פתיחה
האם זו רק אני? או שמא כולם חווים בחייהם רגעים של 'טירוף' - שבהם רגשות גולמיים כותשים את ההיגיון הבריא כמו סמי־טריילר, מאלצים אותך לעשות ולומר דברים שגורמים לאנשים אחרים לנעוץ בך מבט נדהם ולהניד בראשם לעברך, תוך שהם תוהים מדוע את מתנהגת בצורה כה מטופשת, מדוע את לא פשוט מרפה, מדוע אינך יכולה לראות את האמת.
רק שלא אכפת לך מה הם חושבים או אומרים, מפני שאלה הם החיים שלך וזהו ליבך שלך אשר רוסק.
זה מה שעשה לי ג'ארד.
הוא ריסק את ליבי בשלמותו ואחר כך פשוט הניח לשאריותיי הבלתי רצויות... ליפול.
אולי אני מגזימה מעט. אולי, לאחר שאצליח להבין כיצד לאסוף את השברים שלי, אצחק על כל הסיפור הזה. עד אז... השאריות שלי תהיינה פה, מונחות בערימה של דחייה, פעם נוספת.
ריס
1
ריס
אף פעם לא ראיתי את המבט הזה בפניו של אבי. היה לו את המבט הזה מהרגע שבו הוא חזר מהטלפון הציבורי. "קדימה, עכשיו," הוא מפציר, קולו המחוספס נשבר, "תיכנסי פנימה."
"אבל... למה?" אני מייבבת ונושאת את עיניי העייפות לעבר מסעדת הדרכים שבתחנת העצירה של המשאיות. המסעדה ריקה מאדם, פרט לגבר עם זקן של סנטה קלאוס. אבא מניח את ידו על ההגה ומפנה אליי את גופו.
"ריסי, מתוקה." גוון קולו לא מוצא חן בעיניי. זהו אותו גוון קול רציני שגורם לשפתי התחתונה לרעוד. "אני צריך שתיכנסי בחזרה פנימה, תשבי ליד השולחן שלנו ותבקשי מהמלצרית הנחמדה ההיא פרוסה נוספת מעוגת הפקאן שכל־כך אהבת," הוא אומר בקול איטי ומדוד.
אני כובשת את דמעותיי. "לבד?"
פניו מתכווצות, כאילו הוא כועס. "רק לזמן קצר."
"ואחר כך גם אתה תיכנס?"
הוא ממצמץ בחוזקה, ואני חוששת שהצלחתי להרגיז אותו, אבל... מעולם לא הלכתי לשום מקום לבדי. אני בסך הכול בת חמש. "תזכרי שאבא אוהב אותך, מתוקה קטנה. קדימה, לכי."
אני מדחיקה יבבה, מחליקה לאורך המושב האחורי ופותחת את הדלת הכבדה של טנדר הפורד.
"ריסי," קורא אליי אבא שעה שנעליי האדומות נוחתות על המדרכה.
אני מסתובבת ורואה שהוא מנגב משהו מהלחי שלו, לפני שהוא קורץ ומחייך אליי. אני טורקת את דלת הטנדר, והיא משמיעה צליל חבטה רועם. אני עוצרת את נשימתי, מטפסת במעלה המדרגות ודוחפת את דלת המסעדה בכל כוחי, שעה שצליל הפעמון מהדהד באוזניי. אני פוסעת בצעדים מהירים על גבי הרצפה המשובצת בשחור ולבן ומתיישבת ליד השולחן שבו ישבנו לפני שאבא התקשר לאימא; הצלחות שלנו עדיין מונחות על השולחן. אני מביטה מבעד לחלון בדיוק בזמן כדי להבחין בפנסיו האחוריים של הטנדר של אבא מתפוגגים ונעלמים.
כשניגשת אליי המלצרית הנחמדה עם השיער המנופח, אני אומרת שאבא שלי יגיע עוד מעט, ומזמינה פרוסה מעוגת השוקולד־פקאן, תוך כדי אמירת 'בבקשה' ו'תודה'. אני יושבת ליד השולחן וזוללת את העוגה, שעה שאני מהרהרת במזל שנפל בחלקי, לאכול שתי פרוסות בערב אחד.
