בין העצמה לבושה: חוויית הכוח הפיקודי בקרב קצינות זוטרות
תאיר קרזי־פרסלר


מבוא


הצבא הוא ארגון גברי במובהק, אך הוא גם זירה המאפשרת לנשים צעירות לשרת כקצינות זוטרות ולהתנסות בכוח הצמוד לעמדה פיקודית. ההזדמנויות להתנסויות אלו הן מרובות בהשוואה למפקדים גברים בצבא, וזאת ניתן ללמוד מהנתונים שלפיהם נשים הן 48 אחוזים מן הקצונה הזוטרה (סג"מ או סגן) בצה"ל - הרבה מעבר לשיעורן הכללי בצבא (33 אחוזים), וודאי בהשוואה לשוק העבודה האזרחי בישראל, שבו הקידום של נשים לעמדות ניהול הוא אטי מאוד (הוועדה לקידום מעמד האישה 2011). לכן מעניין לחקור את חוויית הכוח של נשים צעירות שניתנה להן הזדמנות לשרת כמפקדות בשלב כה מוקדם בחייהן, ולברר מהן המשמעויות שהן מעניקות לחוויות הכוח בשירותן הצבאי בזירה מקצועית המאופיינת ביחסי כוח ממוגדרים, ומהו מקומה של תחושת הכוח הנרכשת בתפקידי פיקוד ובעמדות קצונה בצבא ממרחק השנים.33


על בסיס ניתוח ראיונות עם נשים ששירתו כקצינות, טענתי המרכזית היא שהחוויות הצבאיות המשמעותיות של הקצינות היו כרוכות בהתמודדות אמביוולנטית עם כוח. חוויות אלו נתפסות כמלמדות, מחזקות ומעשירות אך בה בעת כרוויות בושה, אשמה וביקורת עצמית. התמודדותן של הקצינות הזוטרות עם הכוח, כמי שממוקמות מבנית בשולי מערך הקצונה במוסד הצבאי הממוגדר, התגלתה כבעלת השלכות רבות עוצמה על המשך חייהן. התחושה האמביוולנטית שלהן לכוח היא לגישתי ביטוי למתח האימננטי שבין תחושת דומיננטיות ובין תחושת שוליות, בין תחושת זכאות ובין תחושת מוגבלות, מתח המאפיין את מיקומן של נשים אלו במשטרי האי־שוויון בארגון הצבאי.


כדי להבין את המשמעות של הכוח בידיהן של נשים בצבא, אקשור בין שני תחומי ידע עיקריים הדנים בזיקה שבין נשים וכוח מזוויות שונות: התחום הראשון עוסק בנשים בעמדות כוח בארגונים, ולענייננו בארגון הצבאי, וזאת מתוך ההנחה שהקצינות בצבא הן בעלות כוח פיקודי מתוקף הלוגיקה הארגונית הצבאית. תחום הידע השני עוסק בדימויים התרבותיים הסטריאוטיפיים הנוקשים באשר לחיבור של "נשים וכוח". ביתר פירוט, בחלק זה אתמקד בתפיסות התרבותיות המעצבות את הדימויים סביב נשים המעורבות באלימות צבאית. ההישענות על עולם תוכן זה מבוססת על ההנחה שהמוסד הצבאי אינו ככל הארגונים והכוח הצבאי שהוא מושתת עליו כרוך לעתים קרובות בהפעלה של אלימות.


כוח בארגונים ממבט מגדרי


הדיון המחקרי שעוסק בכוח ומגדר בארגונים מצביע על חלוקת כוח לא שוויונית בין גברים לנשים אשר משפיעה על אפשרויות קידומן של נשים לעמדות כוח. משום כך, כיוון אחד של המחקר עוסק בהמשגת המכשולים העומדים בפני התקדמותן של נשים בהיררכיה הארגונית ומתאר זאת באמצעות דימויים מבניים, כגון תקרת הבטון, הזכוכית המשוריינת ותקרת הזכוכית, המתארים הפליה גורפת או חלקית, ישירה או סמויה, של נשים בעולם העבודה.34


כיוון אחר של המחקר בוחן את ביטויי הכוח השונים בקרב גברים ונשים בארגונים. פרנץ' ורייבן (French and Raven 1959) הציעו חמישה ביטויים של כוח חברתי: כוח מתגמל, כוח מעניש, כוח של ידע, כוח לגיטימי וכוח חברי (referent power). ג'ונסון (Johnson 1976) הוסיפה ניתוח מגדרי לתיאוריה זו וטענה שגברים מחזיקים בכוח מתגמל ובכוח מעניש רבים יותר, משום שבהשוואה לנשים יש בידיהם משאבים מוחשיים רבים יותר כגון נכסים חומריים אשר באמצעותם הם יכולים לתגמל או להעניש. כמו כן, לטענתה גברים מחזיקים ביותר כוח המעוגן בידע מכיוון שהם נתפסים כמומחים יותר מנשים, ובכוח לגיטימי רב יותר מאחר שהם נתפסים חברתית כבעלי סמכות ויכולות השפעה רבים יותר בהשוואה לנשים. נשים, לטענתה, נוטות יותר להשתמש בכוח חברי, כלומר כוח שקשור ליצירה ולטיפוח של קשרים בין־אישיים ועולה בקנה אחד עם הציפיות החברתיות־תרבותיות מהן (שם).


מכאן עולה הטענה שנשים בעמדות כוח נתונות במלכוד: כשנשים נוקטות התנהגויות המזוהות עם מנהיגות ישירה ובטוחה הן מעוררות תגובות שליליות בהשוואה לאותה ההתנהגות מצד גברים (Kanter 1977; Foschi 1996). לא פעם הן מקבלות תגובות ביקורתיות ומגחיכות הממוקדות במיניותן (או בהיעדרה), במראן החיצוני ובחייהן הפרטיים (Salter 2000). כאשר נשים נוטלות לעצמן כוח הן למעשה מפרות מוסכמות שלפיהן הן אמורות לשמש רק "עזר כנגדו" של הגבר המנהל, ולכן הן מסתכנות בתיוגן כ"כלבות" או כ"מכשפות". עם זאת, התנהגות צנועה ולא אסרטיבית מצדן עלולה להביא לתפיסתן כמוכשרות פחות ולכן להזיק להן בבואן להפעיל סמכות.35 משום כך, החוויה הנשית בארגוני עבודה מומשגת באמצעות מטפורה של חרב פיפיות (Carli 2001; Eagly and Carli 2007). כלומר, בעוד אישה הנוקטת בהתנהגות אסרטיבית צפויה להשפיע פחות משום שכוחה נתפס כלא לגיטימי, הרי כאשר היא אינה מציגה יכולת יוצאת דופן תקינות תפקודה מוטלת בספק ויכולת ההשפעה שלה מוגבלת. גישה זו מדגישה את הצורך המשמעותי להבין את הכוח החברתי בהקשר הארגוני דרך הנחות מגדריות ובאמצעות פילטרים פטריארכליים, אשר משפיעים על הלגיטימציה של נשים למלא עמדות מנהיגות ולנקוט פרקטיקות כוח ישירות וסמכותיות.


המחקר העכשווי מפתח את הדיון על נשים וכוח בשני כיוונים: הראשון נשען על גישת המיקומים הצולבים (intersectionality) ומציע ניתוח של נשים בארגונים כמתעצבות בהצטלבות של צירי כוח מרובים, והכיוון השני מתמקד בפוֹעלוּת (agency) של נשים.


התיאוריה והמחקר הפמיניסטי העדכניים מציעים ניתוח מבני רב־ממדי המתמקד בהשפעת ההצלבה שבין מגדר, אתניות, מעמד ועוד מרכיבים זהותיים על דינמיקות של כוח (Fenstermaker and West 2002). הנחת המוצא של גישת המיקומים הצולבים היא אפוא שכל אחת ואחד ממוקמים תמיד בהצטלבות של כמה צירי כוח.36 ג'ואן אקר השתמשה בתיאוריה זו כדי להציע את המונח משטרי אי־שוויון (inequality regimes), שבוחן את הדרך שבה מעמד מובנה דרך תהליכים ופרקטיקות מגדריות וגזעיות, וטענה שבכל הארגונים מתקיים משטר של אי־שוויון, אם כי נראותו, תצורתו וחומרתו אינן אחידות (Acker 2006). פרספקטיבה זו מסייעת בחשיפת מבנה הארגון, ובייחוד בהבנת יחסי הכוח המבניים המאפיינים אותו, אשר מעצבים בתורם תפיסות וחוויות של כוח בידי נשים בארגון. באמצעות הדגש על מורכבות משטרי הכוח בארגון ניתן ללמוד גם על אפשרויות הפעולה השונות המוקנות לשחקניות ולשחקנים מתוקף מיקומם המבני בתוך הארגון ומחוצה לו.


