילת. אם תשאירי את המזוודות שלך לנער המעלית, הן יישלחו לחדרך."


הצבעתי על המזוודה הקטנה לרגליי. "הינה המזוודה שלי."


"האם יש לך שאלות כלשהן, מיס לאנג?"


"לא, הכול בסדר."


זו לא הייתה האמת. ההרגשה בתוכי הייתה רחוקה מלהיות בסדר. אך גם אם תספר לי היכן ממוקמת מכונת הקרח, זה לא יגרום לי להרגיש טוב יותר.


רגליי היו על טייס אוטומטי כשגררתי אחריי את המזוודה שלי סביב מכונות המזל, לתוך המעלית ולאורך המסדרון שבקומה שלי. ברגע שנכנסתי לחדר שלי, השארתי את המזוודה ליד הדלת ומיהרתי לחלונות. קיוויתי שבשלב כלשהו אהנה מהסוויטה שעליה בזבזתי הון, אך ברגע זה, הייתי חייבת לראות את הנוף.


החלון היה עשוי מזכוכית עבה, מעוטר בסורגים שחורים ממתכת, כמו אלו שהיו לנו בדירה ב'לב'. בקצוות הייתה הצטברות עכורה מהמלח שבים, בדומה לחלונות שלי בפלורידה. החוף היה ממש מתחת, והמים התפרשו לכל עבר. החול לא היה כמו בחופים שאליהם הלכתי כעת. זכרתי שהיה גרגירי וגס, מעורב בצדפות וקונכיות קטנות, שהיו חדות במיוחד לאחר הגאות. אפילו החול היה גס באטלנטיק סיטי.


שלושתנו; בילי, גארין ואני, בילינו את ימי הקיץ שלנו בחוף שם למטה. לאחר חודשים של קור ורעידות, השמש הייתה נעימה כל כך על גופי. אלו היו החודשים היחידים שבהם לא רעדתי. הייתי כולי עור ועצמות ובקושי הצלחתי להישאר בריאה, ובטח שלא הצלחתי להתחמם. הפלאפון שלי צלצל מתוך הארנק. המשכתי להביט באוקיינוס כשהושטתי יד לקחת אותו, בניסיון לנער את הזיכרונות ממני. "הלו? הגעת למלון?" שאל אנתוני.


"כן."


כבר הודעתי לו שלא יטרח לאסוף אותי משדה התעופה. לא רציתי לדבר בזמן הנסיעה למלון. רק רציתי רגע אחד לבד עם מחשבותיי. אנתוני לא היה מאפשר לי את זה. הוא היה מצווה פקודה אחר פקודה, ולא רציתי לשמוע את זה.


"אני בדרך." הוא אמר. "נאכל משהו ואז ניסע להלוויה. חשבתי שנלך למזנון ההוא. אני יודע שאהבת את המקום, אז - "


"לא למזנון."


לשם תמיד הלכתי עם הבנים. לא הייתי זקוקה לפתוח גם את הזיכרונות הללו.


"אז נאכל אצלך במלון."


"בסדר."


"נתראה בלובי בעוד עשרים דקות."


"אנתוני, חכה." לא חשבתי על זה כשדיברתי איתו לפני מספר ימים. אבל עכשיו, כשכבר הייתי פה, והלוויה הייתה אמורה להתקיים בעוד מספר שעות, הייתי חייבת לדעת. "אתה בא איתי ללוויה?" בצד השני של הקו השתררה שתיקה. אולי לא הייתי צריכה לשאול. אולי הייתי צריכה פשוט לתת לזה לזרום, כמו שאר היום הזה. "כן." נימת דיבורו הייתה חדה כל כך. "תפגשי אותי למטה עוד עשרים דקות."


ואז השיחה נותקה.