וממתינה.
עם סנטר שעון על כף ידי, כשאני תחובה בפינת הספסל, אני נועצת מבט מבעד לחלון, ממתינה שהטנדר הכחול המוכר יופיע בשנית, מעיפה מבט בדלת עם כל צלצול של הפעמון. כשהשוטר הנחמד מתיישב מולי ושואל אותי היכן אבא, אני אומרת לו שהוא יגיע עוד מעט.
***
כעת אין אף שוטר שינחם אותי. אין אף אישה נחמדה שתגיש לי פרוסת עוגת שוקולד־פקאן שתגבור על טעם החמיצות בפי, אבל לפחות הפעם לא ננטשתי.
אני נזכרת בכך ברגע שאני מבחינה בפניו של אבי החורג מבעד לחלון הזכוכית הקטן הקבוע בדלת.
שערו המאפיר ניחן ביותר שיער אפור מאשר שחור, והוא העלה לפחות חמישה קילוגרמים באזור המותניים מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו לפני תשע שנים, אך אין לי שום ספק שמדובר בג'ק וורנר. נראה לי שהוא לא מזהה אותי. לפי האופן שבו עיניו התכולות משוטטות על גבי שערי הסגלגל... על העגילים שלי... ועל הקעקוע הענקי עם הכיתוב 'ג'ארד' סביב כתפי הימנית, אני חושבת שהוא תוהה אם קצין המשטרה הוביל אותו אל החדר הלא נכון.
אני בת מזל שהפעם בכלל זכיתי להיות בחדר. בדרך כלל הם זורקים אותי לתא מעצר או גורמים לי לשבת בכיסא לא נוח ליד שיכור בשם סת' שמצחין מוויסקי ומזיעה. אני די בטוחה שקצינת המעצר ריחמה עליי. לפי המבט הקטלני שהיא נעצה בג'ארד ובקרוליין שעמדו בפתח הדירה שלהם בזמן שליוו אותי החוצה מהדירה של לינה בדרכי אל הניידת, הקצינה לא התרשמה ממה שהיא שמעה.
היא לא שמעה על כך ממני, כמובן. בתור אחת שגדלה בסביבה של עורכי דין, למדתי לא לומר למשטרה מילה ללא נוכחותו של עורך דין. הייתה זו שכנתי וחברתי הטובה ביותר, לינה, שהכריזה שהדירה שהחרבתי מוקדם יותר היום עדיין שייכת לי מבחינה טכנית, למרות ששמי לא נמצא על החוזה, ושהם צריכים לעצור את הכלבה הגנבת ונטולת הלב שגזלה ממני את בעלי.
למרבה הצער, אני היא היחידה שיושבת פה כרגע.
אני עוצרת את נשימתי שעה שאני מתבוננת בג'ק המתיישב על הכיסא. הוא מיישר את הז'קט המקומט על גבי גופו הגדול בעת שהוא מנסה להתרווח בכיסא הפלסטיק הנוקשה. זה אירוני, כי ברגע זה אני מרגישה כאילו הוא חלק בלתי נפרד מילדותי ובעת ובעונה אחת זר גמור.
אני לא מאמינה שהתקשרתי אליו.
אני לא מאמינה שהוא באמת הגיע.
הוא משחרר אנחה כבדה ורוטן לבסוף, "ריס מתוקה." הוא מביט בי באותו האופן שבו הביט בי כשנתפסתי על חם כשסידרתי מחדש אותיות על השלט של הכנסייה הבפטיסטית, וכתבתי עליו מילים שאף ילדה בת תשע - או בת עשרים ואחת, לצורך העניין - לא אמורה להכיר. חרף התהום שנפערה במערכת היחסים שלנו, שפעם הייתה הדוקה מאוד, בן רגע החזה שלי מוצף בחמימות. חלפו שנים ארוכות מאז הפעם האחרונה שבה שמעתי את הכינוי הזה. "אז... החרבת רכוש פרטי?"
