נתניהו קיבל את פניי במשכן ראש הממשלה, בנוכחות שניים מיועציו. התיישבנו והוא החל לפרט בפניי את המצב הפוליטי. התקשיתי לעקוב אחר הסבריו המפותלים. הוא ביקש לקבל את תמיכתי בהקדמת הפריימריז לראשות התנועה. “זה כדאי לך”, אמר נתניהו, “אתה תיקח בקלות את המקום השני”. הייתה לי הרגשה לא נוחה. רציתי לדבר איתו על מהות ופתאום מנהיג האומה צולל איתי לפוליטיקה קטנה. חשתי שנתניהו מגלה טפח ומסתיר יותר מטפחיים. שאני מתומרן למשחק שאינני מבין את פשרו.
“אני מבקש לדבר איתך ביחידות”, אמרתי. מהבעת פניו ניכר היה שהוא אינו אוהב את הבקשה אבל הוא רמז ליועציו לצאת. “אני לא כאן כדי להילחם בך”, אמרתי, “את מלחמת המאסף של הציונות אף אחד לא יכול להילחם טוב ממך, כשתתחלף התודעה יגיע זמני…” האמת שבדברים צרבה בפניו של נתניהו כאש.
* * *
רון פונדק, מאדריכלי הסכם אוסלו, הודה כי מטרתו לא הייתה הבאת שלום, אלא עקירת היסוד היהודי שבסיס הלאומיות הישראלית, והפיכתנו למדינה” נורמלית”. הוא לא לבד. בהסכם אוסלו הבשיל פרי הביאושים של ציונות הקיום, שהקימה מדינה, אך איננה מסוגלת להעניק תוקף מוסרי לקיומה.
בקץ הנורמליות שנכתב על רקע שנות הדור שחלפו מאז, מביא ההוגה והיזם הפוליטי משה פייגלין סיפור מסע רעיוני ופוליטי שהוא גם סיפור ההתעוררות הלאומית מחזון הנורמליות המשיחית, לציונות של ייעוד. בקץ הנורמליות, משתף פייגלין, את הקורא, במסע חייו האישי, הרעיוני והפוליטי. חלקו הראשון, במקום בו אין אנשים, נכתב בתקופת אוסלו כשתנועת זו ארצנו עצרה את המדינה מלכת ופייגלין הועמד למשפט בגין המרדה. חלקו השני, מתאר את המשך המסע, מהקמת מנהיגות יהודית וההתנתקות, דרך הכרת נתניהו במדינה פלסטינאית ועד להקמת זהות וימי העפיפונים.