“שנות העשרים והשלושים לחיי היו מאוד אינטנסיביות וחוסר שינה מספקת היה חלק שיגרתי בחיי. דוגמא ללו"ז במהלך הלימודים באוניברסיטה כללה לימודים משעות הבוקר ועד אחר הצהריים ומיד לאחר מכן אימונים עד שעות הערב, מקלחת קצרה ומיד יציאה למשמרת לילה עד הבוקר וחוזר חלילה (3-4 ימים בשבוע). איפה היה זמן לישון שואלים? בין לבין, פה שעה שם שעה. ערות במשך 36 שעות רצופות הייתה שגרתית. כשחיים כך זה נראה נורמאלי, אבל זה ממש לא, ולעיתים ממש מרגישים זומבים ימים שלמים.

שנות הארבעים לחיי מאופיינות ברגיעה משמעותית, יותר שינה וזמן לעצמי ולעיתים שנת צהריים קצרה, זה עושה את כל ההבדל!
התחלתי להבין שההנאה מהדברים הפשוטים היא מה שחשוב בחיים, אדם מספיק לו אוויר טוב, רוח, נוף יפה, ים, מנוחה, אוכל טוב, חברה מידי פעם וכמובן ספר טוב וזה בערך הכל ובשביל זה לא צריך לייצר הרבה כסף ולבזבז על כך הרבה זמן יקר.

אני מניח שבגיל חמישים קל לי לומר שהייתי צריך לחיות רגוע יותר עם יותר מנוחה כשהייתי צעיר, אבל צעירים מאוד אנרגטיים ורוצים הרבה מהכל ולממש את עצמם מהר והכי טוב שאפשר, וכנראה אני לא הראשון ולא האחרון שיתנהל כך.

על רגל אחת ספרו של אבי ברססט ממליץ לנו לתת לעצמנו נאפ (נמנום) קל של 15-20 דקות בשעות הצהריים ובכך ישפר את תפקודנו לאחר מכן עד שעות הערב.
הוא נותן שלל דוגמאות ליעילות הדבר ומדבר על מספר רב של בעלי שם שנהגו כך כל חייהם כגון:
צ'רצ'יל שאמר: הטבע לא התכוון שהאנושות תעבוד משמונה בבוקר עד חצות ללא הפסקה של שכחה מבורכת, שגם אם נמשכת רק עשרים דקות, היא מספיקה כדי לחדש את כל הכוחות החיוניים.
איינשטיין אמר: שני דברים הם אינסופיים: היקום והנמנומים. ואני לא משוכנע לגבי היקום.
סמי מיכאל: שנת הצהריים היא בבחינת הכפלת אורך החיים, על-ידי פריטת כל יממה לשתי יממות.
ריטה: ביום של הופעה, תרגילי נשימות ונמנום קל טוענים אותי מחדש ונותנים לי יכולת להגיע אל הבמה חדשה ורעננה.
אוסקר ווילד: לנאפנפ זה אחד הדברים הנדירים בעולם. רוב האנשים מתקיימים, זה הכל.
סלבדור דאלי: הנאפ מחיה את היישות הפיזית והיישות הנפשית.
צ'רצ'יל: אם אתה עובר גיהנום, תנאפנפ. (אני מאמין שהוא יודע היטב מה הוא אומר כאן..)
וודי אלן: אחוז מההצלחה- זה נאפ
גיל קלינטון: בימים שבהם אני ישן פחות, אני מנסה להגיע למצב שבו אוכל להתגנב ולשכב רק 15 דקות עד חצי שעה. וזה באמת עושה את כל ההבדל בעולם.

הרעיון בנאפ הוא שיהיה קצר וממצה. נאפ הוא לא באמת הירדמות אלא מצב שבין ערנות להירדמות. סלבדור דאלי היה מנאפנפ בכורסא שלו כשהוא מחזיק מפתח צינורות מברזל ביד אחת ועל הריצפה קערה מברזל. ברגע שהיה מתחיל להרדם ממש היה נופל המפתח לכלי ועושה רעש שהיה מעיר אותו מיד, בכך היה מסתיים הנאפ שלו.
ברססט טוען שנאפ כמו בדוגמא של דאלי הוא מה שהגוף צריך כדי לחזור להיות חיוני יותר עד שנת הלילה. ברגע שחוצים את גבול הנאפ וממש נרדמים הרבה יותר קשה להתעורר ולחזור לשגרה לאחר מכן, ויש כאלה שישארו רדומים עד הלילה. בנוסף שינה ארוכה בצהריים יכולה לפגום משמעותית בשנת הלילה.

ברססט אומר ששינה של 7-8 שעות בלילה ו15-30 דקות של נאפ בשעות הצהריים הם הדבר האידאלי.

ספר מעניין, פוקח אופקים ונותן רעיונות חיוביים.”