אני מניחה שהשוטרים עדכנו אותו. "אני מעדיפה לקרוא לזה 'ביטוי יצירתי'." בד הציור כלל את בגדיה הגנדרניים של קרוליין, את כריות הנוי היומרניות שלה, ואת התמונה הפורנוגרפית הארורה ההיא שלהם, שתלויה מעל למיטה שלנו. "חוץ מזה," אני מרימה באדישות את ידיי, המוכתמות בגוון הארגמן, "הם לא יכולים להוכיח שאני עשיתי את זה."
כשלינה מצאה אותי יושבת בדממה במטבח המואר בעמימות של דירתה, שבה שהיתי בשבועיים האחרונים, היא פלטה צווחה קטנה לפני שהיא הבינה שלא הפכתי למטורפת רצחנית ושלמעשה הייתי מכוסה בצבע אדום. קרוב לוודאי שהייתי צריכה להקשות על עבודתם של השוטרים ולהתקלח לפני שהם הגיעו.
חיוך נוגה קטן פושט בפניו. אני תוהה אם הניסיון שלי להצחיק מצליח להסתיר את הדחייה ואת שברון הלב האימתניים שבהם אני טובעת, מאז גיליתי שבעלי מנהל רומן עם אהובת ליבו מימי התיכון.
"בדרכי הנה התקשרתי לבארי. נשמע כאילו העסקת אותו לא מעט בשנים האחרונות." לפי האופן שבו לסתו מתהדקת, אני מבינה ששיחת הטלפון הזאת לא באה לג'ק בקלות, גם לאחר תשע שנים. זה לא מפתיע. ג'ק ובארי היו חברים מאז בקושי למדו ללכת, ופעם הם גם היו שותפים שווים בחברת עריכת הדין שלו, עד שבארי ניהל רומן עם מי שהייתה אשתו של ג'ק, אימא שלי.
בן רגע כל מערכות היחסים שלי התמוססו באמבטיה של מרירות, וניכר שמימיה טרם התרוקנו לחלוטין. אני מעיפה מבט בידו ולא יכולה שלא להבחין בהיעדרותה של טבעת נישואים. אני מניחה שהוא לא התחתן בשנית. לאחר החיים הקשים שהיא עשתה לו, אני לא יכולה להאשים אותו.
"ועכשיו אני מבין מדוע התקשרת אליי. לא הייתה לך שום ברירה, אה?"
"לא ממש," אני מודה, מתמקדת בכוכבים ובעיגולים שאני מציירת באצבע על גבי משטח המתכת הקריר של השולחן. בארי הוא עורך דין פלילי יוקרתי ומשגשג, שחילץ את בתו החורגת והסוררת מיותר מאשר צרה אחת. התקרית האחרונה אירעה ביום הולדתי השמונה עשרה, כשהחלטתי שזה יהיה מצחיק להחזיר עטרה ליושנה ולחשוף את הישבן בפני מכוניות חולפות.
אחת המכוניות האלה הייתה ניידת משטרה.
השוטר היה מניאק עצבני, ואני הייתי שיכורה.
לאחר שהוא עזר לי להימנע מהאשמות של התערטלות בציבור וצריכת אלכוהול מתחת לגיל המותר, בארי הכריז שהתיק שנפתח לי בעודי קטינה סגור, שעכשיו אני אדם בוגר, ושהוא מסיר מעליי את אחריותו באופן רשמי. שלושה חודשים לאחר מכן, כשאימי נטשה אותו לטובת בעל מספר ארבע, זה נעשה רשמי באמת.
"אני מופתע שבעלה הטרי של אנאבל לא רצה לטאטא את זה מתחת לשטיח במהירות האפשרית."