הכיוון השני של המחקר ממוקד ביכולתן של נשים להפעיל כוח בתוך המבנה החברתי הממוגדר. הדגש על פוֹעלוּת של נשים נובע מן ההתנגדות הפמיניסטית לראות בנשים קורבנות בלבד, ומן התפיסה כי ביכולתן להתמודד עם מעמדן השולי בחברה וכך לשנות את מצבן.37 קרק ואיגלי (Kark and Eagly 2010) הציעו את הממד של "משא ומתן" במטפורת המבוך בארגוני עבודה ממוגדרים (negotiating the labyrinth). טענתן היא שבהשוואה לעמיתים גברים שהכוח עבורם מובן מאליו, נשים מתמקחות כל הזמן בדרך מפותלת להשגת כוח, עוצמה וסמכות בעמדות מנהיגות בארגונים. המשא ומתן של נשים בארגונים כרוך בקבלה של שיחים ממוגדרים ובפעמים אחרות בהתנגדות או באתגור של נורמות סטריאוטיפיות, ולעתים הן גם פועלות בשילוב או בתמרון ביניהם. כך או כך, נראה שטווח הפעולה של נשים בארגונים הוא תוצר של תפקידן ושל מיקומן המבני ההיררכי בארגון ובסביבתן החברתית.


חרף הדמיון האפשרי בין חוויות של נשים בעמדות כוח בארגונים אזרחיים לאלה בארגון הצבאי, חשוב להדגיש כי הזירה הצבאית הטוטלית, ההיררכית וההיפר־גברית היא ייחודית בהיבט של כוח והשימוש בו. ככלל, העבודות הקיימות בנושא שירות נשים מציעות ברובן ניתוח מבני העוסק בהשפעת הצבא על יחסי הכוח המגדריים,38 או עוסקות במהותה של החוויה הצבאית הממוגדרת (ששון־לוי 2006; Levin 2010). כמו כן, הכוח בצבא נבחן בעיקר במובן של העצמת נשים, כלומר עד כמה השירות הצבאי מחזק את הכוח ואת המשאבים של נשים (Suter et al. 2006). אולם חסר מחקר הבוחן כיצד נשים המשרתות כמפקדות חוות את הפעלת הכוח על אחרים. כדי להבין את החוויה הסובייקטיבית של הכוח הנמצא בידיהן של נשים, אסקור עתה את השיח התרבותי על כוח ונשים שבתוכו הפרשנויות שלהן מתעצבות.


שיח תרבותי על נשים וכוח


ההפרדה התרבותית הבסיסית ביותר בין נשים וכוח מתגלמת בשפה. כותרת המשנה של מאמרה של חוקרת השפה והמגדר רובין לייקוף "לשים 'נשים' ו'כוח' באותו המשפט" (״Putting ‘women’ and ‘power’ in the same sentence״) מיטיבה להדגים את המתח החברתי־תרבותי הנובע אפילו מהצירוף הלשוני בין נשים וכוח (Lakoff 2003). כלומר, באמצעות המבנים הסמיוטיים הממוגדרים ניתן ללמוד על היחסים הא־סימטריים בין שתי קטגוריות המובנות ללא הרף כניגוד: נשים מוצגות בשפה כקטגוריה מסומנת, הנתפסת כלא־טבעית, כסבילה וכחסרת כל כוח יוצר. גברים, לעומת זאת, מוצגים כקטגוריה לא מסומנת, טבעית, ניטרלית ואוניברסלית לכאורה בהקשר של כוח. השפה מבליעה אפוא שיפוט ערכי ודירוג היררכי במיוחד בנוגע לכוח, ושיפוט זה מותיר את החיבור בין נשים וכוח סבוך, מבלבל ומאיים.39 ניתן לראות למשל שבעוד נשים שמפעילות כוח מכונות "כלבות" ו"מכשפות" (shrews, bitches, witches), אין הגדרות לשוניות מקבילות לגברים המחזיקים בכוח (Lakoff 2003).


ייצוגים תרבותיים דומים, אך בוטים יותר, מופיעים בספרות העוסקת בנשים אלימות. אלימות היא אקט קיצוני של הפעלת כוח, וכאשר נשים נוקטות אלימות הן סותרות את ההנחות החברתיות המסורתיות באשר לנשיות. הסיבה לכך היא שלאורך ההיסטוריה הובנתה האלימות באורח מהותני כגברית (Connell 1987; Koeszegi et al. 2014). לכן סיפורי אלימות או מלחמה נותרים לרוב ממוגדרים - סיפורים שגברים מספרים על גברים ואל גברים, וגם אל נשים אך לא על נשים (Parashar 2014). כך למשל בנרטיבים התרבותיים המצדיקים את קיומן של מלחמות נשים נתפסות, במונחיו של הגל, כ"נשמות יפות" (Hegel 1977, 383), כשבריריות, כתמימות וכמי שלוחמים גברים אמונים על הגנתן מפני המלחמה והשלכותיה ההרסניות (Elshtain 1987). על בסיס הנחות שכאלה התפתחו גישות פמיניסטיות הרואות את השלום כ"עניין נשי", אך עם השנים הן הפכו מושא לביקורת משמעותית מאחר שהן נתפסות כמקבעות הבחנות מהותניות־בינריות בין נשיות וגבריות. ובכל מקרה, נשים אשר בוחרות לנקוט אלימות אינן מאופיינות לרוב כפושעות, כחיילות או כטרוריסטיות. הן מוצגות בדרך כלל באמצעות דימויים נשיים סטריאוטיפיים המתעלמים בעקביות מן הפוֹעלוּת שלהן ומאשררים כפיפות חברתית־תרבותית.40 "אימהות", "מפלצות" ו"זונות" הם בין הדימויים המרכזיים שנעשה בהם שימוש. כל דימוי/נרטיב כזה מאגד בתוכו את משקלן הכבד של ההנחות המגדריות הנוגעות להתנהגות נשית הטרונורמטיבית. נרטיבים תרבותיים המדגישים את אימהותן של נשים אלימות מסבירים את אלימותן בצורך שלהן להשתייך, בצורך שלהן להזין אחרים וכאמצעי לדאגה ולנאמנות לגבר. נרטיבים המשתמשים בדימוי המפלצת דוחים כל פרשנות רציונלית או מוטיבציה אידיאולוגית להתנהגות האלימה, ומתארים נשים אלימות כאחוזות טירוף וכנקמניות. נרטיבים המשתמשים בדימוי של זנות מייחסים לנשים אלו ארוטומניה ומצביעים על מיניותן של נשים אלימות כבלתי מרוסנת, קיצונית וברוטלית (Sjoberg and Gentry 2007; Parashar 2014).


השימוש התכוף בדימויים אלו מלמד שנשים שכוח בידיהן אינן חוות רק רדוקציה, הגחכה או זלזול עקבי במעשיהן, אלא הרבה יותר מכך. הסיפורים של נשים המחזיקות בכוח סותרים את הנרטיב הדומיננטי המתאר את האישה הראויה, ולכן ננקטות נגדן לעתים קרובות סנקציות חברתיות בדמותן של פרקטיקות ביוש (shaming). פרקטיקה חברתית של ביוש, אשר ממוקדת לרוב במיניותן של נשים (slut-shaming), היא אמצעי אפקטיבי להודיע לנשים כי חרגו במעשיהן מן הנורמות המגדריות וכי הן מפרות את חוקי המגדר, הכוללים בין היתר שמירה על בינריות מגדרית. בכוחם של החוקים התרבותיים הללו להגדיר נשים ככאלה שאינן ראויות חברתית.41 כפי שאראה בהמשך המאמר, הבושה החברתית היא רגש פוליטי הקשור הדוקות בכוח והיא נתפסת במקרים רבים כסמן היחסים של שחקניות ושחקנים עם נורמות חברתיות. משום כך, נראה כי בשימוש החוזר בדימויים מיניים מלגלגים לתיאור נשים המפעילות כוח טמונה הציפייה החברתית שרגש כמו בושה ישמש עבורן נקודת עצירה, מעין זרז בתהליך המשטור הרגשי העצמי שלהן (זיו 2008).


מתוך כך ניתן לשים לב לקשר ההדוק שבין הפוליטיקה של הכוח ובין הפוליטיקה של הרגשות (Warner 1999; Ahmad 2004). אפשר לראות שהטקסטים התרבותיים על נשים וכוח משמשים גם מעין רפרטוארים של תחושות ושל רגשות ממוגדרים ומוגבלים. על בסיס זה אני מציעה לבחון את הפוליטיקה של הרגשות הנוגעים לשימוש בכוח ולבחון את הרגשות שמתעוררים כתוצאה משימוש בכוח ובסמכות בקרב נשים בצבא.


קצינות זוטרות בצבא הישראלי


מיקומן המבני של קצינות בשירות סדיר בצבא הישראלי מאופיין בצירוף של זוּטרוּת, צעירוּת וזמניוּת. עמדת פיקוד זוטרה היא דואלית, שכן מצד אחד מתקיימת בה הפעלת כוח כלפי מטה אך מצד אחר הממלאות אותה נמצאות בתחתית שרשרת הפיקוד בצבא. ההימצאות העקבית הזאת בתווך מובילה לכך שהכוח בעמדות הללו נחווה כמוגבל מאוד. על העמדה הדואלית המבנית נוסף גילן הצעיר של המרואיינות, שנמצאו אז בפרק ההתבגרות המאוחרת בחייהן ובראשית דרכן המקצועית כמפקדות בצבא. הכוח של הקצינות הוא ארעי מעצם ההגדרה שרובן בשירות חובה ומשתחררות לאחר פרק זמן קצוב. שלב השירות הצבאי הוא חלק מתסריט מפתח במעבר לבגרות בחברה בישראל,42 ובעוד הנחה זו מחזקת את תחושת זמניותו של הכוח בקרב הקצינות הזוטרות, בה בעת היא מדגישה את החשיבות שיש לפרק חיים זה בעיצוב זהותן המגדרית והמינית כנשים צעירות בישראל.


