בשלד זהות מבותר לחלקים יוצא דוד (ניאו) בוחבוט אל אישון ליל הנצח של השירה, והוא יוצא אליו חמוש ומוכן.
שירי "באישון ליל נצח" הם ביטױ של חירות מחשבתית ּ ושל אומץ, של יכולת טכנית ולשונית מרשימה, של עומק הגותי יוצא דופן ושל חוש חריף לפרפורמנס.
בוחבוט מתבונן במבט מרגש בנדבכיה השונים של זהותו:
מיהו בעצם האדם הכותב את השירים האלה?
האם זהו דוד, הבן המבכה — במחזור קצר של שירי קינה — את חײ אמו "השקופה", הגװעת לאיטה בפרפורי גסיסה מתמשכים?
האם זהו ניאו, גלגולו החדיש, המשוכלל, של אותו דוד קמאי?
ואולי זהו בוחבוט, משורר צעיר הנושא בגאון את מטענו התרבותי והגנטי המורכב, בין דודה שולה המרוקאית שיודעת לדבר עם שדים וסבא רומן הרוסי שיודע לשיר כאליל ("שלד זהותי", עמ' 19)
לא, לא פוליטיקה אופנתית של זהױות נולדת מן השבר הבין־זהותי הזה, אלא היפוכה הנחרץ: בריאה אסתטית ושירית חדשה, המעלה על נס את אקט הבחירה האישית.
זוהי "לידת אני", כפי שמגדיר זאת בוחבוט, גנאלוגיה המבוססת לא על דטרמיניזם של זהות נתונה מראש, אלא על "הדחף הזה להיברא" ("סריג", עמ' 26 ,(ש"דוחף את עצמי אל עצמי".
מתוך הזחל שהיה ִדוד, מתוך פקעת הזהױות הדחוסה והצמרית של ֶהעבר — נולד לנגד עינינו המשתאות "ניאו־איש".
דוד הוליד את ניאו, וניאו שב בתורו וקורא לדוד, כדי להתאחד עמו לכלל זהות שלמה אחת.
זהות של משורר.
שירי האהבה הכלולים בספר הזה — מונולוגים דרמטײם ודיאלוגים מדומײנים בין ילד הרחוב שהזמן עשה אותו ל"שור־אדם" לבין אהובתו, הם משירי האהבה החושנײם והאמיצים ביותר שקראתי בעברית זה זמן רב.
בין "ניאֹ ֶול'ה" ל ְ ָ "נקה" מתרקמת בשירים האלה הװיה רומנטית וארוטית עמוקה השואבת את עוצמתה האסתטית מן העמידה הכמו־מיצגית, האקסהיביציוניסטית כמעט, של המשורר הפונה לקוראיו ואומר:
"בואו ובואנה אלינו לראות: עכוז מבוגרת אחוז לתפארת אל תוך פרצוף בני האדם".
זוהי חגיגה של ארֹוס ושל תשוקה, המבקשת להעמיד פנים שבכוחה לעצור את הזמן החולף באמצעות סערת החושים, אך ברור לה — כשם שברור לנו, הצופים במחזה הבשרים והנפש האוטופי הזה — שאין היא אלא "קישוט המתעדן בקמט הרימה".
אל תניחו להיקפו המצומצם של הספר הזה להטעות אתכם: זהו ספר ביכורים של משורר אמיתי.
דורי מנור