“איימת המלחמה
לא פעם כתבתי על האופן בו תמונה טובה בכריכת ספר, היא חלק מהיצירה, באופן בו היא לוכדת את תשומת ליבי, ומספרת מתוכי סיפור המבקש להתחבר לזה שבספר.
למרות שכתבתי על כך מספר פעמים, אני עדיין מוצא את עצמי מופתע מחדש, כמו בספרו של ריצ'רד אוברי, 1939, הספירה לאחור לקראת המלחמה. עברתי על פניו, פעם ועוד פעם, הבטתי בתמונתו השחורה לבנה, שיצרה בקרבי תחושה של גיחוך ואימה, ועדיין לא ידעתי מהו הסיפור שלי מעבר לרצון לקרוא ספר היסטוריה, העוסק בימים שקדמו למלחמת העולם השנייה, האם מדובר באימה ובאנטומיה של אובדן שליטה?
בכריכת הספר, תמונה של אזרחים מכובדים, הלבושים בחליפות שלושה חלקים, העוטים על פניהם מסכות גז מתוחות, על חזם מונח פילטר מכביד, מראה המעניק להם דמות מפלצתית מעוררת גיחוך.
לבסוף החלטתי לקרוא בו, ולפתע כמו מסך הדחקה שהורם, חלחל בקרבי זיכרון האימה שלי.
לקראת חצות נשמעה אזעקה עולה ויורדת, הכתוביות נחש צפע, הופיע על גבי מסך הטלוויזיה. רצנו מהר ובטירוף, רעייתי ואני, להעיר את הילדים. את תום הקטן דחקנו למעטה ניילון הדומה לאקווריום, בו הוא השתתק מאימה. לדור הבוגר יותר ניסינו לשים מסכת גז והוא החל משתולל וצועק, לא רוצה. בחוץ נשמעו נפילות טילים, ואחריהם פיצוץ קלוש, הייתי בטוח שאלו נפילות טילי גז, וצעקתי בטירוף, אנחנו חייבים לחבוש מסכות גז, אחרת כולנו נמות...השנה הייתה כמובן 1991, מלחמת המפרץ.
עבר זמן מה, והבנתי בצורה ברורה, את משמעות התמונה, הקשורה למה שהספר מנסה לספר.
מלחמת העולם הראשונה, הותירה תחושה של אימה, לעוצמת המוות שלה. את האימה סימל יותר מכל נשק הגז. התמונה של אזרחים העוטים מסכות גז על פניהם, היא נבואה לאימה ולהרג העשויים לחזור על עצמם, הפעם כשהם מערבים, בצורה משמעותית אזרחים כאובייקט לנשק ההרג ההמוני.
כך הייתה שנת 1939, איימת מלחמת העולם הראשונה ריחפה מעל. כולם בקשו למנוע את ההרג הנורא. את השפעת הפחד הזה צריך להבין שצוללים לנבכי נפשם של אלו שניסו בכל כוחם למנוע את המלחמה, ואחר כך בייאושם, הבינו שיש רק נתיב אחד והוא נתיב המלחמה.
ב-1 לספטמבר 1939, מקובל לראות כנקודת ציון, ליום בו החלה מלחמת העולם השנייה, מלחמה בה העולם התהפך על עצמו ואיבד את שפיותו ותמימותו, כל מה שהיה עד אז, וכל מה שיהיה מנקודת זמן זאת, כהיסטוריה ומדיניות, יהיו שונים לחלוטין מאלה שהעולם הכיר. אוברי מציע תרגיל היסטורי ואינטלקטואלי, שמטרתו לבחון את עשרת הימים שקדמו למלחמת העולם השנייה. ולהציג שאלה גדולה, האם המלחמה הייתה בלתי נמנעת, כגורל ידוע מראש, או שניתן היה למנוע אותה?
אוברי, מנסה לפענח את הדינמיקה המורכבת שקדמה למלחמת העולם השנייה, בה גורל העולם היה מונח על כפות המאזניים ועל כתפיהם של קומץ אנשים, פוליטיקאים ודיפלומטיים, שנהלו ביניהם מלחמת עצבים, באמצעות אין סוף מכתבים, מפגשים בהולים ומתוחים, הצגת אולטימטומים והצעות נואשות, במסע דילוגים שחבק את, גרמניה, בריטניה, צרפת ופולין, בניסיון להציג הרתעה ובמקביל כסתירה מובנית לנסות ולהציל את העולם ממלחמה.
אוברי, מתאר את הימים האלה כדרמה מדינית, פוליטית של הליכה עד הקצה בה כל צד מניח, הנחות מעניינות ומרתקות, ולעתים שגויות לגבי כוונות הצדדים האחרים. מיהם הגיבורים של הדרמה הזאת, חלקם עלומים כמו שגרירים שהעבירו מסרים ונאלצו לפעול בלחצים בלתי נסבלים.
בזירה יש שני גיבורים מרכזיים, האחד הוא, צ'מברלין השייך לאליטות הישנות. הוא כבר טעה ונבגד ולעתים הוא נפחד, הוא חש שעל כתפיו מונחת האחריות לכתר הבריטי ולתרבות האנושית, אך הוא לא חד והחלטי מספיק. הוא אומנם הצהיר על עצמאות פולין, אך לא ממש נחלץ לעזרתה בעת שעמדה מול מתקפה גרמנית. דבר והפכו, משום שהוא רצה להציג אולטימטום, ולמנוע מלחמה.
היטלר הוא אדם שהלך עד הקצה, כמתאגרף העומד על רגליו, במקומות שאחרים כשלו, אך זה לא הספיק ברגעים בהן נדרשה צלילות וגמישות מחשבתית. היטלר ראה מול עיניו את הסכם מינכן, בו אנגליה וצרפת קיבלו רגליים קרות. הוא רצה לתקוף את פולין, אך להשאיר את הסכסוך מקומי. תדהמתו הייתה גדולה שהובהר לו, שאנגליה וצרפת נגררו למלחמה מבלי שרצו.
אוברי, מספק דרמה גדולה וחומר למחשבה, כפי שספר היסטוריה קצר וטוב אמור להיות.”
