שני חניכי בית ספר תיכון מוזיקלי מתכוננים למבחן הגמר שיקבע את עתידם; באמצעות יחסיהם זה עם זה ועם מורם, נרקם סיפור חניכה של מוזיקאי, שהוא גם סיפור מטא-פואטי על המוזיקה. ציר עלילת החניכה הוא היצירה התובענית של שׁוּמַן, הטוקטה בדו מז'ור: "זוהי יצירה מיוחדת במינה. נובלה קטנה המנוגנת על פסנתר, ומספרת על אומנות הנגינה בפסנתר. מוזיקה שנושׂאהּ הוא הפסנתרן. פורטרט המצויר בצלילים של מוזיקאי. פורטרט שמבטא את חייו ואת גורלו".
האם "המוזיקאי הוא מישהו המספיק לעצמו, מפני שהודות לכישרונו הוא יכול למלא את הריקנות ביצירת שירתן של הסירנות, שירה שמכשפת אותו בקסמה או מטריפה את דעתו"? או אולי "שתי פנים לגורל הנשקף לכל מוזיקאי: כוח פיתוי ואפרוריות, כריזמה ושיעמום"?
זוהי יצירה מיוחדת, הטווה בעדינות סיפור מוזיקלי הממריא גם למחוזות פילוסופיים, יצירת חובה לכל מי שאומנות המוזיקה קרובה לליבו, ולקהל שוחרי האומנות בכלל.
אנטוני ליבֶּרה (Antoni Libera) הוא סופר פולני, מתרגם, הוגה, מבקר ספרות ובמאי תיאטרון. נודע כחוקרו של סמואל בקט. הטוקטה בדו מז'ור היא אחת משלוש נובלות המופיעות בספרו Niech sie panu darzy (ורשה, 2013). הנובלה תורגמה עד כה לגרמנית ולאיטלקית. מספריו י"ל בעברית: מדאם (ידיעות אחרונות, 2002).