הקדמה


בשנת 2007 הייתה לי תכנית ייעוץ ברדיו בתחנת 'קול ישראל'. חלקתי עם המאזינים ידע חשוב והם נהגו להתקשר ולשאול שאלות בנושאים שנגעו לליבם. גם אז אהבתי לעזור לאנשים, רק שאז לא הייתי ממוקד בתחום המנטלי ובדפוסי החשיבה האנושית. באותה תקופה סיימתי לימודי רפואה סינית ועזרתי גם בנושאים בריאותיים. אחת הדאגות של כל שדרן רדיו הוא ה'רייטינג', קל מאוד להעביר תחנה ברדיו, זה קורה בלחיצת כפתור. די בכך שהשיחה לא מעניינת, מתנגן שיר לא מתאים או משודרות פרסומות ארוכות מידי, והמאזינים כבר נודדים לתחנה הבאה. אלו היו גורמים שבשליטתי, אך היו גם כאלו שלא היו בשליטתי, כמו: מאזינים שעלו לשידור ופשוט שעממו. ביקשו לשאול שאלה, אך סיפרו סיפור ארוך ומַלאה שסופר בצורה איטית ומבולגנת. אני בתפקיד השדרן הייתי צריך למצוא את הדרך לרתק את שאר המאזינים, שבסך הכול חיכו לשאלה שתבוא בסוף הסיפור, מתוך תקווה שהיא תהיה מעניינת ושגם התשובה תענה על הציפיות – 'שהיה שווה לחכות'. אם אינכם מצליחים לעניין אדם בשיחה בחיי היומיום, זה קורה וזה בסדר. אבל כשמדובר בתכנית רדיו עם עשרות אלפי מאזינים, האחריות קצת יותר כבדה. שם כבר הבנתי שאנחנו נמדדים ביכולת שלנו לרתק אנשים – לגרום להם לרצות להקשיב לנו ואפילו לרצות עוד זמן איכות אתנו. ברוכים הבאים למסע מרתק במיוחד. אני שמח שקניתם את הספר ושבאמצעותו תיקחו חלק במסע הזה. אתם באמת הולכים לרכוש את אחת המיומנויות החשובות ביותר בחיים – להבין אנשים, להתחבר לאנשים, לקרוא אנשים ולהקיף את עצמכם באנשים איכותיים כמוכם.


אז איפה נעוצה הבעיה? לפני כן, הרשו לי להרגיע אתכם. הבעיה היא לא בכם. זה לא שיש בכם משהו פגום שאתו נולדתם. הבעיה האמתית נעוצה בחינוך הבסיסי שלא קיבלתם – בהיעדרו של חינוך לכישורים חברתיים בתכנית הלימודים. תחשבו מה למדתם בבתי הספר: תנ"ך, היסטוריה, ביולוגיה וכימיה. אבל, מישהו פעם לימד אתכם כימיה בין-אישית? מישהו פעם היה בשיעור קריאת שפת גוף? אולי יצא לכם לשמוע על בית ספר שמלמד שיעורים בשכנוע או בביטוי אישי? לתשומת לבכם: שיעור ביטוי אישי שונה משיעורי הבעה, כי בשיעורי הבעה אתם לומדים לנסח בכתב סיפורים ברמה גבוהה, אבל זה לא מבטיח שתדעו להסביר בעל פה את כל מה שעל ליבכם כשתהיו מול הבוס בעבודה או החבר שאכזב אתכם.