בתוך כך, יש להדגיש כי המשמעות של תסריט ההתבגרות בצבא מקבלת ביטויים שונים לפי המיקום החברתי של המספרות (ראו למשל מאמרן של לומסקי־פדר ואחרות בספר זה). במקרה הנוכחי, המרואיינות שייכות לקבוצות ההגמוניות בחברה בישראל, רובן אשכנזיות וכולן ממעמד בינוני ובינוני־גבוה. מתוקף מיקומן החברתי הן זכו בפריבילגיות רבות ושונות במהלך חייהן בהיבטים של השכלה, תעסוקה ועוד. כבנות המעמד הבינוני הן חשות זכאיות (Lareau 2003) לקבל תפקיד צבאי משמעותי שיאפשר להן לממש את עצמן באופן שוויוני, והקצונה היא שלב "טבעי" ומובן מאליו בהקשר זה. ואכן הצבא עומד בציפיותיהן והן ממלאות עמדת כוח העולה ממעמדן. תחושת הזכאות שרוב המרואיינות גדלו עליה זוכה במידה רבה להמשכיות בצבא, אך בה בעת תפקיד הקצונה מעמת אותן עם מגבלות השוויון המגדרי. חלק ממרכיבי הזכאות האתנו־מעמדיים משתבשים בתסריט ההתבגרות שלהן בצבא והן מתמודדות לראשונה עם חסמים מגדריים ביכולתן להשפיע ולהפעיל כוח כמפקדות. במאמר אראה כיצד השוליות הרבה של הקצינות הזוטרות והיותן מיעוט מיוחס בצבא משפיעים על הפרשנות שלהן לכוח שהיה בידיהן בשירות הצבאי.


מתודולוגיה


המאמר מתבסס על 25 ראיונות עומק עם נשים אשר שירתו כקצינות עד דרגת סרן ובמגוון רחב של תפקידים וסביבות פעולה, בטווח גילאים הנע בין 30 ל-40. רוב הנשים המרואיינות הן ממוצא אשכנזי, שתיים ממוצא מזרחי ושלוש ממוצא מעורב - אשכנזי ומזרחי. כולן יהודיות בנות המעמד הבינוני והבינוני־גבוה ומתגוררות במרכז הארץ. לכולן השכלה אקדמית של תואר ראשון לפחות, עשר מתוכן בעלות תואר שני ושתיים מהן סטודנטיות לתואר שלישי. המרואיינות גויסו בשיטת מדגם "כדור השלג", כשהקריטריון היחיד שקבע את בחירתן היה דרגת הקצונה. ההומוגניות המעמדית המאפיינת את אוכלוסיית המרואיינות שהתקבלה לא הייתה מכוונת. ייתכן שהיא תוצר של שיטת הדגימה, המבוססת על מעגלים אישיים וחברתיים, אך בו בזמן היא מלמדת על משטרי האי־שוויון המונהגים בארגון הצבאי בישראל. לכן הפרשנות הרפלקסיבית והביקורתית שהציגו המרואיינות ממרחק השנים באשר לעברן הצבאי כקצינות מעוגנת במידה רבה בהון המעמדי־תרבותי שלהן. נוסף על כך, 16 מהן למדו באוניברסיטה בתחומים של מדעי החברה ומדעי הרוח, לימודים אשר חידדו את הרפלקסיביות ואת הביקורתיות שלהן על חייהן.


מחקר זה נערך במסגרת פרויקט מחקר אשר עסק במקום שמקבל השירות הצבאי בסיפור חייהן של נשים ישראליות. לאור ההקשר המחקרי הרחב, בשאלות הריאיון ביקשתי להתחקות אחר נקודות מכריעות בחייהן של המרואיינות. זאת כדי ללמוד על השלכות אפשריות של השירות הצבאי על חייהן האזרחיים - על תפיסות פוליטיות, תעסוקה והיבטים נוספים. לכן בשלב הראשוני של המחקר תכננתי להקצות לסוגיית השימוש בכוח מספר קטן של שאלות בתוך ריאיון מקיף על מהלך חיים. אך אופיים הפתוח של הראיונות העניק למרואיינות חופש לספר על היבטים משמעותיים בחייהן לאורך השנים, ורובן בחרו להתמקד בסיפוריהן בחוויית הכוח שלהן כקצינות בצבא. מתוך הדינמיות שאפיינה את השיחות הרבות והארוכות שערכתי עם מרואיינות, בד בבד עם התקדמות תהליך המחקר, התחוור לי כי זהו נושא משמעותי, מרתק ועמוק הרבה יותר מכפי שיכולתי לשער, שראוי להופכו למוקד המחקר.


נשים בעמדות פיקוד ומנהיגות בצבא: התמודדות עם דילמות של כוח


הפרשנויות של המרואיינות את הכוח שהיה בידיהן הן רבות פנים ונעות בין תחושות עוצמה והנאה מכך שיכלו להפעיל כוח ובין ביקורת עצמית ובושה על האופן שבו השתמשו בכוח. אדגיש כי פרשנויות אלו אינן מוציאות האחת את השנייה ולעתים קרובות הן מתקיימות בו־זמנית בדבריהן של המרואיינות. לטענתי, החוויה האמביוולנטית של הכוח והפיקוד - בעת השירות הצבאי וגם שנים לאחר מכן - מקורה באופיו הממוגדר של הכוח ובניכוסו הכמעט בלעדי על ידי גברים, במיוחד בזירה הצבאית. חווייתן מצביעה על כך שהכוח הוא מרחב דואלי וטעון: מצד אחד מוענק להן כוח מתוקף השיח השוויוני בצבא, אך מצד שני הכוח שבידיהן מנוגד לתרבות הארגונית הצבאית ההיפר־גברית ומנוגד להגדרה התרבותית של נשיות ראויה המזהה כוח אקסקלוסיבית עם גברים וגבריות.


שיח של העצמה: עוצמה ומסוגלות לאורך החיים


בקרב רוב המרואיינות עלה קול המעיד על תחושות כוח ועוצמה כתוצאה מן השירות בצבא כקצינות. הן דיברו על תחושת החשיבות והמשמעות אשר עמדה בבסיס היכולת להכשיר ולהוביל פקודים. דבריה של יונה43 (35), ששירתה כקצינת חינוך, מדגימים זאת היטב:


הרגשתי שאני עושה משהו מאוד מאוד משמעותי, שאני מכשירה בנות, הרגשתי גם שאני עושה את זה טוב. אהבתי את זה מאוד, נהניתי מאוד גם מהקטע הפיקודי, אני לא אכחיש את זה. היו לי 96 חניכות בקורס, היו מתחתיי קצינות ו-96 חיילות, זה חתיכת כוח! [...] את יודעת, לרוץ במסע כשכל החבורה הזאת מאחוריךָ, זה נותן לךָ הרגשה שאתה חשוב ומשמעותי ומשפיע ומוביל, שכל העיניים נשואות אליךָ. זאת הייתה חוויה מאוד טובה עבורי באופן אישי. אני מרגישה מהבחינה הזאת שהקצונה נתנה לי הרבה, זאת תחושה שלא ניתן לתאר במילים [...], הרגשה שאני יכולה לעשות הכול.


יונה תופסת את השירות הצבאי כשלב חיובי ומעצים אשר תרם להגברת תחושת המסוגלות והביטחון העצמי שלה. היא רואה בעמידה המוצלחת והחוזרת במשימות חדשות ובאתגרי ההדרכה והמנהיגות חוויות מעצבות. אולם מעניין לראות את המעבר החד שהיא עשתה משימוש בלשון נקבה ללשון זכר כאשר תיארה את החוויה העוצמתית כמפקדת קורס. המעבר מדיבור בלשון נקבה ללשון זכר רווח בשפה העברית בקרב נשים בישראל ומתרחש באופן כמעט שגרתי. אך נראה כי במקרה המתואר המעבר מלשון נקבה ללשון זכר דווקא בנקודה שבה היא מתארת מאפיינים של מנהיגות וכוח, כמו יכולת להוביל ולהשפיע, עשוי ללמד על תפיסה עמוקה הרבה יותר, המקשרת באופן מהותני בין פרקטיקות של כוח, פיקוד ומנהיגות לזירות גבריות.


