לא כל המצאי האנושי של איילת השחר היה עשוי פלדה, מבט שלוח־חזון ומצח חרוך סוגיות אידיאולוגיות. ובעצם אם נחתור לדיוק, רובו של המגוון האנושי המרתק של איילת לא נמנה עם העילית שמילאה את חזונותיהם של א.ד. גורדון וחניכיו, עליהם השלום והמצבות.
וטוב שכך. כיוון שאם היו כל החביירים והחביירות גישום הזיות גורדוניות, לא היה נולד אוסף המעשיות של יעקב ושל רעיו הרעים והטובים.
מה, למשל, היה אומר גורדון למקרא המעשים שלהלן, שעצב וכאב בהם ונטפי רוע בהם והוד והדר אין בהם?
נפט יש בהם, במעשים האלה, ובדי קנבס וצרחות כאב בהם. ואנוש בהם; חולשות אנוש בהם.
נפט
מעשה בנפט. נפט ותו לא. הנפט, דלק לטרקטורים, כמו גם למוטורים הבודדים שהיו במשק, היה מובא בפחים של עשרים ליטר או בחביות כבדות. בוואדי שמדרום למשק היה מוטור קטן, מאותם שהקנאים לטהרת העברית הפכוהו למנוע. המוטור שאב את מי המעיינות, כמות מים זעירה אך נחוצה, אל מגדל המים הקטן, שהיה ככתר על ראש הגבעה. מהמגדל היו המים זורמים במשורה אל בתי הקיבוץ הזעיר הפרושים מצפון לו.
בשנת 1940 כבר לא ספר הקיבוץ את חבריו בעשרות. הוא מנה מאות נפשות. בתיו המו מילדיו, ושתי בארות שפעו מים שדי היה בהם כדי לפרנס מטע, פרדס וגן ירק. ועדיין דחף המוטור הקטן את עשרת המטרים המעוקבים היומיים ממעיינות הוואדי אל המגדל שעל גבעת המשק. המוטור ניצב בליבו של "בית המוטור" הקטן, שהיו בו גם פחים של נפט.
וולפנזון היה המוטורניק של המוטור של בית המוטור. וולפנזון היה פולני חייכן. הסיגריה שבפיו נראתה תמיד כהתארכות גלילית של לשונו, וכשהיה מדבר הייתה הסיגריה חגה כשיכורה, ימינה ושמאלה מטה ומעלה, כמחט של מצפן משוגע.
וולפנזון היה גם מפורר הטבק הרשמי של איילת. כיוון שהקיבוץ העני להחריד לא יכול היה לקנות סיגריות, היו צרורות של עלי טבק מיובשים נקנים מאיכרי ראש פינה ואצל ערביי הסביבה. אלה ואלה היו חורזים את העלים הגדולים על חוטים ארוכים, וכך מייבשים אותם. את צרורות עלי הטבק היה וולפנזון חותך ומפורר בשעה שהיה משגיח על תקתוק המוטור הקטן. הטבק המפורר היה נתחב באצבעות־מעשנים צהובות ניקוטין לניירות של גלגול סיגריות.
הניקוטין הזול היה מרעיל את ריאות החברים, אך הייתה זו הרעלה שעלותה נמוכה.
נו, עבר זמן, והבלתי נמנע לא נמנע: נתגלה צימאונו של המוטור הקטן לנפט. כמויות הנוזל היקר ששותה מנוע הטוק־טוק עלו ועלו. והוא אחרי הכול היה רק מוטורצ'יק. בתחילה סברו שהמוטור, עפּעס, מקולקל קצת. רק משהחלה צריכת הנפט לנסוק בתלילות נבט חשד.
אבל וולפנזון? דווקא הוא? חייכן כזה ונחמד, וחרוץ, ומפורר טבק יפה כל כך.
ובכלל.
נו, אבל הנפט נעלם והולך, עפּעס, וכסף אין. והחברים אוכלים קדחת וגם חולים בה, והנפט נעלם. מה זה? הרי אנחנו עניים כל כך.
וולפנזון, המעשן החביב, קוצץ הטבק החרוץ והמיומן, מוכר נפט.
חמישה ליטר פה ועשרה שם, וחמישה לעשרה מצטברים.