על פניו זו נראית מיומנות רגילה מאוד ואפילו בנאלית, מדוע שמישהו ילמד לדבר? או להכיר אנשים? שאלתי בדיוק אותה שאלה כשגיליתי שיש קורס בריצה. מפני שגם זו מיומנות רגילה, יש מישהו שלא יודע לרוץ? מה יש ללמוד בזה? ואם אגיע לקורס מה אני אגלה? אנשים שיודעים ללכת ואפילו ללכת מהר, אך אין להם מושג איך לרוץ? כנראה שזה לא הסיפור. ללמוד לרוץ הכוונה להעלות את מיומנויות הריצה הקיימות לרמה גבוהה יותר ולהגיע למקומות שלא ידענו שהם אפשריים. כך בדיוק זה עובד גם בתקשורת בין-אישית. המטרה שלנו היא להעצים את המיומנויות הבין-אישיות שלנו ולשדרג אותן לרמה גבוהה יותר. הרי אי אפשר שלא לתקשר, היות שגם חוסר תקשורת זו תקשורת כמו שלא להחליט זו החלטה. בכל מכתב שאנחנו כותבים, בכל בקשה, בכל מפגש ובכל יום אנחנו מוצאים עצמנו משתמשים בכישורי הדיבור והשיחה. אם זו מיומנות כה נחוצה, מדוע שלא נשאף למנף אותה לגבהים חדשים? מדוע שנוותר על ההזדמנות לשדרג את איכות החיים שלנו? אין סיבה שנוותר.


כיום, אנו עדים לעידן שבו התקשורת הבין-אישית הישירה מצטמצמת. אנחנו מבלים את רוב זמננו מול מסכים וטכנולוגיה, מתקשרים באמצעות מסרונים בטלפונים סלולאריים ובאמצעות מיילים ברשת האינטרנט. התנהלות שגרמה לניוון היכולת לגעת בלב האנשים ולקרוא אותם גם מעבר למילים. כשאנחנו מתקשרים דרך מסך, אנחנו מפספסים את כל קשת סימני שפת הגוף. במיילים ובמסרונים אנחנו מאבדים את היכולת לזהות גם את הרגש והצלילים של המילים – את ה'אינטונציה'. כך נפגעת איכות התקשורת ואנחנו מאבדים את היכולת להעביר מסר שיסחף אחרינו אנשים.


אני זוכר את תקופת הילדות, כשה-SMS או ה'וואטסאפ' טרם נולדו, כדי לקרוא לחבר שירד למטה נאלצנו לצעוק לכיוון מרפסת ביתו. מרוב רעש, גם כל שאר השכנים היו יוצאים, אבל לא הייתה אפשרות אחרת. כיום האפשרויות רבות יותר, שזה יתרון משמעותי במיוחד, אלא שהחיסרון הוא שזנחנו את היכולת לדבר ולתקשר בצורה אינטימית ואישית.


הספר הזה ילמד אתכם צעדים פשוטים והדרגתיים, כדי שתוכלו ליישם אותם שלב אחר שלב בדרך להיותכם 'מגנט חברתי'.


מה אני רוצה שיקרה:


• שלא תמצאו עצמכם לבד ביום שישי בערב.


• שתמצאו עצמכם מוקפים באנשים איכותיים גם כשאתם מגיעים למקום חדש, שבו נוכחים אנשים חדשים לגמרי שאינכם מכירים.


• שספר הטלפונים שלכם יכיל עשרות או מאות אנשים, שכולם נכונים לעזור לכם בכל שעה.


• שתדעו לנהל שיחת עומק.


• שתדעו ליהנות מכל סיטואציה חברתית לרבות 'דייט' או מפגש עם ההורים של בן/בת הזוג.


• שהחברים שלכם יהיו חברים אמתיים, אלו שבהם בחרתם ולא כי אין אופציה אחרת.


• שתדעו להשפיע על אנשים ולרתום אותם למטרות שלכם.


• שתדעו לתקשר ולהסביר כל מה שעל ליבכם


• ושתדעו לפענח אנשים עוד בטרם דיברו.


אם אתם מוכנים, אז אפשר להתחיל.


איך תפיקו את המיטב מהספר?


הספר כולו הוא כמעין פאזל שחלקיו יתחברו במהלך קריאת הספר. תהליך קריאת הספר יהיה דומה למצב שבו אתם רואים חלקי פאזל שלא ברור לכם איך הם יתחברו לתמונה אחת, אבל לאחר שמחברים חלק לעוד חלק ולעוד חלק, לאט לאט מתגלה התמונה השלמה.