כמו יונה, אופק (31) אשר שירתה כקצינת חוויה בחיל האוויר תיארה התנסות חיובית של גדילה והתפתחות אישית. עוצמתן הרבה של ההתבטאויות שבחרה בהן נדירה בהשוואה למרואיינות האחרות. החוויה החיובית בשירות הצבאי מתוארת על ידי אופק באופן דרמטי כחוויה טרנספורמטיבית:


באופן עקרוני, אני מרגישה שהצבא זה השלב בחיים שלי שאני יצאתי אל העולם, שנולדתי. עד אז אין לי זיכרונות של עצמי. אני לא יודעת להגיד לך מי זאת הייתה אופק לפני התקופה הזאת. אני מתחילה לזכור את עצמי מהרגע שהתגייסתי [...]. פשוט פרחתי שם. מבחינה חברתית ומקצועית למדתי על עצמי המון [...], הקטע האידיאולוגי של לשרת את המדינה ולתת מעצמי. זה כל החיים היה נראה לי כמו זכות ופריבילגיה, זה נורא ריגש אותי להצטרף לקבוצה הזאת של המשרתים בצבא. מרגע העלייה לאוטובוס המתגייסים, אני מרגישה שמשם, מהרגע הזה מתחילים הזיכרונות שלי. זה עד כדי כך!


כדאי לשים לב לדימויים החיים שבאמצעותם אופק בוחרת לתאר את החוויה הצבאית שלה: לידה, פריחה, התפתחות, יציאה אל העולם, ראשית הזיכרונות האישיים ועוד. תיאוריה מעידים על רומנטיזציה בדיעבד לשירותה הצבאי, כאשר הפרק הצבאי הוא מעין נקודת פתיחה ביוגרפית של "לפני ואחרי". חוויית הכוח מתפרשת כאן באמצעות תסריט המפתח התרבותי בחברה בישראל המגדיר את השירות כחוויה מרכזית במעבר לבגרות (ראו לומסקי־פדר ואחרות בספר זה), ומתוך כך השירות נתפס כחוויה הבונה ביטחון עצמי, עצמאות ואוטונומיה.44


מור (33), אשר שירתה כמפקדת פלוגת טירוניות, ממחישה בדבריה עד כמה תחושות ההעצמה שחוותה בצבא מלוות אותה בהמשך החיים:


[ה]חוויה מכוננת עד כדי כך שכל פעם שעולה השירות שלי יש לי איזה סוג של התרפקות. [...] בגדול המ״פ שלי היא האישה החזקה שלי, היא המקום שאני נשענת עליו כי זה כמו להקפיץ את עצמי בחזרה למשחק כשאני מרגישה שאני עפה לשוליים [...]. כשאני צריכה לעמוד בפני אתגר גדול, אני אבוא ואגיד לעצמי ראבק היית מ״פ בצה״ל, פיקדת על 300 בנות!


החוויה של מור אינה יוצאת דופן ועולה גם בסיפורים אחרים, ובהקשר זה מעניין במיוחד הסיפור של יעלה (36), אשר שירתה בצבא כקצינת קישור בבסיס פתוח במרכז הארץ. בהשוואה לדיבור המכליל על העצמה לאורך החיים, יעלה ממקדת את ההשפעה המעצימה לנקודה מכרעת בחייה, לאירוע שבו נעזרה בכישורים שהעניק לה הצבא. אביה של יעלה, שהיה בעלים של חברת ביטוח מצליחה, נפטר בפתאומיות מיד לאחר שחרורה מצה"ל, ויעלה החליטה לקבל על עצמה את ניהול החברה בתחילת שנות העשרים לחייה. היא מייחסת את האומץ הרב הגלום בהחלטה זו לתחושות כוח ומסוגלות אשר מקורן בפרק הצבאי בחייה:


יכול להיות שבחורה שעשתה רק קפה בצבא הייתה אומרת עזבו אותי, תנו לי טיול עכשיו בדרום אמריקה ולא מעניין אותי כלום. לי הייתה מחשבה אחרת, שזה מפעל החיים של אבא שלי, מה, ככה במחי יד אני אתן לזה להיעלם? החלטתי לקחת את זה מהמקום של אחריות, אחריות שנבנתה בהחלט בשירות הצבאי, כלומר ידעתי שאני מסוגלת להרים דברים, להזיז דברים, ידעתי שיש לי את הכוח לעשות את זה בגלל אופן התפקוד שלי בצבא. זה היה אמנם פתאומי, הקרקע ממש נשמטה מתחת לרגלינו כשזה קרה, אז ההחלטה הייתה צריכה להיות מהירה אבל הרגשתי שאני מסוגלת לעשות את זה!


יעלה הצביעה על תהליך עמוק של גיבוש זהות אישית הכרוכה בתחושות של בגרות ואחריות בשירותה הצבאי. היא מתארת בפירוט כיצד תכונות שרכשה בשירותה כקצינה, כמו התעשתות מהירה, אסרטיביות, חוסן נפשי ומסוגלות, סייעו לה בניהול העסק המשפחתי בגיל צעיר וכי הן נוכחות לאורך חייה המקצועיים.


לעומת החוויה של תחושת העצמה מתמשכת, מרואיינות אחרות מתארות חוויה זו כמשמעותית מאוד אך ארעית, כזו שאינה נשמרת במסגרות אחרות בהמשך החיים. כך סיפרה גוני (30), אשר שירתה כקצינת מבצעים:


התמודדתי אז עם דברים באומץ רב שאני לא בטוחה שיש לי אותו היום [...], בכל זאת הייתי מפקדת על 150 איש - 120 חיילות ועוד שלושים ומשהו אנשי צוות. ולנהל את זה, זה ניהול, זה מנהיגות, זה פיקוד, זה הדרכה, זה הנחיה, זה הכול. דברים שאני כל כך מתגעגעת לעשות אותם כבר, אני מחכה רק כבר להזדמנות הזאת שתגיע.


גוני מתגעגעת לתחושת הכוח והקומפטנטיות שהיו לה בצבא, תחושות שבחיים האזרחיים אין לה הזדמנות לחוות. היעדרן של ההזדמנויות להמשיך ולהתנסות בהפעלה של כוח מביא לספקות בקשר ליכולת שלה בהווה. ספקות כאלה מעלה גם אמילי (32), אשר שירתה כקצינת מבצעים:


[...] אחר כך כשאת מגיעה לאזרחות את מתחילה לפקפק בהרבה דברים. לקח לי זמן עד שהסתגלתי לאזרחות, הייתה לי ערגה לחזור לשם, לצבא [...], אבל זה סוג של פנטזיה כי זה לא משהו שמחזיק עד גיל שלושים [...]. תמיד נראה לי שאני מחפשת לשחזר את אותה תחושת שליחות, שלמות, יעילות מהשירות הצבאי שלי.


המרואיינות מדברות על הכוח במונחים של געגוע וערגה, שהם נוסטלגיים במהותם וממקמים את הכוח בעבר. בעוד גוני מחכה להזדמנות שתבוא לשוב ולהיות מנהיגה, אמילי תופסת זאת כ"פנטזיה" וכחוויה שלא תחזור.


עבור הדר (30), ששירתה כמ"פ מפקדה, שירות המילואים הוא שממחיש את מגבלות הכוח הצבאי והארעיות שלו. כקצינה בשירות סדיר הדר הייתה מפקדת של מאות גברים והייתה בעלת כוח ניכר שאותו היא חוותה באופן חיובי ומעצים ביותר. אולם בשירות המילואים חודשים מעטים לאחר השחרור, הניסיון להפעיל את הכוח שאז היה עבורה מובן מאליו נתקל הפעם בהתנגדויות של הסביבה הגברית:


כשהגעתי למילואים, לאותו תפקיד, ופתאום הייתי צריכה עוד פעם להוכיח את עצמי, אחרי שהייתי בתפקידים וסיימתי בהצטיינות, זה כבר לא עניין אותי יותר. לא להוכיח את עצמי ולא כלום. לא מוכיחה את עצמי בפני 600 גברים, הם יכולים לקפוץ לי. יש לי קבלות מתקופת הצבא, אם זה לא מספיק לכם [...], בגלל שאני אישה אני צריכה להוכיח את עצמי עוד פעם בפני 600 גברים, זה כבר לא מעניין אותי יותר! זה נראה לי טיפשי, זה נראה לי אידיוטי. אם אתם לא מספיק אינטליגנטים כדי לראות את הבן אדם, את המקצועיות שלו, ואתם צריכים שאני אוכיח את עצמי, כבר הוכחתי את המקצועיות שלי, הוכחתי את ההצלחה שלי, הוכחתי.


הדר מוותרת על הניסיון המתסכל לשחזר את הכוח שהיה בידיה בתקופת השירות הסדיר. סיפורה מלמד שכוח צבאי של נשים איננו מובן מאליו, אלא יש לחזור ולהוכיח אותו ולהצדיק אותו כל פעם מחדש.


המרואיינות בפרק זה תיארו חוויית העצמה משמעותית מאוד שהתרחשה בפרק הצבאי בחייהן. עם זאת, הן תופסות את הכוח שהיה בידיהן בתקופה זו כזמני וכחמקמק, ולכן חלקן מתקשות להמירו מהזירה הצבאית לזירה האזרחית. בחלק הבא אתחקה אחר צדן האחר של חוויות הכוח הצבאי בסיפורי המרואיינות, חוויות טעונות הכרוכות בסבל, בביקורת ובבושה, אך באופן שלדעתן אינו מנוגד או סותר את חוויית העוצמה.