כיצד הצליח וולפנזון למכור את הנפט תחת עינם הצופייה של חברי הקיבוץ? ריחוקו של הוואדי הוא ההסבר. המוטור שכן שם, בחדרון שכינויו היומרני היה ועודנו "בית המוטור". והוואדי, אמרנו, היה מרוחק מהקיבוץ דאז. כמאתיים מטר. בתי המשק עדיין לא גלשו במורד הדרומי אל הוואדי, ובית המוטור היה מקום מבודד שהקולות העולים ממנו אינם מגיעים לחצר הקיבוץ. לא פמפום המוטור ולא פכפוך הנפט הנמזג למְכלי זרים.
לייבל פרוינד
ריחוקו של בית המוטור עשה אותו מתאים גם לשמש כארץ גזירה. תקופה קצרה הוא אכן תפקד כארץ כזו. הסיפור עצוב.
לֵייבּל פרוֹינד הגיע לאיילת והוא אדם בריא. מעט צנום, צעיר, שתקן. כעבור שנים אחדות תקפוֹ נגיף הפוליו והוא נחלש והלך, וחדל ללכת. הוא התייסר נוראות. בלילות היו זעקותיו נשמעות בכל חצר הקיבוץ. "כמו תן וזאב יחד זה נשמע. נורא זה היה," סיפר יעקב.
יללת התנים, נהמות רוחות החורף העזות, פעימת הבס הקצובה של מנוע הרוסטון המפיק חשמל, געיית הפרות והכבשים וקריאותיהם הרמות, הקצובות, של האוחים והכוסות, כל אלה לא היו תחרות של ממש לזעקות הנוראות הללו.
הלילות היו דוממים אז, נעדרי רדיו, מערכות שמע, נהימת מזגנים. ואף רטינת נורות ניאון ומקררים לא נשמעה בחדרים. ומעבר לכך, מרבית האנשים התגוררה בצריפים ואף בסוכות קנה מאולתרות, וקולות הלילה, ואף רחשיו הקלים, היו חודרים על נקלה לחללי המגורים הקטנים.
זעקותיו של לייבל החרידו את הלילות.
האם התקשו החברים לקום לעבודה משום כך? האם חששו הפדגוגים לנפשם הרכה של הילדים שהזעקות, ייתכן, החרידו אותם? אין לדעת.
מכל מקום, הוחלט להרחיק את לייבל מחצר המשק; לשכנוֹ בבית המוטור המרוחק, בוואדי. שם הטרידו זעקותיו את מנוחתו של
הלילה.
תנים ושועלים אמרו "זה ממש נורא, הצעקות האלה," והתרחקו מהוואדי.
לילות הקיבוץ חזרו להיות נטולי זעקות.
ההגליה לא נמשכה זמן רב. נראה שהמצפון הציבורי עמד על העוול שבנידוי. אלא שכאשר הוחזר לייבל לחצר הקיבוץ, שבוּ זעקותיו להחריד את זולתו. בעיקר בלילה, ממשלת הדממה.
יעקב סיפר איך הוא עצמו פתר את הבעיה. לייבל היה מתנייד, לא בלי קושי, בעגלת נכים שהילדים כינוה כיסא גלגלים. יעקב לקח את לייבל, ישוב בכיסא הגלגלים, אל מעלה הגבעה שעליה חדר האוכל. משם משתפל מדרון תלול מאוד אל משטח "הגורן" שבקצהו "הבית הראשון". שמו של הבית הזה מעיד עליו כי היה הראשון בין עשרת הבתים שנבנו בקשת יפה, גדולה, סביב הגבעה שעליה מגדל המים. הבית הראשון בנוי אבני גזית יפות. את מרבית הבית אכלסו אז סנדלרייה ושלושה סנדלרים וסנדלרית אחת. השאר היה חדרו של לייבל פרוינד.
כשהגיעו למרום הגבעה אמר יעקב: "הנוף יפה מכאן, לייבל, מה אתה אומר?"
— "כן, נכון," ענה לייבל בקול הסופרן החלוש שלו.
— "ואתה רוצה לראות את הנוף הזה עוד הרבה פעמים?"
— "נו, בטח. למה לא?"
יעקב לחש: "אז אם אתה לא רוצה שעכשיו אני משחרר את העגלה שלך ואתה מתגלגל למטה ולא אכפת לי מה קורה לך ולא משנה לי אם אתה מתרסק על יד המִזְרֶה או על יד האיטליז, אז" — הלחישה הפכה לצעקה כבושה — "מהיום אתה לא צועק יותר בלילות. אתה הבנת?"
לייבל שתק, לא ענה.