כל כך רציתי שתהיה מסגרת או אדן לחלון, כדי שאוכל להיאחז במשהו. רק אדן חלון קטן, רחב מספיק לאצבעותיי, כדי שאוכל לאחוז בו בחוזקה. כדי שאוכל ללחוץ עליו. משהו שיוכל לעמוד במשקל שלי. כי לפתע, הכול הרגיש כבד כל כך. עבה כל כך. מעורפל כל כך. אפילו יותר מהרגע שירדתי מהמטוס. כבד יותר משנכנסתי לסוויטה. כבד יותר מלפני שעניתי לשיחה. אך לא היה דבר להיאחז בו. שום דבר שיחזיק אותי. רק מסגרת חלון חמימה ונוף נרחב של עברי המגעיל. אז, רכנתי קדימה והנחתי את ראשי עליו, בתקווה שיצליח לעצור אותי מליפול.


בדקתי את המזוודה שלי כדי לראות מה ארזתי. לא זכרתי שזרקתי לתוכה בגדים או נעליים או כלי איפור. זה היה רגע נוסף של טייס אוטומטי, כשמוחי היה במקום נפרד מגופי. אך בזמן שחפרתי במזוודה, מצאתי את כל מה שהייתי צריכה. הוצאתי זוג מכנסיים שחורים והרגשתי שאני לובשת אותם. זרועותיי החליקו דרך הפתחים בגופייה השחורה ואז דרך השרוולים של בלייזר תואם. ענדתי שרשרת ארוכה, צמידים על ידיי ונעלתי עקבים.


בחדר האמבטיה, עם תיק האיפור הפתוח שלי ותכשירי הקוסמטיקה שהיו מפוזרים על הדלפק, ידי רעדה כשציירתי קו עם האייליינר מעל עפעפיי. לא ידעתי למה אני מתאמצת כל כך. זו הייתה הלוויה, לא כנס איחוד. כל מי שהכיר אותי ראה אותי במצבי הגרוע ביותר. הייתי עשרה קילוגרמים רזה יותר אז, צבע העור שלי היה אפור ושערי מדולדל. ובכל זאת, הוספתי עוד איפור על פניי, תלתלים לשערי הכהה הארוך ובושם על גופי.


כשסיימתי עם כל הדברים שהייתי צריכה לשים עליי, נעצרתי לבסוף לרגע כדי למצמץ באמת, כדי לזהות את האישה שהביטה בי דרך המראה. יכולתי להלביש אותה. יכולתי לכסות את פניה באיפור. יכולתי להבריש את שערה ולגרום לגופה להריח נקי. יכולתי לסדר את שיניה ולהוסיף עשרה קילוגרמים לגזרתה. יכולתי להטיס אותה במחלקה הראשונה ולהזמין לה סוויטה במלון.


כבר עשיתי את כל זה.


אך, מתחת למעטה הקוסמטיקה, הייתי בסך הכול נערה מהשיכונים.


ילדה שהחזיקה בפנים את הסוד הגדול ביותר. סוד שמעולם לא דיברתי עליו עם איש.


הסוד שהסתרתי עמוק במדינה הזו, אז למה לי לחזור לכאן בכלל?


אם הייתי חכמה, הייתי לוקחת את הארנק שלי, ממהרת לשדה התעופה ותופסת את הטיסה הראשונה מפה, ומעמידה פנים שהשעה האחרונה לא קרתה.


הייתי חכמה. רק לא הייתי חזקה באותה המידה.


אנתוני ואני נשענו על הקיר האחורי של הכנסייה. לא היו מספיק כיסאות לכל האנשים שהגיעו. היו חסרים לפחות שלושים, אם לא יותר. ואף אחד לא היה מגונדר... חוץ ממני. הייתי בחדר מלא מכנסי ג'ינס קרועים וחולצות מקומטות. הייתה אווירה מחניקה של עשן סיגריות מעופש וראשים מלאים שיער שומני. אחי, לפחות, לבש חולצה נקייה.