התמודדות טעונה עם כוח, סמכות ופיקוד


שיכרון הכוח


פעמים רבות הכוח אשר היה מקור לתחושות מסוגלות ועוצמה נתפס במבט לאחור כתחושת גדלות, שהובילה בדיעבד לרפלקסיביות וביקורת עצמית בתקופת השירות הצבאי וכן בהמשך החיים. רבות מן הקצינות תיארו תחושות גדלות שנבעו מן הכוח שהיה בידיהן, ובד בבד סיפרו כי תחושות אלו השתנו עם הזמן ושלאחר שנים הן תפסו את אופן שימושן בכוח כמופרז וכמוגזם.


דניאלה (30), אשר שירתה כקצינת חי"ר בחטיבת גולני, מספרת שהיא הייתה מודעת לסכנות של שיכרון הכוח עוד לפני השירות הצבאי, ולמרות זאת היא הפעילה, לטענתה, כוח מוגזם אשר מטריד אותה עד היום:


זה אחד הנושאים החשובים שאבא שלי הדגיש בפני לפני הגיוס, ״שיכרון הכוח״, הייתי מאוד זהירה עם הכוח שהיה לי, אני חושבת שלפעמים הייתי זהירה מדי. במבט לאחור, הייתי צריכה להבהיר את ה-say שלי בצורה יותר ברורה. היו מקומות שאולי השתמשתי בכוח הזה יותר מדי, דווקא כלפי בנות מחזור שלי כי לא נשאר לי משהו אחר להתמודד בעזרתו אתן [...]. היה לי סיפור עם מי שהייתה חברה מאוד טובה שלי, היא נתנה מכות לאיזה פקידה [...], אני הדחתי אותה מהתפקיד. וזה מקום למשל שהיום אחרי שעברו יותר מעשר שנים, אני חושבת שהשתמשתי יותר מדי בכוח. זה משהו שאני עד היום מצטערת על זה [...], אחד הדברים הכי קשים שעשיתי במהלך כל החיים שלי, גם ידעתי שכולם מסתכלים ובוחנים ספציפית איך אני אגיב ואתנהג עם מישהי שאני מפקדת עליה והיא גם חברה שלי. הייתי בחודשים הראשונים שלי בתפקיד וידעתי שצריך לעשות מעשה [...], ידעתי שאחרי שאני אעשה את זה יעריכו אותי. אני לא יודעת מה היה קורה אם לא הייתי עושה את זה, אני מניחה שהיו מבקרים אותי שם, גם המפקדים שלי וגם הבנות [...], היום לא הייתי עושה את זה. זה היה פשוט שימוש בכוח ומבחינתי איך שאני רואה את זה היום זה היה להגיב באלימות לאלימות.


סיפורה של דניאלה מלמד על המלכוד שנשים קצינות בצבא מתמודדות עמו כאשר הן צריכות לנקוט פעולה נחרצת, או נחרצת מדי, כדי לזכות בהכרה מהסביבה. דניאלה הבינה שכדי לזכות בהכרה כמנהיגה בסביבה גברית מובהקת כמו חטיבת גולני עליה לנקוט צעד שנתפס על ידה כקיצוני ויוצא דופן לשם שמירה על נראות מקצועית ופיקודית.


לעומתה, מור (33), ששירתה כמפקדת פלוגת טירוניות ושאותה פגשנו בפרק הקודם שעסק בהעצמה, מצליחה לשנות את תפיסת הכוח שבידיה תוך כדי השירות עצמו:


תראי, זה אגו טריפ מטורף! את בקושי בת 19, 300 בחורות באחריות שלך ואני בועטת בדלת ואף אחד לא מתקרב אליי מרוב שאני בקריזה [...] והאגו טריפ הוא מטורף, את מלך העולם, מלך הביצה ומלך העולם! מי שעובר מולך משקשק ונותן לך את ההקשב הכי רועד שבעולם. [...] לאט לאט למדתי להשתחרר מזה. אני חושבת למשל שהגעתי גם לתרגולת הזיכרון של כמה האגו טריפ הזה הוא ריק מאוד [...]. אני חושבת שבסוף גם הייתי המ״פ הכי מתירנית בעולם, באמת לא הרגשתי שאני צריכה להיות קשוחה יותר ורעה יותר.


מור מתארת בתחילה את הכוח הטמון בעמדה הפיקודית שאותה מילאה כחוויה משכרת, כ"אגו טריפ מטורף" אשר כלל הטלת פחד ומורא על הסביבה ולגלוג על פקודות. עם הזמן הרגישה מור כי האגו טריפ הוא ריק מתוכן. היא שינתה את גישתה והפכה למפקדת מתירנית, ומתוך כך היא מתארת כיצד היא קיבלה כוח שאותו ניתן לכנות כוח חברי (Carli 1999). ואכן, בשינוי גישתה לכוח נראה שמור עונה על הציפיות החברתיות מנשים, אשר מתויגות באופן שלילי כאשר הן משתמשות בכוח באופן ישיר ובוטה. בניגוד לדניאלה, שהפעילה כוח בוטה בסיבה גברית של חטיבת גולני, מור שירתה בבסיס של נשים. ייתכן שהיעדרו של מבט גברי־צבאי מפקח הוא שאפשר לה לשנות את התנהגותה אל החיילות שלה.


חיה (35), אשר שירתה כקצינת חינוך, מתארת את המפגש עם חוויית הכוח בצבא בנימה סרקסטית באמצעות המונח "סגמת".45 בקטע הבא היא תיארה כיצד הסגמת פגעה ביכולתה לפקד על חיילות: "יש את העניין הזה של סגמת שכנראה לקיתי בה קצת [...], קצת הרבה, הייתי אומרת. להן היה קשה מאוד לקבל את המרות שלי [...] הן לא ממש רצו ועשו לי כל מיני עניינים כאלה, זה נגמר בזה שהן הכריזו שלקיתי בסגמת ויכול להיות שבאמת הייתי לעתים קרובות כלבה, אני לא מטילה בכך בכלל ספק [...]. אני יודעת שלא הצלחתי לעשות את זה בדרך שהיא יותר חברית".


לדימוי תפקודה כקצינה, חיה נוקטת בביטוי תרבותי לעגני רווח בעגה הצבאית בישראל הקושר בין כוח למחלה. המונח "סגמת" משמש כדי ללעוג לתפיסות של כוח מוגזם של קצינים וקצינות בעמדות זוטרות בצבא. תיאור הכוח בצורה כזאת מקורו בתחושת חוסר לגיטימיות בשימוש בו. אצל נשים היעדר הלגיטימציה נעוץ בתפיסה החברתית המרחיקה בין נשים וכוח ובמסרים חברתיים־תרבותיים ביקורתיים שהן מקבלות כאשר הכוח נמצא בידיהן. ואכן, כשחיה מזהה סגמת אצל נשים עם הביטוי "כלבה" היא מפנימה את התפיסה הגברית לגבי חוסר הלגיטימיות של נשים עם כוח.


להתנסויות המבלבלות הללו עם הכוח מן העבר הצבאי היו השלכות משמעותיות ממרחק השנים. דוגמה הממחישה זאת היטב עולה שוב בסיפורה של מור. כאמור, מור ציינה כי ההיזכרות בחוויית הקצונה לאחר שנים מאפשרת לה לעבור ביתר קלות תקופות של משבר. אך בו בזמן הכוח בסיפורה נחווה כמשאב שיש להסתירו ואף להיזהר ממנו. ויותר מכול ניתן ללמוד מדבריה על המחיר שהיא שילמה על הכוח כמרכיב בדימוי הנשיות שלה:


אספר לך על בן הזוג שלי באותה תקופה, הוא בא לישון אצלי בבסיס ובבוקר ליוויתי אותו לש״ג וראיתי שתי טירוניות שלי שמתחמקות מלעמוד למסדר בוקר ואני פתחתי עליהן ג’ורה וצעקות בצורה מאוד ערסית ושתיהן בכו. הוא היה מזועזע ממש! הוא אמר לי, אני מכיר אותך? מי את? מה זה? לא ידעתי על מה הוא מדבר, הן מתחמקות ממסדר! אני המ״פ שלהן ברור שאני אגיד משהו על זה, זה תפקידי. היום, אני חושבת שזאת הייתה איזה התחלה של הסוף של הקשר בינינו בגלל שהוא ראה אותי ככה, במצב הזה, בעמדת כוח. מאז אני לא נותנת לאסף (בן הזוג הנוכחי) לבוא לשמוע אותי בהרצאות. אני לא רוצה שהוא יראה אותי כשאני בחזק, בקולני, בנוכח, ביודע, בסמכותי. גם לא הזמנתי אותו לישון יותר בבסיס אחר כך. אף פעם לא באתי יותר על מדים. תמיד נסעתי קודם הביתה החלפתי לבגדים הסקסיים והגעתי על תקן החברה הבלונדינית של הטייס שמתלהבת לו על הכתף ושותקת.