יעקב סיפר לי את הסיפור, ושתק אף הוא. ואז הוסיף: "אני יודע שאתה חושב שבעייסק הזה הייתי שמוק גדול. אז קודם כל אתה צודק. אבל תדע לך שהזמנים היו אז קשים, ואנחנו היינו קשים, קשים מאוד. וחוץ מזה, אז תדע לך שאחר כך לייבל באמת לא צעק יותר בלילות."
לייבל הלך ונחלש, הלך והצטמק. בנות נעורים נשלחו לנקות את חדרו ולהכין לו את ארוחותיו. המונח עובד סיעודי עוד לא הומצא אז, והפיליפינים היו רק איים בקצה העולם, לא רחוק מקמצ'טקה; איים שלתושביהם עיניים צרות, כמו לכולם שם באסיה.
ולייבל, ככל שהלך ונחלש, כן נחלשה גם שליטתו ביצרו. הנערות חזרו מחדרו וסיפרו בלחש, שסומק הבושה והכעס משוח עליו, כי לייבל שולח ידיים אל חמודותיהן. אלא שהטרדה מינית נעדרה אז מהלקסיקון העברי, כמו עובד סיעודי. לפיכך נשמרו הסיפורים בין כותליהם של בתי הנעורים. שומעיהם ראו בהם פגע טבע מזדמן.
ואולי לא כך היה? אולי התלוננה אחת הנערות?
מכל מקום, לאט־לאט נמסו קובלנותיהן הכבושות, ואין יודע היום אם היחלשותו המתמשכת של לייבּל כיבתה גם את הערגה הגופנית העצובה, הנואשת, או שמא הגיע שמע הדברים אל יעקב, והוא הפחיד שוב את לייבל, הנכה חשֹוך האהבה.
כבשים, תמונות
כיוון שאנו מספרים כעת בצידן המואר פחות של תולדות איילת השחר, נמשיך בשיטוטינו שם. נישאר בתחום האפרפר שבין מה שהפלמ"חניקים תיארו כ"סחיבה" לבין מה שהאסיפה כינתה "מעילה באמון", וחובשי הקסקטים כינוהו בתואר נטול תקינות דיבור כזו: גניבה.
מעשה אפרפר כזה נעשה בידי אלמנט נדיר מאוד בנוף האנושי של איילת של אז: תימני. הדבר היה בראשית שנות הארבעים. הוא היה צייר, וככזה היה אחד מראשוני עדתו שמרדו בליהוקם כאובייקט שציירים אשכנזים סופגים ממנו השראה אוריינטלית, אקזוטית. שמו היה צנעני, והוא בחר לאחוז במכחול ציירים.
הבה נדמה, לצורך מיצויו של צדק פואטי כלשהו, כי צנעני צייר פולניות ויֶקיות עירומות.
עם צדק ובלעדיו, וללא כל פואטיקה, הלשונות הרעות ליחשו על צנעני. הן לא דשו בעניינים של סחיבה ומכירה חשאית של רכוש המשק, אלא בעניינים שבינו לבינה. בינו לבינן ליתר דיוק. לשונות של רוסים ורוסיות מן העלייה השנייה והשלישית, ולשונות של ממשיכיהם, הפולניות והפולנים של העלייה הרביעית, ואיתם אף לשונותיהם של הפולנים והפולניות והייקיות והייקים אשר זה עתה –משנת 1934 ואילך — גדשו את הקיבוץ. הכל היו מלחשים. והלחש תסס וכמש, כמש ותסס. החלוצים והחלוצות דיברו וכף ידם מסתירה את פיהם המלחש. הם שחו בצנעני ובידידותו ההדוקה מדי עם בנות המשק הבוגרות, שלבלבו אז את העשור השני לחייהן.
הצייר הבוהמיין היה מתרועע עם הילדים ועם הילדות, עם הנערים ועם הנערות, אלה שהיו חומר הגלם שממנו נוצרה אגדת הנוער המקומי האיילתי שנים אחדות אחר כך. האומנם התרועע צנעני בקִרבה רבה מדי עם הנערות הגדולות, בנות המחזורים הראשונים של איילת? איך נדע? הוא והן כבר נסעו לאירופה. והורי הבנות, שהסתירו אז פֶּה מלחש בכף יד דמוית משפך, יצאו לדרך הזאת אי אז, במעמקי המילניום הקודם.
בהכירנו את הרחוב האיילתי נניח כי לסיפור אין רגליים, ואף ידיים אין לו.