"לא התקשרתי לאנאבל. אני לא רוצה שהיא תדע מזה." הפסקתי לקרוא לה 'אימא' כשהייתי בת שמונה. שתינו ידענו שזה לא תואר ההולם אישה שתשוקתה האמיתית טמונה במועדוני חברים בלעדיים ולגימת מרטיני מחוזק.
לפתע אצבעי המשרבטת קופאת במקומה. "לא התקשרת אליה, נכון?" זה יהיה כמו למסור לידיה טילי טורפדו למתקפה כוללת יעילה. בסופו של דבר, היא ידעה שזה מה שיקרה. היא אמרה ש'אין לי את מה שנחוץ כדי לדאוג שבעלי היפיוף בן מעמד הפועלים יהיה מאושר למשך זמן רב'.
ג'ק מצחקק בעדינות, למרות שצחוקו נטול שמחה. "לא, בהחלט לא התקשרתי אליה. מה הייתי אומר לה בכלל? לא סיפקת לי יותר מדי פרטים בשיחת הטלפון, אבל נשמע כאילו נקלעת לצרה צרורה."
אני משחררת אנחת רווחה וחוזרת לשרבט. "זה מה שהם אומרים לי." כשהשוטרים התחילו לזרוק מילים כמו 'גניבה' ו'איומים בפגיעה גופנית' - דברים שנשמעו מוגזמים ולא נכונים, אך עלולים להסב לתיק הטרי והנקי שלי נזק בל יימחה - ידעתי שהפעם לא אצליח להשתמש בלשוני החלקלקה כדי להיחלץ מהצרה הזאת. במסגרת התקף הזעם שלי השתמשתי בתמונה של קרוליין לאימון קליעה למטרה, כולל נעיצת מספריים היישר בעיניה, אך זה לא עזר לי להירגע. "מזל שאתה עדיין באותה החברה. היה קל לאתר אותך."
ג'ק משלב את זרועותיו על חזהו ומביט בי בהבעה בלתי קריאה. חלק קטן ממני - הילדה הקטנה והכועסת, האבודה במקום כלשהו בפנים - מוכנה להתפרץ ולהאשים, "איך היית מסוגל לנטוש אותי? אני יודעת מדוע נטשת את אימא שלי, אבל איך היית מסוגל לגרש אותי מהחיים שלך בקלות רבה כל־כך? אני לא זו שבגדה בך!" אבל אני נוצרת את לשוני. לא יהיה זה מהלך חכם מצידי לעצבן את האדם היחיד שיכול לעזור לי כרגע, ואני צריכה לפעול בחוכמה.
בסופו של דבר, ג'ק נשען לאחור בכיסאו. "בסדר, ריס. תתחילי מההתחלה, ונראה איך נוכל לפתור את זה."
אני מכווצת את שפתיי בניסיון להסתיר את החיוך. לא מפני שזה משעשע, פשוט כבר חווינו את זה בעבר. אני ממש מתחילה להרגיש כמו בימים עברו, כשהיינו נפגשים במטבח לקראת חצות, לאחר שאנאבל פרשה לישון וכשג'ק סוף כל סוף חזר הביתה מהעבודה, כדי להרהר במעשי הקונדס שלי בעודנו זוללים גלידה. הוא תמיד השתמש באותו גוון קול היפנוטי שתמיד הצליח לגרום לי לדבר, גם כשהמורים, היועץ החינוכי שלי, או כל אחד אחר בעצם, לא הצליח לעשות זאת. אני די בטוחה שהוא משתמש בו עם כל הלקוחות שלו.
עשרים דקות לאחר מכן, לאחר שאני מסכמת באוזניו את המצב שלי, אני שומעת את אנחת האכזבה שלו. "את עובדת בחנות לחיות מחמד, ריס?"
"כבר לא." יצאתי מהעבודה מוקדם מפני שפעת וחזרתי הביתה רק כדי לגלות את ג'ארד ואותה במקלחת. ביליתי שבוע שלם במיטתה של לינדה ושיככתי את כאביי באמצעות 'ג'ים בים'1 ותרופות נגד שפעת. הבוס שלי פיטר אותי דרך הטלפון. למרבה הפלא, בכל פעם שאני נזכרת בסיטואציה ההיא, היא מזכירה לי יותר ויותר את סצנת המקלחת מהסרט 'פני צלקת'.