ייתכן שחלק ממה שתלמדו בספר יראה לכם ברור ומובן מאליו: "מה, זה ידוע, מי לא מכיר את זה!?" בעוד לאדם אחר, אותו קטע בדיוק יכול להיות חדשני ומאיר עיניים. קיים סיכוי סביר שלכל קורא תהיה נקודת התחלה שונה, עובדה זניחה מבחינתי, היות שהמטרה היא להוביל את כולם לרמה הגבוהה ביותר, גם אם זה דורש ממני להגיד דברים ידועים וגם אם זה דורש מכם להתאזר בסבלנות.


בואו נודה שכותרת הספר קצת גרנדיוזית ואפילו מחייבת: 'איך להיות מגנט חברתי', "מגנט? באמת פז? אני אמשוך חברים ואנשים לחיי כמו מגנט?" אז התשובה היא "כן!" זה לגמרי אפשרי, כשתיכנסו למקום שבו יהיו אנשים חדשים שאתם לא מכירים: מסיבה בעבודה, חבר שמזמין אתכם לחנוכת בית או כל אירוע שהייתם נוהגים להרגיש בו מנוכרים, תרגישו ותפעלו אחרת. תמצאו את עצמכם מוקפים באנשים איכותיים כמוכם, שאפילו ירצו לשמור אתכם על קשר. להגיד שזה יהיה מחר? לא. להגיד שזה יהיה קל ופשוט? סיכוי סביר שלא. אז מה כן? כן יתקיים תהליך הדרגתי שבמהלכו לא תמיד יהיה ברור איך 'החלקים הלא קשורים של הפאזל' יתחברו לתמונה אחת של יכולות מגנוט חדשות, אך בהמשך תושלם התמונה ותגיעו לשליטה מלאה במיומנות החברתית הכול כך חשובה.


כדי שזה יקרה, תידרשו להפגין סבלנות, התמדה ודבקות במשימות שתקבלו – כן, יש בספר משימות תרגול כדי לאפשר לכם להטמיע את המיומנות. אתם הולכים לפתח מיומנות חדשה וחשובה. ואני מדגיש – זה לא עניין של ידע, אלא של מיומנות. ההבדל בין ידע למיומנות הוא פשוט ומהותי. ידע – או שיש לכם או שאין לכם. אם אשאל אתכם: "מתי פרצה מלחמת העולם השנייה?" או שאתם יודעים את התשובה או שלא. באשר למיומנות – זה כבר לא שחור או לבן, יש הרבה גוונים בסולם הרמות. זה כמו לשאול: "מי יודע לנגן בגיטרה?" אדם אחד יכול לדעת רק מספר אקורדים, אדם שני ידע את כל האקורדים, השלב הבא זה ידיעת סולמות ויכולת שמיעה אבסולוטית וכן הלאה. גם אם הייתי יודע על אלו מיתרים בגיטרה עליי לפרוט זה עדיין לא הופך אותי לנגן טוב, כי צריך גם קואורדינציה שמתפתחת על ידי תרגול, וזו מיומנות.


בקשתי אליכם – אל תוותרו לעצמכם, קל ונוח מאוד להיות במקום פאסיבי, רק לקרוא ולהבין אבל להמשיך בשגרת החיים ובהרגלים שהיו בתקופת טרום קריאת הספר. אין לי ספק שאתם מכירים אנשים כאלו שחיים עם פער גדול בין מה שהם יודעים ובין מה שהם עושים. אל תהיו כאלו. הוציאו לפועל את הידע של האסטרטגיות לפיתוח המיומנות הזאת והביאו אותו לידי ביטוי הלכה למעשה.