צנעני היה רועה צאן שתשוקת הציור בערה בליבו ובידיו, אך הוא התקשה לרכוש צבעים ובדים ומכחולים. להבת האמן אשר בנפשו שיתקה את חבר הקיבוץ שבו, והוא מכר כבשה פה וטליה שם כדי לרכוש כל שצריך צַייר אשר להבה בליבו. המעשים שאינם כשרים נתגלו כאשר אליהו קלופפר, רועה בעל עיניים חדות וחוש בלשי מחודד עוד יותר, זיהה את שלוש הכבשים והעז שנמכרו, בעודן פוסעות עם הצאן של הכפר הערבי הסמוך לאיילת, כראד ע'נאמה.
צנעני לא הכחיש.
ואז, במוצאי שבת, צלצל הפעמון. ביג־בן מקומי היה זה, מטיל ברזל תלוי על כבל, מיטלטל קלות כאשר היו הפעמונרים חובטים בו במוט ברזל. בפגוע ברזל בברזל היה עולה צליל נקישה עז, שהֵדיו נמלטים מהמתכת הרוטטת עוד שניות ארוכות לאחר שנחבטה, טרם שתבוא חבטת הברזל הבאה. הצליל המתכתי הרונן היה חזק כדי כך, שהאנקורים בחרו שלא לבנות את קיניהם בקרבת הביג־בן, ושמרו על מרחק של מטחווי רוגטקה ממנו.
הצליל העז של הנקישה, נשיקת ברזל לברזל, נישא למרחקים.
יעקב סיפר, יותר מפעם אחת: "אני נשבע לכם שלפעמים, איך שהיה כיוון הרוח, הזבענג־זבענג של הפעמון היה מעיר גם את האיכרים של ראש פינה או משמר הירדן או יסוד המעלה. באחת השבתות שבאחד הקייצים ירד איכר אחד מראש פינה לתחנת המשטרה והתלונן: "מיסטר, רבותיי, אי אפשר לישון בשבת, כי הקיבוצניקים מצלצלים בפעמון לפני שהם מחללים את השבת ועובדים בשדות שלהם."
השוטרים האנגלים הקשיבו באדיבות לתלונת האיכר, אבל לא עשו דבר. לפנות ערב, ידעו, הם אמורים "להכניס איזה חמישה גולים מינימום לאחד־עשרה חברה של איילת שמשחקים בנעלי עבודה. וגם למה להפסיד את הכמה קילו תפוחים של סוף המשחק?"
הפעמון היה משכים את הגברים והנשים לעבודתם. הוא גם היה מזעיק את כל המסוגל ליטול שק רטוב ולחבוט אותו בלהבות הדוהרות בשדות, מאיימות על המשק לכלותו.
לעיתים היה הפעמון סופג חבטות מהירות, ואז ידעו הכל כי נחום, פעיל ב'הגנה' ולעיתים מפקד המשק, לבש פּאטֶס, חותלות המלפפות את מכנסיו. וכשנחום לובש פאטס, ידעו הכל — מה לעשות — צריך לרוץ לעמדות. נו, כן, גם אם המרוצה הזאת עשויה להסתיים בלא כלום, או בסיגריה, או בשעמום, ואולי בהתגפפות מהירה עם שומרת שאת גופה מרעידים קור או פחד או תשוקה, או שלושתם כאחד.
אבל הפעם צלצל הפעמון צליל עגום, מהוסס, עצוב מעט. הוא ידע כי היום יידון עניינו של צנעני. הפעמון צדק. האסיפה הייתה עצובה. הצייר התימני היה דמות יוצאת דופן. רבים אהבוהו, חרף המוזרויות שלו: חדוות הציור, עי"ן וחי"ת גרוניות וקִרבה לנערים ולנערות.
החיבה שחשו רבים לַצייר, הרועה הבוהמיין, לא הייתה מטרייה יעילה דייה. ברד של גינויים ירד על ראש האמן שסרח.
הילדים, אוהביו של צנעני, ידעו מה מבשרים צלצולי הפעמון. הם נקבצו סביב חלונות החדרוכל. רק בני העשר ומעלה הבינו את פשר המילים אשר הונפו בחדר האוכל, מצליפות בתימני הבודד: "מעילה באמון", "עד היכן נגיע?", "צדק", "ערכים", "שוויון", "רכושנות", והנורא מכל: דמעותיה של אביבה בלומברג. אביבה הייתה חולבת פרות מיומנת שאהבה להתיר את קישורי בגדיה ולהתיר לַשֶמש ולצנעני לשזוף את גופה העירום. השזיפה הולידה ציורי עירום רכים. אביבה ייבבה, "אני מתפלאת עליך, צנעני, איך אפשר ככה בכלל? איך אפשר בכלל? איך אפשר, אני שואלת. באמת, צנעני, איך אפשר?"