לא אכפת לי.
"ולברוח להתחתן בלאס וגאס עם בחור בגיל תשע עשרה, לאחר שהכרת אותו רק שישה שבועות?" אני יודעת שהצחקוק שממלא את החדר כעת לא מכוון אליי, אפילו לפני שדבריו מאשרים זאת; ג'ק צוחק לנוכח האירוניה שבכל הסיפור. "ואת תמיד היית כל־כך נחושה בדעתך לעולם לא להתחתן."
אין לי שום תגובה בנושא, פרט ל'אהבתי אותו' חרישי, שעה שגוש חונק עולה בגרוני, בעודי נאבקת למנוע מיבבה לבקוע מפי. אהבתי אותו. נראה לי שאני עדיין אוהבת אותו, למרות המידה שבה ג'ארד פגע בי. מאז היום ההוא, לפני שמונה חודשים, כשיצאתי מדירתה של לינה, חברתי הטובה ביותר, ונתקלתי - פשוטו כמשמעו - בשכן שלה, ידעתי שפגשתי בנפש התאומה שלי. הוא היה התגלמותו של חצי אל יווני עם עיניים בגוון מנטה, זיקוקין די־נור נורו לאוויר, הברק הבזיק בשמיים, החשמל תסס באוויר. בן רגע הפכתי לדוברת הראשית של כל זיבולי השכל על אהבה ממבט ראשון שבהם לא האמנתי. ההיגיון הבריא שלי נזרק היישר מהחלון, כשלבנת בטון קשורה אל קרסולו.
ג'ארד אמר שגם הוא הרגיש את זה.
עכשיו, ללא כל סימן אזהרה, לאחר שישה חודשים של נישואים מאושרים, הוא חזר אליה.
המחלה האיומה הזאת המכרסמת בקרבי מתעצמת לנוכח המחשבה. המציאות, המשפילה כצריבה, לא מוכנה לדעוך.
"תראי, ריס. אני יודע שתמיד היית מועדת לפורענות, אפילו בתור ילדה קטנה. הבחירות שקיבלת מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך, לעומת זאת..." הוא מניד בראשו, "אחזקת מריחואנה... הסגת גבול... צריכת אלכוהול מתחת לגיל המותר... קטטה?"
"זה לא כזה עניין רציני. הרבה אנשים שותים ומעשנים גראס בתיכון," אני טוענת, "אני בסך הכול נתפסת שוב ושוב."
"מרוצי מכוניות בכבישים?" הוא נועץ בי מבט נדהם.
"אלה היו מכוניות דרבי, והסיפור הזה נופח מעבר לכל פרופורציה," אני מבהירה.
ג'ק מסיר את משקפיו ומשפשף את פניו. הוא נראה מותש. הנסיעה ממיאמי לג'קסונוויל אורכת ארבע שעות, והוא הגיע הנה חמש שעות לאחר שהתקשרתי אליו, מה שאומר שבגדול הוא עזב הכול ויצא לדרך. אינני יכולה אלא לתהות מדוע הוא עשה דבר כזה.
"לפחות לא נכנסתי להיריון," אני מתלוצצת.
לפי המבט הכועס שהוא נועץ בי, נראה שזה בכלל לא משעשע אותו. "קיוויתי שאת חכמה מכדי להיקלע לצרה מהסוג הזה."
"אני מניחה שאפילו בחורות חכמות עלולות להפוך את החיים שלהן למקשה אחת של בעיות," אני רוטנת, למרות שמילותיו עוקצות.
מפני שהן נכונות.