מור תופסת את התקרית הזאת כמצביעה על שימוש מוגזם, אולי אף מופרך, בכוח מצדה. אך כאמור, יותר מכול, במקרה הזה מור למדה מה עלול לקרות כאשר נשים "נהנות" מדי מכוח. ההתנסות הזאת מדגישה במובהק את אופיו הממוגדר של הכוח הבין־אישי בכלל ובמוסד הצבאי בפרט. כאשר בן זוגה של מור ראה אותה נוקטת פרקטיקה פיקודית ישירה ואסרטיבית הוא היה מזועזע וביקש שתחזור למקומה כאישה יפה ופסיבית, שתחזור ותמלא את תפקיד "האישה" הן במערכת היחסים ביניהם הן בחייה המקצועיים. במילים אחרות, הציפייה היא שמור תשוב ותמלא את עמדת ה"סגנות" התרבותית הנדרשת בדרך כלל מנשים. בבסיס תגובתו המזועזעת של בן זוגה של מור עומדות תפיסות הטרונורמטיביות אפשר לראות כיצד עולות תפיסות חברתיות הטרוסקסואליות אשר נכפות עליה ממש, היא צריכה להיות "האישה של" והיא אכן חוזרת וממלאת את התפקיד הזה לאחר שבן זוגה רואה אותה בתפקיד אחר. מור הפנימה זאת וכיום היא אינה מעוניינת שאסף, בן זוגה הנוכחי, יראה אותה בעמדות סמכות וכוח בפרק האזרחי בחייה כמרצה באוניברסיטה. נדמה כי הלחץ החברתי הוביל לתגובתה, לצורך להסתיר ולהתבייש בכוח. רגש הבושה, אם כן, הוא מנגנון המשמר צייתנות חברתית, ובמקרה הזה צייתנות לנורמות מגדריות הגמוניות הטרונורמטיביות.


בושה


חוקרים מתחום הסוציולוגיה של הרגשות גורסים כי בושה היא רגש המלמד על הפנמה של מנגנוני פיקוח חברתיים.46 לפי שף (Sheff 2000), הבושה מתעוררת כאשר סובייקטים נכשלים בהגשמה של אידיאלים או חורגים מסטנדרטים חברתיים מסוימים. אין צורך במבט פומבי על המעשים או ההתנהגויות החריגים, משום שבעקבות המבט החברתי המדומיין סובייקט יכול לחוש בושה גם כאשר הוא לבד (Ahmed, 2004). הווארד (Howard 1995) טענה כי נשים ושחורים מפנימים לרוב את מבטם של גברים לבנים, שופטים את עצמם על פי אותו המבט ולכן גם נוטים להתבייש בעצמם לעתים קרובות (שם).


אפי זיו (2008) הציעה ניתוח פוליטי־פמיניסטי לרגש הבושה. זיו גרסה כי הבושה היא חוויה שבאמצעותה סובייקטים לומדים לציית להסדרי המגדר המסומנים כמועדפים ולהתמיין על פיהם במערכת נתונה של חוקים חברתיים. לדעתה פרקטיקה חברתית של ביוּש (shaming) היא דרך אפקטיבית להודיע לסובייקטית כי היא מפרה את חוקי המגדר הכוללים, בין היתר, שמירה על בינריות ועל בהירות הבעה מגדרית. הבושה היא אפוא מעין רמזור המתריע על חציית קו גבול (Bartky 1990).


במקרה המתואר של מור הסביבה החברתית נוכחת מולה באופן מוחשי בדמות בן הזוג הנוזף בה, ומאותתת לה כי עליה להתבייש בשימוש ה"לא תקין" שעשתה בכוח. יש להדגיש שמור לא עשתה שימוש מוגזם בכוח או השפילה את החיילות, אלא היא הואשמה על עצם השימוש בפרקטיקות כוח שבקרב גברים ייתפסו כלגיטימיות. כיום, שנים לאחר השחרור, היא תופסת במידה מסוימת את הכוח כלא שייך לה, שהרי היא אינה אמורה לצעוק או לצרוח, היא אמורה לנהוג בנועם ולהעביר את דבריה ברכות כמצופה חברתית מנשים. זיו (2008) הסבירה עוד כי הבושה החברתית היא הסמן של ההגמוניה; הבושה מתהווה במסגרת יחסיה של הסובייקטית עם אמות המידה הנורמטיביים של ההגמוניה. הבושה היא הרועה ההודף את הסובייקט הממוגדר אל שורותיו של העדר המגדרי. "התביישי לך!" אומר סוכן המשטר החברתי ההגמוני לסובייקטית (שם).


חוויה דומה לזו של מור עלתה בריאיון עם אלה (34), אשר שירתה כקצינת אירועים בחיל האוויר. למרות ההקלה שחשה מרגע שסיימה את שירותה במוסד הצבאי, נראה כי היא טרם השתחררה מחוויית השירות וכי הבושה על אופן התנהלותה כמפקדת נוכחת בתחושותיה האישיות עד היום:


כשהשתחררתי פתאום פשוט העולם נהיה אזרחי, ולא היו פשוט מעמדות יותר. זאת אומרת לא היה את הקטע הזה של דרגות ושל פקודות, ופשוט זה עשה לי כל כך טוב! נורא, נורא התביישתי, אני חושבת, באיך שהייתי כשהייתי בצבא. היה לי נורא קשה עם העניין הזה של אנשים שהיו מתחתיי, ממש, זה היה פשוט נורא, מאז ועד היום לא הייתי במעמד כזה [...]. מצד אחד זה נורא החזיק אותי, ואני חושבת שמצד שני היה את כל הסגמת שהייתה לי באותה תקופה, ועוד יותר גרם לי למבוכה גם בדיעבד כשאני נזכרת בזה. אני חושבת שאולי זה אחד הדברים שהיה נורא בצבא, שכשהייתי שם נורא נכנסתי לזה, לכל העניין, וברגע שהשתחררתי הבנתי פשוט כמה זה היה נורא, כמה שזה גועל נפש, ממש.


ההלקאה העצמית של אלה על השימוש בכוח ("נורא התביישתי", "זה היה פשוט נורא", "הסגמת", "כמה שזה גועל נפש") מבטאת את תחושת הבושה שהיא חשה כיום. נראה שדרך השיח על הבושה אלה מצליחה לכפר על כך שפלשה למרחב חברתי אשר אינו שייך לה כביכול, מרחב הכוח. תחושת הבושה הנוכחת לאחר שנים מסייעת בידה של אלה "לצנזר" את השימוש בכוח שנתפס על ידי הקצינות במידה רבה כבלתי נשלט ומלמדת על תחושת חוסר הנוחות שלהן עמו. לטענתי, אם כך, הדיבור על הבושה שאלה ומרואיינות אחרות עסוקות בו מחזיר אותן לכאורה למקומן החברתי "הראוי" כנשים.


דוגמה נוספת לתחושה חזקה של בושה המלווה לאורך החיים עולה גם מדבריה של מיטל (32), אשר שירתה כקצינת חמ"ל בגבול לבנון:


היו את הלחצים של המפקדים מלמעלה והיה את הלחץ של הבנות, באמת להצליח לעשות משהו [...], לתת להן מענה, לא לתסכל אותן [...]. אני זוכרת איזה שיחה שהן עשו לי על זה שאי־אפשר יותר עם ההתפרצויות שלי. שאני בלתי נסבלת כשאני מתפרצת, והן ציטטו אותי. ואני זוכרת עד היום את השוק, את התדהמה, של לשמוע את עצמי [...] ואני יודעת שזאת אני! אני יכולה עדיין לשמוע את עצמי צורחת ככה אבל לא כל כך להתבייש בזה שזה מה שעשיתי כמו היום, זה הגיע למצב שאני זוכרת שאחרי שהשתחררתי מהצבא, אחרי הרבה הרבה שנים, הייתי פוגשת בעיניים בנות ששירתו תחתיי ולא היינו מחליפות מילה. מילה לא! למה אף אחד לא ראה שאני סובלת, שכל כך קשה לי, שאני מייצרת סבל וקושי עבור אחרים, שמשהו שם נורא נורא לא בסדר. איך אף אחד לא ראה את זה, למען השם?


לא ניתן להתעלם מן ההקשר המלחיץ, באופן אובייקטיבי, שבו הייתה נתונה מיטל בשירותה הצבאי ("הבוץ הלבנוני" של שנות התשעים). למרות זאת, ממרחק השנים העובדה הזאת אינה מקלה עליה כשהיא נזכרת באותה התקופה. הקושי הגדול עבורה היה הלחץ מלמטה - הפיקוד על חיילות אחרות. הבושה שהיא חשה על התנהגותה כמפקדת מלווה אותה לאורך חייה עד שהיא אינה מסוגלת להישיר מבט לעבר פקודיה, גם כשהיא פוגשת אותם לאחר שנים. במידה רבה בעשותה כן היא מנסה לברוח, אם כי ללא הצלחה, מאותו מבט חברתי הגמוני וחיצוני לכאורה. לאותו מבט (gaze) יש אפקט ממשמע ומנרמל בהינתן רפרטואר ההתנהגות המצופה מנשים באשר לאופני הפעלת כוח. מבט זה מלווה לעתים קרובות בסנקציות חזקות המתבטאות על ידי הסביבה החברתית באמצעות לעג והדרה אם נחצו גבולות (Danaher et al. 2002). התוצר של הפניית מבט זה הוא לעתים קרובות תחושה של בושה.