אם לא הייתי על טייס אוטומטי לפני שעזבתי את טמפה, הייתי אורזת פחות שחור, עקבים קצרים יותר, וז'קט שלא היה מעומלן כל כך. הייתי צריכה לדעת. הייתי צריכה לשים לב. זה לא היה קהל שלבש חליפות שחורות ונעל נעליים מבריקות. זה היה קהל שהביט לתוך ארון הקבורה הפתוח וחשב, לעזאזל, האם אני הבא בתור?


החליפה היחידה הנוספת הייתה על אדם שעמד ליד הארון. שלו הייתה כחולה – כחול אוכמניות – עם כתמים באמצע העניבה. פשוט בהיתי בו בזמן שדיבר על בילי וניסיתי להחליט אם היה זה רוטב של סלט או שומן של פיצה.


זו הייתה בחירה בין זה לבין להביט בארון, ולא היה שום מצב שיכולתי להסתכל על הארון מעבר לזמן שכבר עשיתי. בילי היה בארון הזה.


ארון בצבע חום כהה מבריק שנצץ בזווית עיני עם בד לבן תפוח לכל אורכו מבפנים.


הוא לא היה הבילי שאני זכרתי. הוא היה נקי מדי. מגוהץ מדי.


מסודר מדי.


שליו מדי.


בילי היה האדם היחיד בחדר הזה שהיה בשלווה. כל השאר היו מה'לב', וה'לב' לא הרשה זאת. ולאלו מאיתנו שהיו קרובים לפולי והיו בסביבה לאחר שהוא מת, לא הייתה שום שלווה. ההשלכות של מותו, האבל. היה מספיק כאב למלא את שארית חיינו.


אך אלו לא היו הדברים היחידים שזכרתי, הדברים היחידים שגרמו לי לכאוב.


היו דברים שהתרחשו שניות לפני מותו של פולי ובשנייה שאחרי, כמו רעש המנוע של מכונית, צעדיו של פולי, האקדח, האחיזה, התחושה של דלת הרכב, חריקת הצמיגים על המדרכה.


המילים שהדהדו באוזניי.


המילים שלו.


אלו שרדפו אותי מהרגע שצרחו אותן אליי.


נשמתי נשימה עמוקה והפניתי את ראשי מהעניבה המוכתמת ומהארון הבוהק. נמאס לי משניהם. מן הסתם, לאנתוני לא נמאס. הוא בהה בהם ישירות. הוא היה רגוע כל כך, כאילו הקשיב לחבר שדיבר על התוכניות שלו לסוף השבוע. איך הוא לא נרעש מכל זה? איך יכול היה להביט בארון ולא לחשוב שהיה משהו שיכולנו לעשות כדי לעצור את בילי מלמות ממנת יתר? הנחתי שאנתוני היה כאן כי חשב שזה היה הדבר הנכון לעשות.


אך זה לא היה נכון. אפילו לא קרוב לזה.


"כדאי שנלך," לחשתי.


כשהסתובב אליי, עיניו היו מלאות כעס. "תפסיקי, קיילי."


"זה לא בסדר."


"צאי החוצה אם את לא מסוגלת להתמודד עם זה, ואסיע אותך חזרה כשהטקס יסתיים."


כדאי שאצא החוצה. לא יכולתי להתמודד עם זה.


המחשבות שלי, הפניקה שחשתי, הפחד שלי – הכול נעצר כשהרגשתי זוג עיניים נוסף עליי. עיניים שגרמו לפרץ חדש של רגשות. ליבי פעם בטירוף, והרגשתי ששפתיי רטטו. חום הציף את פניי. הרגשתי עומס בחזה שהקשה עליי לנשום.


הפניתי את מבטי באיטיות מאנתוני וחיפשתי את אותן עיניים בלתי נשכחות ומסוכנות. הן לא תמיד היו בצבע אזמרגד; הן התבהרו והתכהו, לפי הבגד שלבש. ראיתי את כל הגוונים עליהן. אך כבר עברו שנים – שתיים עשרה – מאז שמעתי את קולו וראיתי אותו פנים אל פנים.