משתררת שתיקה ארוכה, במסגרתה ג'ק מעקם את פיו במהורהר, בעודו מביט בי בקפידה. "מה את מתכוונת לעשות עם עצמך עכשיו, ריס? איך את מתכוונת לכפר על זה?" כשהייתי קטנה, ג'ק תמיד היה מבקש ממני הצעות לגבי העונש שאני צריכה לקבל על מעשי הקונדס הילדותיים השונים שביצעתי. אני חושבת שזו הייתה דרכו לגרום לי להסכים על דרך החינוך שלו בלי שהוא ייראה כמו האבא החורג הנוקשה. הייתי די טובה בהמצאת עונשים הולמים, וזה בהחלט היה עדיף על ישיבה בכיסא בזמן שאימי צווחת שאני מביכה אותה, תוך כדי שהג'ין נשפך מכוס המרטיני שלה בשל תנועות ידיה המוגזמות.
אך כבר אינני ילדה קטנה, וג'ק לא מבקש ממני להמציא עונש הולם. הוא שואל אותי איך אני מתכוונת לתקן את החיים שלי. תגובתי היחידה היא משיכה בכתפיים, מפני שכך אני מרגישה כרגע. מובסת. "אני לא יודעת. אמצא עבודה, אני מניחה."
"מה לגבי לימודים בקולג'?"
אני מגלגלת עיניים עוד לפני שאני מספיקה לדכא את הדחף. ג'ק תמיד שנא את גלגולי העיניים שלי. "קרוב לוודאי שגיליון הציונים שלי לא ילהיב את הצוות המנהלי." וכך גם גירושי מבית הספר הפרטי, שאותו הרווחתי לאחר שפרצתי למשרדו של אחד המורים וגנבתי את מבחן אמצע שליש.
"מפני שלא הייתי מסוגלת להשקיע את המאמץ?" גבתי הזקורה משיבה לו.
"מפני שלא השקעת את המאמץ," הוא משיב לעצמו ומניד בראשו, פניו מסכה של אכזבה קיצונית. "האם ככה את רוצה לחיות את החיים שלך? לבלות בתחנות משטרה? לעבוד בעבודות בשכר מינימום? לנהל מערכות יחסים בלתי יציבות?"
"האם יש מישהו שאי פעם באמת רוצה את הדברים האלה?"
ג'ק צודק. באמת הייתי חכמה. יש כאלה שייתכן שיאמרו שאני עדיין חכמה. אבל סטיתי מהדרך פעמים כה רבות, שאני לא יודעת כמה ניסיונות יידרשו לי כדי לעלות שוב על דרך המלך. אני לא יודעת אם הדבר אפשרי בכלל.
אני יושבת בדממה, מאזינה לצליל התקתוק המונוטוני של מחוג הדקות בשעון הקיר, מתבוננת בג'ק שעה שהוא מקדיש לא מעט זמן להתעסקות ברולקס הזהוב העוטף את פרק כף ידו, נשימותיו עמוקות ומחוספסות. אני לא יודעת אם אני יכולה לסמוך עליו. זאת אומרת, פעם אחת הוא כבר שכח ממני. הוא מביט בגרסה בת העשרים ושתיים של מי שהוא הכיר פעם, ונראה כאילו מוכן להטביע על מצחי חותם של 'מקרה אבוד'.
ואז הוא ממקד בי את עיניו האפורות האדיבות. "בכל הכנות, לא ידעתי למה לצפות כשאגיע, אבל הנסיעה הארוכה לפה אפשרה לי לחשוב על זה." הוא משלב את ידיו על השולחן מולי, הבעתו חמורת סבר. "יש לי הצעה, אבל היא מגיעה עם תנאים."
נשיפה קטנה חומקת ממני שעה שאני נוגסת בלחי שלי מבפנים, הקלה וחשש מתחוללים יחדיו בקרבי. "בסדר, נראה לי..."
"מספיק עם הדברים האלה, ריס. כולל את הדברים הלא מזיקים."