לטענת זיו (2008) החרדה מפני בושה מביאה להימנעות ממפגש חוזר עם הכוח. כך למשל אלה משתדלת עד היום לא למלא עמדות ניהול בפרק האזרחי בחייה. באמצעות פרקטיקה זו היא כמו מתחמקת ממופע מביש אשר לדעתה כרוך בשימוש בכוח. כמו שאלה מתחמקת מתפקידי ניהול, מיטל מתחמקת ממפגש עם נשים שפיקדה עליהן בצבא. אם כן, הדימויים שעלו בעקבות המפגש עם הכוח בקרב המרואיינות נעו בין תחושות עוצמה ומסוגלות לביקורת עצמית ובושה. כפי שניתן היה לראות, המשמעות האמביוולנטית להתנסות בכוח בשירות הצבאי משפיעה גם על המשך החיים, וכשם שהמשמעויות של מפגש עם הכוח הן אמביוולנטיות כך ניתן לאפיין את הפרקטיקות שהן נוקטות באזרחות שנים רבות לאחר שהשתחררו: אחדות מן המרואיינות בוחרות למלא עמדות כוח גם באזרחות ולעבוד כמנהלות בתחומים שונים, ומציגות את תפיסות הכוח שלהן כיום כמושפעת לרוב מן החוויה הצבאית; יש מרואיינות החשות צורך לתקן את החוויה של שימוש בכוח באמצעות חזרה לשירות צבאי בגיל מבוגר יותר; מרואיינות אחרות בוחרות להתרחק לגמרי מעמדות סמכות וכוח ומספרות על תחושת הקלה ושחרור מן הכוח; ויש מרואיינות הבוחרות לשנות את תסריט חייהן באופן קיצוני בפרק החיים האזרחי. אך זהו נושא שיש לייחד לו מאמר נפרד.


דיון: חוויית הכוח בפרק החיים הצבאי וממרחק השנים


במאמר עלו דימויי כוח מגוונים ורוויי סתירות. המרואיינות דיברו על הכוח שהיה בידיהן כעל גורם מעצים ומחזק לאורך חייהן וכעל מקור לעונג, לאוטונומיה ולשליטה. עם זאת, כוח זה, לדעתן, אינו מובטח להן בהמשך החיים - לא בשירות המילואים ובעיקר לא באזרחות. לצד תפיסות הכוח כמקור לעוצמה עלו פרשנויות נוספות ואף מנוגדות, אשר ראו בשימוש בכוח ובתחושת הגדלות בצבא סיבות לבושה, לאשמה ולביקורת עצמית. חוויית הכוח הטעונה היא משמעותית מאוד ומוצגת כהתנסות שהמרואיינות ממשיכות להתייחס אליה בעוצמה רגשית רבה וכחוויה שממשיכה "להפעיל" אותן בהמשך החיים, בין שבאופן ממשי ובין שבאופן מדומיין.


העובדה שעמדת כוח היא חוויה מעצימה לנשים שרואיינו אינה מפתיעה,47 שכן הצבא אפשר להן לממש את עצמן כמפקדות וכקצינות ולמלא תפקידים שהולמים את מעמדן החברתי כבנות המעמד הבינוני והבינוני־גבוה. השאלה המסקרנת יותר שעולה כאן היא מדוע הן גם מתביישות בכוח שהיה בידיהן. על בסיס עבודתה של אפי זיו (2008) אני מציעה לנתח את הבושה במונחים פוליטיים־מגדריים, ככלי בידי ההגמוניה וכמנגנון חברתי של ויסות ונרמול ציפיות מגדריות. המרואיינות מתביישות בכוח שהיה בידיהן מכיוון שלפי האמונות המגדריות המקובלות (Ridgway and Correll 2004) הן חצו גבולות מגדריים: הן אמורות להתבייש כי הן השתמשו בכוח השמור לגברים בארגון צבאי, ובמיוחד כי השתמשו בו כנשים צעירות באופן ישיר, בוטה, על פי מודל הפיקוד הגברי. טענתי היא שתחושת הבושה קשורה בשלב החיים המעצב שבו הן היו נתונות בראשית דרכן המקצועית, הכרוך בגיבוש זהותי. במהלכו של שלב זה הן למדו שהמעשים שלהן, האופן שבו הן הפעילו כוח בצבא, הפרו קוד תרבותי־נורמטיבי. באמצעות המגע הייחודי עם הכוח בפרק החיים המעצב הזה נראה שנחרתה בנשים הללו הבנה באשר למה שהן יכולות לעשות, אך גם באשר למה שאין הן יכולות לעשות. זאת בדומה לספרות על נשים אלימות שמצביעה על השיח התרבותי השולל מנשים המשתמשות בכוח אלים כל רציונל להתנהגותן, וכמו מכריח אותן להפעיל פרקטיקות של צנזור וויסות עצמי, במקרים רבים באמצעות ביושן, מאחר שהפרו את חוקי המגדר. הבושה היא כאמור ביטוי לפיקוח חברתי ולהפנמת מבט חברתי־תרבותי חיצוני. ובמקרה של הקצינות, האמונות המגדריות המקובלות באשר לצירוף של נשים וכוח, בייחוד בחברה המיליטריסטית בישראל, הופכות להיות מקור לידע אישי ומכתיבות סטנדרטים וקריטריונים לבחינה עצמית ממרחק של שנים.


לסיכום, טענתי שחוויית הכוח הדואלית של הקצינות במחקר זה היא ביטוי למיקומן כמיעוט מיוחס. אך כפי שזיו (2012) מראה, מהמיקום של מיעוט מיוחס קשה לראות את ההפליה המגדרית ולהבין באמצעותה את הבעייתיות הכרוכה בשימוש בכוח בארגון גברי. לטענתה, דווקא בקרב נשים ממעמד בינוני ובינוני־גבוה רווחים מנגנונים עמוקים יותר של דיכוי, שכן אלו הם מנגנונים שקופים. לכן נדמה שההפליה המגדרית לאורך חייהן של המרואיינות מטושטשת, ונתונה במעטה של שוויון וזכאות כבנות הקבוצות הדומיננטיות בחברה בישראל. ניתן לומר שהשליטה הגברית על נשים ממיקומים חברתיים גבוהים עברה תהליך של "טִבעות", והיא פועלת לרוב בדרכים סמויות (בורדייה 2007; זיו 2012).


מן הפרספקטיבה הזאת, ניתן להסביר את החוויה של הכוח הממוגדר בצבא במונחים של הסוואה - היא עטופה בכסות של זכאות. בתפקידן הצבאי כקצינות זוטרות מגולם אפוא מתח מתמיד, מוסווה, בין כוחן המעמדי ובין חולשתן המגדרית. במילים אחרות, חוויותיהן של המרואיינות, אשר רוויות בהזדמנויות להתפתחות אישית ומקצועית, מסתירות את המנגנונים הדכאניים הממוגדרים הנוכחים בפרק הצבאי בחייהן. אצל חלק מן המרואיינות תחושת הזכאות כבנות המעמד הבינוני ותחושת הזכאות להשתמש בכוח כנשים נמצאות בקונפליקט תמידי. כך, חוויית הכוח של נשים ששירתו כקצינות מלמדת עדיין על ההפרדה החברתית העיקשת בין נשיות ובין כוח וסמכות.


רשימת מקורות


אזולאי, אריאלה, ועדי אופיר, 2008. משטר זה שאינו אחד: כיבוש ודמוקרטיה בין הים לנהר (1967-), תל אביב: רסלינג.


אילוז, אווה, 2002. האוטופיה הרומנטית: בין אהבה לצרכנות, חיפה: אוניברסיטת חיפה, זמורה־ביתן.


בורדייה, פייר, 2007. השליטה הגברית, בתרגום אבנר להב, תל אביב: רסלינג.


ברשטלינג, אורית, 2012. ״בכל יש מגדר: על תפקיד העברית בכינון הגוף והזהות הטרנסג’נדריים״, סוציולוגיה ישראלית יד(1), עמ’ 135-156.


ג’רבי, איריס, 1996. המחיר הכפול: מעמד האישה בחברה הישראלית ושירות הנשים בצה״ל, תל אביב: רמות ואוניברסיטת תל אביב.


דר, יחזקאל, ושאול קמחי, 2000. ״תפיסה עצמית של ביגור בעקבות שירות החובה בצה״ל״, מגמות מ(4), עמ’ 591-616.


———, 2002. ״נשים צעירות בארגון גברי: הבדלי מגדר בתפיסת האיכויות של השירות הסדיר בצה״ל״, סוציולוגיה ישראלית ד(1): עמ’ 61-86.


הוועדה לקידום מעמד האישה, 2011. פרוטוקול מס’ 121, 27.12.2011, ירושלים: הכנסת.


הרצוג, חנה, וכנרת להד, 2006. ״מבוא: ידע־שתיקה־פעולה ומה שביניהם״, חנה הרצוג וכנרת להד (עורכות), יודעים ושותקים: מנגנוני השתקה והכחשה בחברה הישראלית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ’ 7-22.