הוא היה הסיבה ששרדתי את ה'לב'. הוא היה האושר שלי. הוא היה החבר הכי טוב שלי, המשפחה שלי. הוא החזיק את שלושתנו יחד.


ואז הוא היה כלום.


הוא ישב במושב האחרון בשורה השנייה מקדימה, והביט בי מעבר לכתפו. עיניי החומות כהות התחברו לעיניו הירוקות ים – בהירות יותר מאזמרגד, הודות לחולצה הכחולה שלו. שפתיי התעגלו לחיוך קטן שבקטנים... רגע טייס אוטומטי נוסף. איבדתי שליטה מוחלטת על גופי.


היה לו הכוח לעשות לי את זה.


גארין וודס.


שמו הדהד בראשי. פעם אחר פעם.


ציפיתי שיהיה שם, אך לא חשבתי איך ארגיש כשאראה אותו, שאגיב בעוצמה שכזו, או שהוא ישתנה כל כך. עד לרגע זה, יכולתי לראות את פניו בזיכרוני או מהתמונות הדהויות שראיתי באינטרנט. אך מה שדמיינתי היה ילד – שהיה בתת-תזונה, שמילא את בטנו בסוכר רק כדי להרגיש מלא, שבקושי עצם את עיניו כי הוא תמיד ברח, נלחם, כדי לשרוד את דרכו בחשיכה.


בזיכרוני לא ראיתי את הגבר המדהים הזה שבהה בי כרגע. הוא נראה בריא ובכושר. עורו נראה מלא חיים. זיפים שחורים עיטרו את לחייו וקווים עמוקים חרשו את מצחו. אפילו עיניו נראו שונות. היה בהן ניצוץ כלשהו, ברק שסיפר לי שחייו לא היו מלאים יותר בחשיכה. השניות עברו, ועדיין ללא חיוך, ללא שום הבעה, למעט העוצמה שבמבטו. ואז, הוא הסתובב חזרה.


הצלחתי סוף סוף לנשום שוב, החום שבגופי החל להתקרר, העקצוצים שברגליי שככו.


"את רוצה לחכות בתור לראות אותו?" שאל אנתוני.


לראות אותו?


מצמצתי כשראיתי את כולם קמים ממקומותיהם וזזים לכיוון החזית. כשבדקתי את כיסאו של גארין הוא היה ריק. הוא לא היה ליד הארון, וגם לא בשום צד בחדר. אך בכל פעם שמבטי עבר על העץ הבוהק, ועל הבד התפוח הלבן ההוא, הרגשתי כאילו מישהו חפר בציפורניו את דרכו לליבי.


האושר שגארין גרם לו נעלם לגמרי.


"קיילי?"


"כן," אמרתי, והבטתי לאחור על אנתוני. אשמה הייתה חשוכה יותר מכל זיכרון אחר שהיה לי. "אני מתכוונת, לא. אני לא רוצה להיכנס לתור. נראה לי שאני זקוקה למים."


"יש משקאות בחדר הסמוך. ראיתי כשנכנסנו, אני אקח אותך."


הלכתי לצידו של אנתוני, והורדתי את עיניי כדי שלא אצור מגע עם איש. כשהגענו לשולחן הכיבוד, מזגתי לעצמי מים. לא קירבתי את הכוס לשפתיי. רק החזקתי את אצבעותיי סביב הפלסטיק ונתתי לקרירות לחלחל לתוכי בזמן שהתרכזתי בלנשום. נהיה לי קשה יותר משרציתי.


"כדאי שתאכלי משהו," אמר אנתוני. "בקושי נגעת בארוחת הצהריים שלך."


הבטתי במגשי העוגיות והכריכים. "אני לא רעבה."


גם לא הייתי צמאה. הייתי חייבת רק לצאת מהחדר ההוא, להתרחק מהארון.


מהכול.


"נראה לי שכדאי שאלך," אמרתי.


"את צריכה ללכת לומר משהו לאימו של בילי קודם, ואז אקח אותך חזרה למלון."