"זו הפעם הראשונה שלי פה זה שנים ארוכות, ג'ק." למרבה האירוניה, שכנעתי את עצמי שהפגישה עם ג'ארד הייתה נקודת מפנה בחיי, שהפכה אותי לאישה שבעת הרצון והמחויכת שהסתפקה בבילויים ביתיים ובשמירת מרחק מצרות.
"כן..." עיניו סוקרות את קירות חדר החקירות. "ובכל זאת, את שוב פה."
הוא לא קולט את זה. הוא בוודאי לא שמע אותי. "זה שונה, ג'ק! היא עברה לגור בדירה שלי! עוד לא הספקתי לצאת ממנה אפילו! החפצים שלי עדיין נמצאים בדירה!"
הוא מרים את ידו כדי להשתיק אותי. "היית צריכה להסתובב ולצאת משם. זה היה המעשה הבוגר והאחראי. במקום זאת, הנחת לרגשות שלך לשלוט בך."
אני מעלה בשפתיי חיוך מעושה שעה שתחושה מוכרת שוטפת אותי. "תמיד אמרת שאני רגשנית יתר על המידה, עד כדי כך שזה פוגע בי."
"זה באמת מה שאמרתי," הוא מאשר בחיוך נוגה, "ואני עדיין צודק. מספיק עם זה, ריס."
אני מתעסקת בחוט פרום בשרוולי, כאילו נושא השיחה לא מפלח את ליבי, ואומרת כבדרך אגב, "טוב, אני ללא ספק יכולה להבטיח שלעולם לא אתחתן שוב."
זה מרוויח צחקוק עדין מצידו. "אני איתך בנושא הזה, ילדונת." שתיקה. "את זוכרת את מייסון, נכון?"
אחי החורג החנון, שהיה נוהג לבלות חצי מחייו בהזעפת פניו לעברי, ואת החצי השני בנעיצת מבטים, כאילו ראשי עומד להסתחרר על צירו. אני זוכרת שביום שבו עזבנו את הבית, הוא התבונן בי בחיוך מריר שאמר שהוא חושב שמצפה לי עתיד זהה לזה של אימי.
הוא תיעב את אימי למן הרגע הראשון שבו פגש בה.
שפתיי מתכווצות לנוכח אזכור השם הזה, וג'ק מחייך בזחיחות. "אה, כן. איך הייתי מסוגל לשכוח? האויב המושבע שלך. ובכן, באביב הקרוב הוא יסיים את לימודיו בפקולטה למשפטים." ג'ק נושם נשימה עמוקה ומחזיק את האוויר בפנים, כאילו מהסס. "מה דעתך שתבואי לגור איתנו עד שתצליחי לחזור לעניינים?"
מה?
ג'ק ממשיך, מתעלם מהתדהמה שבוודאי שוטפת את פניי. "אני יכול לעזור לך להיכנס לתוכנית הלימודים לעוזרי פרקליטים באוניברסיטת מיאמי. אם תצליחי לסיים את הלימודים בהצלחה, תוכלי לעבוד עבורי. זה לא צריך להיות לנצח, אבל לפחות יהיה לך משהו מוחשי שתוכלי להוסיף לקורות החיים שלך. זו הזדמנות לפתוח דף חדש."
"אני... המממ..." האם הרגע באמת שמעתי את כל הדברים האלה?
עיניו שוב סוקרות את שערי. "את צריכה לחשוב על גוון שמתאים יותר לסביבת עבודה משפטית ו..." תשומת ליבו נודדת לעבר נזם היהלום הנעוץ באפי, והוא מתכווץ ברתיעה. "אולי קצת פחות עגילים."
אבל... לשוני איכשהו מצליחה להיכרך לכדי כדור חסר תועלת בתוך פי, שעה שמוחי מנסה להבין את הצעתו. זה רחוק שנות אור ממה שציפיתי שיקרה. "למה אתה עושה את זה, ג'ק? זאת אומרת, זה נהדר והכול, אבל למה?" הוא באמת לא חייב לי דבר. מספיק שהוא עשה את כל הדרך לפה כדי לשחרר אותי בערבות.