זיו, אפי, 2008, ״בין הכפפה להתנגדות: הדיאלקטיקה של מנגנוני הבושה״, תיאוריה וביקורת 32 (אביב), עמ’ 99-128.


———, 2012. ״טראומה עיקשת״, מפתח 5, עמ’ 55-73.


יזרעאלי, דפנה, 1999. ״מגדור בשירות הצבאי בצה״ל״, תיאוריה וביקורת 14 (קיץ), עמ’ 85-109.


ליבליך, עמיה, 1987. אביב שנות, תל אביב וירושלים: שוקן.


מייזלס, עפרה, 2002. ״צעירים ישראלים במעבר לבגרות: השפעת השירות הצבאי״, עיונים בחינוך 5(1), עמ’ 159-190.


פרידמן, אריאלה, 2007. ״אימהות בראי התיאוריה״, ניצה ינאי, תמר אלאור, אורלי לובין וחנה נוה (עורכות), דרכים לחשיבה פמיניסטית: מבוא ללימודי מיגדר, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, עמ’ 189-242.


———, 2007. ״‘כוחות האימה’ - ז’וליה קריסטבה והסובייקט הנשי שאינו מובנה באופן פשוט כמו השפה״, ניצה ינאי, תמר אלאור, אורלי לובין וחנה נוה (עורכות), דרכים לחשיבה פמיניסטית: מבוא ללימודי מיגדר, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, עמ’ 351-392.


קפלן, דני, 1999. דויד, יהונתן וחיילים אחרים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.


שיאון, ליאורה, 1997. ״דימויי גבריות אצל לוחמים: השירות בחטיבות חיל רגלים כטקס מעבר מנערות לבגרות״, מחקרי עיון 3, המרכז על שם שיין למחקרים במדעי החברה, האוניברסיטה העברית.


ששון־לוי, אורנה, 2006. זהויות במדים: גבריות ונשיות בצבא הישראלי, ירושלים ותל אביב: מאגנס והקיבוץ המאוחד.


Acker, Joan, 1990. “Hierarchies, Jobs, Bodies: A Theory of Gendered Organizations,” Gender and Society 4, pp. 1-23.


——, 2006. “Inequality Regimes: Gender, Class and Race in Organizations,” Gender and Society 20(4), pp. 441-464.


Ahmed, Sara, 2004. The Cultural Politics of Emotion, New York: Routledge.


Alison, H. Miranda, 2009. Women and Political Violence: Female Combatants in Ethno-National Conflict, New York: Routledge.


Andersen, L. Margaret, and Patricia Hill Collins (eds.), 2001. Race, Class, and Gender: An Anthology, Toronto: Wadsworth Thomson Learning.


Bartky, Sandra Lee, 1990. Femininity and Domination: Studies in the Phenomenology of Oppression, New York: Routledge.


Brah, Avtar, and Ann Phoenix, 2004. “Ain’t I a Woman? Revisiting Intersectionality,” Journal of International Women’s Studies 5(3), pp. 75-86.


Calas, Marta B., Linda Smircich, and Evangelica Holvino, 2014. “Theorizing Gender and Organization: Changing Times… Changing Theories?”, in S. Kumra, R. Simpson and R. Burke (eds.), The Oxford Handbook of Gender in Organizations, London: Oxford University Press.


Carli, Linda, 1999. “Gender, Interpersonal Power and Social Influence,” Journal of Social Issues 55(1), pp. 81-99.


——, 2001. “Gender and Social Influence,” Journal of Social Issues 57(4),


pp. 725-741.


Cohen, Stanley, 2001. States of Denial: Knowing about Atrocities and Suffering, New-Hampshire: John Wiley and Sons.


Connell, Robert W., 1987. Gender and Power: Society, the Person and Sexual Politics, Stanford: Stanford University Press.


Danaher, Geoff, Tony Schirato, and Jen Webb, 2002. Understanding Foucault, London: Sage.


Eagly, Alice H., 2005. “Achieving Relational Authenticity in Leadership: Does Gender Matter?” , Leadership Quarterly 16(3), pp. 459-474.


Eagly, Alice H., and Linda Carli, 2007. Through the Labyrinth: The Truth about How Women become Leaders, Boston, MA: Harvard Business School Press.


Eagly, Alice H., and Steven J. Karau, 2002. “Role Congruity Theory of Prejudice toward Female Leaders,” Psychological Review 109, pp. 573-598.


Elshtain, Jean, 1987. Women and War, New York: New York University Press.


Fenstermaker, Sarah, and Candace West, (eds.). 2002. Doing Gender, Doing Difference: Inequality, Power, and Institutional Change, New York: Routledge.


Ferree, Myra Marx, 2001. “The Ironies of Power: From the SWS President,” Gender and Society 15, pp. 239-261.


Foschi, Martha, 1996. “Double Standards in the Evaluation of Men and Women,” Social Psychology Quarterly 59(3), pp. 237-254.


French, John R. P., and Bertram Raven, 1959. “The Bases of Social Power,” in D. Cartwright (ed.), Studies in Social Power, Ann Arbor: University of Michigan Press, pp. 150-167.


Howard, Rhoda E., 1995. Human Rights and the Search for Community, Boulder, CO: Westview.


Izraeli, Dafna, 1997. “Gendering Military Service in the Israeli Defense Forces,” Israel Social Science Research 12(1), pp. 66-129.


Johnson, Paula, 1976. “Women and Power: Toward a Theory of Effectiveness,” Journal of Social Issues 32, pp. 99-110.


Kanter, Rosabeth Moss, 1977. Men and Women of the Corporation, New York: Basic Books.


Kark, Ronit, and Alice Eagly, 2010. “Gender and Leadership: Negotiating the Labyrinth,” in John Chrisler and Donald R. McCreary (eds.), Handbook of Gender Research in Psychology, New York: Springer, pp. 443-468.


Koeszegi, Sabine, Eva Zedlacher, and Rene Hudribusch, 2014. “The War against the Female Soldier? The Effects of Masculine Culture on Workplace Aggression,” Armed Forces and Society 40(2), pp. 226-251.


Lakoff, Robin, 2003. “Language, Gender and Politics: Putting ‘Women’ and ‘Power’ in the Same Sentence,” in Janet Holmes and Miriam Mayerhoff (eds.), The Handbook of Language and Gender, Oxford: Blackwell Publishers, pp. 162-178.


Lareau, Annette, 2003. Unequal Childhoods: Class, Race, and Family Life, California: University of California Press.


Levin, Dana, 2010. “You’re Always First a Girl: Emerging Adult Women, Gender and Sexuality in the Israeli Army,” Journal of Adolescent Research 26, pp. 1-27.


McCall, Leslie, 2001. Complex Inequality: Gender, Class, and Race in the New Economy, New York: Routledge.


Paap, Kris, 2008. “Power and Embodiment: Comment on Andersen,” Gender and Society 22(1), pp. 99-103.


Parashar, Swati, 2014. Women and Militant Wars: The Politics of Injury, New York: Routledge.


Ridgeway, Cecilia L., 2001. “Gender, Status and Leadership,” Journal of Social Issues 57(4), pp. 637-655.


Ridgeway, Cecilia L., and Shelley J. Correll, 2004. “Unpacking the Gender System: A Theoretical Perspective on Gender Beliefs and Social Relations,” Gender and Society 18(4), pp. 510-531.


Rudman, Laurie A., 1998. “Self-Promotion as a Risk Factor for Women: The Costs and Benefits of Counter Stereotypical Impression Management,” Journal of Personality and Social Psychology 74, pp. 629-645.


Salter, Stephanie, 2000. “Looking at the Guys in Sexist, Demanding Ways,” San Francisco Chronicle, November 30, 2000, pp. A31.


Sedgwick, Eve Kosofsky, and Adam Frank, 1995. Shame and Its Sisters: A Silvan Tomkins Reader, Durham and London: Duke University Press.


Sheff, Thomas J., 2000. “Shame and the Social Bond: A Sociological Theory,” Sociological Theory 18(1), pp. 84-99.


Silva, M., Jennifer, 2011. “A New Generation of Women? How Female ROTC Cadets Negotiate the Tension between Masculine Military Culture and Traditional Femininity,” Social Forces 87(2), pp. 937-960.


Sjoberg, Laura, and Caron E. Gentry, 2007. Mothers, Monsters, Whores: Women’s Violence in Global Politics, London and New York: Zed Books.


Suter, Elizabeth, Emily Lamb, Meredith Marko, and Satacy Tye-Williams, 2006. “Female Veterans Identity Construction, Maintenance and Reproduction,” Women and Language 29, pp. 10-15.


Tannen, Deborah, 1990. You Just Don’t Understand: Women and Men in Conversation, New York: Ballantine.


Warner, Michael, 1999. The Trouble with the Normal: Sex, Politics and the Ethics of Queer Life, Cambridge, MA: Harvard University Press.


Yancey-Martin, Patricia, 2006. “Practicing Gender at Work: Further Thoughts on Reflexivity,” Gender, Work and Organizations 13(3), pp. 254-276.