נשימה... לא הצלחתי לנשום. "אתה רוצה שאדבר עם... אימו של בילי?"


אנתוני הנהן בראשו.


"רעיון לא רע, קיילי," אמר גארין מאחוריי. "אני בטוח שהיא תרצה לראות אותך מכיוון שגם לה לא אמרת שלום."


הסתובבתי, ועיניי מצאו אותו. ניצוץ האושר שחלף באיבריי קודם לכן, הפך במהירות לאשמה.


לחצתי בחוזקה על הכוס שבין אצבעותיי כדי שלא אפיל אותה. "היי, גארין."


הוא ניתק מגע כדי להביט באחי. "אנתוני," אמר גארין.


הם לחצו ידיים. "עבר זמן."


"ממש," הסכים אנתוני. "לא ציפיתי לראות אותך פה."


הוא לא?


היה מוזר כל כך לעמוד במעגל הזה. אנתוני, זהה כמעט לחלוטין לאדם שהיה לפני שתיים עשרה שנה. גארין ואני, לגמרי לא כמו האספסוף שהיינו פעם. היו כל כך הרבה סודות בין שלושתנו עכשיו.


"החבורה הישנה יחד שוב... כמה חמוד," אמר אנתוני.


העוקצנות שבקולו בלטה כל כך. זה גרם לי לרעוד.


למה, לכל הרוחות, אמר דבר כזה? עכשיו? כשבילי היה בארון בחדר הסמוך?


הרגשתי שידו של אנתוני קרעה לרווחה חור שכבר נפער באמצע בית החזה שלי. וכשלקחתי נשימה, הרגשתי אותו נפער עוד יותר.


"הלוויה אינה סוג האיחוד שעבר לי בראש," אמרתי.


"מה לא?" שאל גארין. "אני מופתע לשמוע אותך בכלל מדברת על איחוד."


עכשיו, כשעמדתי קרוב כל כך אליו, יכולתי לראות בוודאות את הכאב שבעיניו. את הכעס. את הקור. היו שם שכבות רבות כל כך, וכולן היו באשמתי.


"ראיתי את אחותך יום אחד," אמר אנתוני. כשהשתעל, יכולתי להריח את המריחואנה בנשימתו. "הילד שלה ממש חמוד."


לא הופתעתי שאנתוני לא סיפר לי שהוא נתקל באחותו של גארין, ג'ינה. הוא אף פעם לא דיבר על גארין או על בילי איתי.


אבל הופתעתי לשמוע שלג'ינה יש ילד. היא הייתה בת גילם של פולי ואנתוני. שלושתם היו קרובים ממש כמו שלושתנו. וג'ינה הייתה עושה הכול כמותם – גניבות, סמים וכל האלימות שליוותה את דרך החיים הזו. הפעם האחרונה ששמעתי עליה הייתה לפני מספר שנים, היא הייתה במצב די גרוע ואושפזה במרכז גמילה בקליפורניה.


"נולד לה תינוק?" שאלתי.


"היא אימצה תינוק."


שיניו של גארין לא חרקו, אך הרגיש כאילו כן. המשיכה בשפתיו, המבט שלו, הנימה בקולו הבהירה לי שהוא לא רצה לדבר על ג'ינה או על בתה. הוא רצה לומר לי משהו, והייתה לי הרגשה שזה לא יהיה יפה.


לא הגיע לי שידבר אליי יפה.


ידעתי שזה יסבך אותי בצרות, אך לא היה לי אכפת. "אתה רוצה לדבר?" שאלתי את גארין.


"לא כאן."


"טוב, אני – "


"לא כאן, קיילי. נלך לבר או משהו כזה."


פחדתי ממה שישאל, ממה שירצה לדעת, אך הייתי חייבת לו את זה. למרות שלא יכולתי לספר לו את האמת, הייתי חייבת לו לפחות משהו.


ניסיתי להרגיע את סערת הרגשות שהתחוללה בי כשהבטתי לעבר אחי. "אתה מתכונן לבוא איתנו?"