"כי לא הייתי צריך להפנות לך את הגב, ריס. נתתי ל - " הבזק של כאב ניכר בפניו, השלווים בדרך כלל. "בואי פשוט נאמר שאני מכה על חטא." הוא משתתק. "מה את אומרת? אני צריך להסתלק מהעיר הזאת. אני יכול להרגיש את הצל של אנאבל רודף אותי." הוא נרעד לצורך הדגשת דבריו, ואני פולטת נחרת צחוק.
"ובכן..." אצבעותיי מתופפות על השולחן שעה שאני בוחנת את מצבי - את היותי בחדר חקירות במשטרה - פעם נוספת. אין לי עבודה, אין לי בית, יש לי לב מרוסק ותיק פלילי בפוטנציה. קרוב לוודאי שכדאי שאקבל את ההחלטה החכמה הראשונה זה זמן רב, אבל... "אני לא בטוחה שהשוטרים יסכימו לזה, ג'ק."
"תני לי לטפל בזה."
שתיקה נוספת. "אני מתכוונת לרכוב לשם."
הוא מעקל את שפתיו באי שביעות רצון. "אני מניח שאת לא מתכוונת לאופניים."
"אכן," אני מאשרת בליווי חיוך קל. כשמלאו לי שמונה עשרה, עשיתי רישיון נהיגה על אופנוע, וכמה חודשים לאחר מכן קניתי אופנוע משלי. מאפיין נוסף באישיות ה'פרועה' שלי, שג'ארד אוהב.
אהב.
ג'ק משחרר אנחה כבדה. "זה לא אמור להפתיע אותי. תמיד איימת על אימך שתקני אופנוע. יש דבר נוסף שאני צריך לדעת?"
"אני מבולגנת," אני מזהירה, "ובבקרים כדאי שתשמרו ממני מרחק ביטחון."
"ובכן, אני מניח שבסופו של דבר יש דברים שפשוט לא משתנים." הוא שולח את ידו לגרד בצווארו באיטיות וממלמל, "מייסון יהיה מאושר."
***
לאחר שישה חודשים
"לא היינו יכולות לבחור מקום ממוסחר יותר?" אני שואלת בציניות בעודי מחסלת את המרגריטה הרביעית שלי בזמן שיא, שעה שמבטי נודד אל הבר שעל חוף הים, הכולל אפריונים, תאורת חג מולד מנצנצת למרות שזה חודש יולי ויותר מדי אנשים שמחים וצוחקים. למרות שהשמש שוקעת ומשב רוח קליל מגיע מהים, מעטה זיעה בוהקת מכסה את עורפי. זהו ערב קיצי טיפוסי בקנקון, מקסיקו - חם כמו בגיהינום.
"ממוסחר פירושו בטוח," משיבה לינה בקולה האדיש הטיפוסי. היא תמיד נשמעת משועממת כהוגן.
אני מגלגלת את העיניים. "את בטוחה יותר בארץ הזאת מאשר בעיר הבירה של ארצך - את מבינה את זה, נכון? אלה בסך הכול הגזמות של התקשורת."
"תאמרי את זה לזוג האמריקאים שראשיהם נכרתו לפני לא יותר מחודש."
"אם הייתי מתכוונת לומר להם משהו, הייתי אומרת להם לא לסחור בסמים עבור הקרטל," אני משיבה.
היא מגיבה במשיכת כתפיים עצלה, לוגמת ממשקה ורוד מעלה קצף ורווי קלוריות, שמתוכו מבצבצת מטרייה.
"למה שלא נענוד תכשיטי יהלומים, ניכנס למונית אקראית ונבקש מהנהג שיעשה לנו סיור בסמטאות האחוריות השקטות והחשוכות של מקסיקו סיטי?"
שפתיה הדקיקות של לינה מתכווצות בעודה בוחנת אותי. "אף פעם לא נחמד לגלות שלחברה הטובה ביותר שלך יש משאלת מוות."
*המשך הפרק זמין בספר המלא*