הדמעות שזלגו מן העיניים היפות שמעל השפתיים הרוטטות בכי הן שהביסו את צנעני, שישב עד עתה בפינת חדר האוכל, ראשו טמון בכפות ידיו הנשענות על ברכיו, וגוו נמשך בקשת רופסת מצווארו ומטה. הוא קם לפתע ופרץ מהאולם הקטן, הדחוס, כשהוא מתעלם מן המבטים מלאי הרחמים והעוינות והתימהון המלווים אותו. הוא נכשל, כמעט נפל, בפגוע רגליו ברגלי היושבים בדרכו.
דממה כבשה את חדר האוכל, ולאחר שניות אחדות החלו הלחישות. הן הפכו לשטף של שיח־רבים בלתי מבוקר, ומזכיר הקיבוץ קרא "חברים, בבקשה. ששששש!"
גם כשעבר המזכיר לַנשק האולטימטיבי לא כבשה הדממה את חלל האסיפה. הייתה זו טפיחה אדירה של כף ידו ביריעת הלינולאום המוכתמת והמצולקת, החוֹפָה על השולחן, ובעקבותיה קריאת הקרב "שקט, נו! צריך להמשיך."
המעש הווקאלי הזה כָּשַל. מילים ומשפטים הוסיפו להתאבך ולמלא את מרחבי האולם הקטן, והמזכיר נטל את כוס האלומיניום שלו, מזג לעצמו תה מומתק ריבה ולחש לעצמו ולגזבר המפהק לידו: "שמעון, זה לא פשוט היום, לא."
ואז כבה הכל.
הדיבורים, הצחוקים, הגערות — ואף בכיה החרישי של אביבה. דממה כבדה רטטה באולם. רק נשיפותיו־נשימותיו של צנעני פרסו אותה לפרוסות קצרות. האיש הכהה נכנס לחדרוכל, פסע אל שולחן המזכיר וזרועותיו חובקות אל חזהו עשרות יריעות קנבס שציוריו משוחים עליהן. ידיו אחזו ניירות, מכחולים ושפופרות צבע. הוא הִפנה את גבו לקהל הדומם, הניח בזהירות את שחבקו זרועותיו ואחזו ידיו. אז הסתובב אל מאתיים החברים פעורי הפה ולחש — או אולי הייתה זו זעקה — "אתם לא מבינים, לא מבינים בכלל. בכלל לא! קחו, קחו את הכל. בלי זה אין ערך לחיים שלי. זה, מה שאתם רואים כאן, זה הלחם שלי. זה הלחם שלי..." הוא החל לדמוע, ואז מחה את דמעותיו, זקף את ראשו ונעץ את מבטו בנקודה כלשהי, מעל לראשי האנשים השותקים שהביטו בו.
בצעדים איטיים פסע אל דלת חדר האוכל. רגליים הוסטו, כיסאות הוזחו. שביל צר, אוהד, פיתל את נתיבו בינות לאנשים הדוממים, לעבר הדלת. צנעני צעד לאיטו. צפרוני קם כשעבר הצייר המובס לידו, טפח קלות על שכמו ואמר: "צנעני, יהיה בסיידר," ואביבה אמרה: "צנעני, תשמע, אני רוצה להגיד...", אבל הוא לא שמע, ויצא אל החושך שבחוץ.
האסיפה המפויסת, השבויה ברטט המלודרמה שחוותה זה עתה, הקשיבה רוב קשב להצעתה של אביבה בלומברג: להשאיר את צנעני באיילת.
כיוון שצפרוני, מצפונו האהוב של הקיבוץ, אמר שאביבה מדברת מהלב, ואנחנו כולנו צריכים ככה לדבר, היה ברור לכל שדינו של צנעני יהיה לקולא. האסיפה החליטה לקבל את הצעת בלומברג־צפרוני, שהיום הייתה נקראת מתווה: לא לסלק את צנעני מהקיבוץ ולהסתפק בהעברתו לסטטוס של מועמד, למשך שנה אחת.
אלא שצנעני קם למחרת, נטל את מיטלטליו המעטים ואת ציוריו הרבים, ועזב את הקיבוץ. כשסיים יעקב לספר כל זאת הוא אמר: "זה היה סיפור קשה." והסיפור שקע ולא נודע כי בא אל קִרבנו.
