"שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי" – השורה הזאת, מלאת היופי והתום, מתוך שירה של פניה ברגשטיין "ניגונים", המופיעה כמוטו באחד השירים בספרה של עופרה עופר אורן, חוזרת ומהדהדת בכל שיריה, והולכת ולובשת משמעות אחרת, פצועה ואירונית.
שיריה נוגעים בעדינות באובדן תום הילדות, ובמקום שבו הלכו והסתלפו הניגונים.
זהו ספר השירה הראשון של עופרה עופר אורן, שהייתה עד כה מוכרת כסופרת של ספרי פרוזה (ביניהם "רצח בבית הספר לאמנויות", "מעקב", "יופי לי, יופי לי" ו"שירה והירושימה").
הזעקה שבספר היא זעקה מוזיקלית מאוד, המתמסרת למנגינת המילים וליופי שבשירה.
חלקו השני של הספר מוקדש לתרגומי שירה קלאסית ומודרנית, החל בשייקספיר וכלה באודן.
הבחירה לשלב בספר השירים הראשון שלה את מבחר התרגומים הנהדר והמיוחד הזה איננה בחירה מקרית. השפעתה של השירה הקלאסית, שאותה תרגמה עופר אורן יפה כל כך, ניכרת בכל שיריה.
מדור נוסף בספר מוקדש לסיפורים שמאחורי השירים. (חלקם הופיעו בXnet ובבלוג "סופרת ספרים"). משהו מדברי הימים של השירה הקלאסית והמודרנית ומקורות החיים הבלתי ידועים של המשוררים מעמיק כבאר מלאה מים נסתרים וצופני תעלומה וסוד. [אנה הרמן, עורכת הספר]
עופרה עופר אורן, שזכתה לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עברים, היא ילידת תל אביב. עד כה פרסמה תשעה ספרי פרוזה, שהביקורות שיבחו. כמו כן, תרגמה וערכה עשרות ספרים. בשנים האחרונות כותבת את הבלוג סופרת ספרים ובו ביקורות על ספרים ועל סרטים.
מה המים יודעים על צמא הוא ספר השירים הראשון שלה.