התחלתי לכתוב “ברצינות” בגיל תשע עשרה. לכתוב ברצינות פירושו כנראה לרצות לפרסם, אבל חשוב מזה, פירושו כנראה לרצות בכל מאודך לנצח את עצמך.
הסיפור הראשון שכתבתי ברצינות לא היה ראוי למאכל בני אדם מהרבה סיבות שונות ומשונות, אבל מעשה הכתיבה עצמו העניק לי, לראשונה, את תחושת האושר ההיא, שאיננה דומה לשום תחושת אושר אחרת. מהי התחושה הזאת? קשה להגיד בדיוק בלי לשקר ולהגזים אבל נדמה לי שהאושר של הכתיבה כרוך באיזו תחושת מלאות של קיומך בעולם, בהרגשה המוזרה אבל האיתנה שכל עוד אני שם, במעשה הכתיבה עצמו, שום דבר לא יכול לפגוע בי. שום דבר : לא אדם ולא דבר. בתחושה שהכול בסדר, בעצם, הכול בא על מקומו, והבדידות היא משהו מלא מאוד, לא ריק.
אף פעם, נדמה לי, לא רציתי באמת לכתוב, כלומר להיות סופרת בתור קריירה. להפך, ברחתי מהמשאלה הזאת בלי הרף. רציתי, למשל, להיות דיפלומטית. או שחקנית תיאטרון. או לוליינית בקרקס (בגיל שמונה). לימים התברר שכל המשאלות המגוחכות האלה דווקא קשורות מאוד לדבר עצמו, כי אולי לכתוב משמעו להיות כל הדברים האלה: דיפלומטית, שחקנית, לוליינית על החבל המתוח מעל לתהום, מוּעדת לנפילה בכל רגע.
רונית מטלון
ספר המסות עד ארגיעה מזמן אותנו ל”פגישה עם סופרת”, פגישה נדיבה, שכמוה לא ידענו. בפרוזה המסאית שלה, בגוף הראשון האינטימי של ההתנסות, הגיעה רונית מטלון לשיאי כתיבתה. רשמי הקריאה “בזכוכית מגדלת”, הנמסרים בלשון חיונית ומלאת חן, בהומור ובחומרה, בצלילות ובעומק, הולכים ומתגבשים כאן, ככל שהספר מתקדם, למה שמטלון מכנה, בעקבות לאה גולדברג, “הרגשת עולם” טוטלית. בעד ארגיעה דחסה מטלון את מלוא תבונתה האנושית. לא זו בלבד שזהו ספר לימוד ממדרגה ראשונה, המורה לנו צעד–צעד כיצד לפלס את דרכנו בעולם הכתוב, הספר הזה הוא גם פרוזדור מאלף למכלול יצירתה של רונית מטלון. במובן מסוים הוא רומן נוסף, הרומן האחרון, שכתיבתו נפרשה על פני עשרים שנה (2017-1997 ). כאשר הוא נקרא ככזה, אי אפשר להניחו מהיד.