הנייד שלו צפצף, והוא הוציא אותו מהכיס. "לעזאזל," הוא אמר כשקרא את המסך. "משהו קרה בעבודה, ואני חייב ללכת לסדר את זה." הוא הביט על גארין ועליי. "אאסוף אותך מהבר מאוחר יותר."


"אני אקפיץ אותה," אמר גארין.


"אז אאסוף אותך מהמלון בבוקר ואסיע אותך לשדה."


"אני חייבת להגיע לשדה עד שש. עדיף שאתפוס מונית."


ביליתי יותר ממספיק זמן עם אחי היום. אבל אראה אותו בראשון כשיעשה את הנסיעה החודשית שלו לפלורידה. הוא יישאר אצלי בבית לעשרים דקות, כדי לבדוק עניינים, ישאיר את מה שיצטרך, וייסע לאימי. היא חיה כעת בצד השני של טמפה, ושם הוא יישן עד שיסע חזרה לג'רזי.


"קיילי, את בטוחה לגבי זה?" שאל אנתוני.


זו הייתה אזהרה.


"כן," אמרתי וחיבקתי אותו חיבוק שהיה רק עבור ההצגה. "נתראה בקרוב."


אנתוני שלח לי מבט אחרון ואז הלך לכיוון אימו של בילי. תהיתי מה כבר יוכל לומר לה כדי להצדיק את זה. כיצד יוכל להביט בפניה ולשקר. זה היה קל כל כך עבורו. לא היה לו חור בחזה או אשמה בליבו.


לא היה לנו שום דבר במשותף.


"אני לא מאמין שחזרת הביתה," אמר גארין.


הביתה. הינה שוב המילה הנוראית הזו.


הפניתי באיטיות את תשומת ליבי אליו. העיניים האלו. הפנים האלו. כל כך הרבה זיפים כהים שלא הייתי רגילה לראות עליו. כל כך הרבה כעס מוצדק.


"האמת, גם אני לא."


זה המשפט הכי כן שאמרתי היום.


"את חוזרת מחר?"


"כן."


"טסה ל...?"


"פלורידה. אני עדיין חיה שם."


"נכון."


ידעתי שהוא חי בווגאס, והיה המנכ"ל של ה"וי", מלון וקזינו לעשירון העליון שהיה ממוקם על הסטריפ. חיפשתי אותו בגוגל יותר פעמים משהייתי צריכה.


שתיקה עברה בינינו, אך עדיין הרגשתי את הרגשות שבו, את השאלות שהיו לו.


הרגשתי בוודאות את הקרירות שלו. "גארין – "


"תפסיקי. בואי נלך."


"אין כאן אנשים שאתה רוצה לדבר איתם?" שאלתי, ואחזתי בזרועו כדי לעצור אותו מלזוז. עיניו הודיעו לי שכדאי לי להוריד את ידי ממנו, אז הרמתי אותה מייד. "פשוט התכוונתי, אני יכולה לחכות לך בחוץ אם תרצה."


"דיברתי עם כל מי שהייתי צריך."


ואני לא דיברתי עם אף אחד חוץ ממנו ומאנתוני, וזה היה יותר ממספיק.


"הרכב שלי חונה מקדימה." הוא אמר והסתובב ללכת לכיוון הדלת.


חרדה החלה להתעצם בתוכי בזמן שהלכתי אחריו בעיניים דבוקות לרצפה. ידעתי שאהיה רחוקה מהארון הבוהק ההוא בעוד מספר שניות, מהבד התפוח הלבן שכיסה אותו מבפנים, מפניו הדוממות של בילי, שלא היה צריך להיות שם בכלל, אך אהיה גם לבד עם גארין, הגבר שחשבתי עליו מדי יום מאז שעזבתי את אטלנטיק סיטי.


הגבר שהגיע לו הרבה יותר ממה שעמדתי לתת לו.


הגבר שלעולם לא אוכל לומר לו את האמת, כי אז אהיה בארון ליד זה של בילי.