אני ממליץ לתרגל כל משימה בספר, אין חובה לבצע באופן מושלם, בוודאי לא מיד בפעם הראשונה, אבל חשוב שתתחייבו בפני עצמכם לפעול ולמצות את המקסימום מעצמכם. זאת, כדי שבסוף הספר, כשתסיימו את קריאת העמוד האחרון, תזכרו מאיפה התחלתם ולאן הגעתם.


מוכנים? אנחנו הולכים לפתח מיומנות חדשה וחשובה ביותר שתשרת אתכם בכל תחומי החיים, אל תסתפקו בידע התאורטי, הקפידו לתרגל את כל המשימות, ותהפכו ל'מגנט חברתי'.


בהצלחה!


מדוע כתבתי את הספר ומה הייתה נקודת ההתחלה?


בשנת 2004 התחלתי את הדרך הטיפולית שלי ברפואה סינית. כבר במהלך הלימודים שמתי לב לקשר שבין דפוסי חשיבה ובעיות בריאותיות. לדוגמה: אנשים שסובלים מבעיות עיכול לא יודעים לבטא את עצמם ולשחרר את מה שיושב להם בפנים. אפילו השפה מבטאת את הקשר שבין ביטוי רגשי למערכת העיכול, לא סתם משתמשים בביטויים "וואי אני לא מעכל מה קרה פה הרגע" או "יש לי פרפרים בבטן", או "תדבר, אל תשמור בבטן" וכו', רק שמעולם לא לימדו אותנו איך לעשות את זה. איך לבטא את עצמנו, איך לדבר ולהסביר את מה שיושב לנו בפנים ואיך לשנות את דפוסי ההתנהגות האלו. באמצעות שימוש בגישה השיווקית – 'נטוורקינג', קשרים ואישים שפגשתי בדרך שמעתי על תחום ה-NLP, שמדבר על תקשורת בין-אישית ברמה מאוד מתקדמת. לאחר שיטוט בסדנאות שיש לישראל להציע, החלטתי ללמוד את הנושא ברמה הגבוהה ביותר, התחלתי בקריאת ספרים בינלאומיים עד שטסתי למקורות הלימוד עצמם.


מאז ועד היום נותרתי עם השאלה: "איך אנחנו ממשיכים לחיות בלי זה?" בלתי נתפס בעיני שמצפים מאתנו להיות תקשורתיים, חברותיים ואנשי שיחה בלי שלמדנו איך באמת לעשות את זה.


הסיבה שהנושא הזה כל כך בוער בעצמותיי היא כי אני עד לשינוי המהותי שזה יוצר בחיים. לא רק של התלמידים והלקוחות שלי ששיפרו את רמת התקשורת הבין-אישית שלהם ובעקבות זאת השתנו להם החיים, אלא גם בחיי שלי.


כשהייתי ילד לא היו לי הרבה חברים, אם בכלל. אני זוכר שבתקופת בית הספר הרגשתי ממש 'אאוטסיידר', הייתי אותו ילד שהוזמן למסיבת כיתה כי "לא נעים שלא נזמין אותו", ולא כי באמת רצו.


התקשיתי גם למצוא זוגיות. בבתי הספר קיימת איזו תחרות סמויה בקרב הנוער שבה מספרים על 'דייטים' וחברויות, לא השתלבתי בתחרות הזו – זה לא היה חלק מעולמי. לא יכולתי לדמיין עצמי מצליח ליצור קשר עם מישהי.


אף הביטחון העצמי שלי היה ב'גובה דשא'. זה התבטא בחוסר היכולת שלי להגיד "די" לאנשים שקיללו או 'עברו את הגבול'. היות שקל יותר לפרש שתיקה כהסכמה היו רגעים שאנשים באמת ניצלו את השתיקה שלי. לא ידעתי להעריך את עצמי, אז כמובן, שלא הייתה סיבה שהסביבה תדע להעריך אותי. 'לדבר' הייתה פעולה שנמצאה מחוץ לאזור הנוחות שלי, העדפתי לשמור הכול בבטן, להתבשל בתוך עצמי, גם אם זה אומר שיום אחד 'אתפוצץ' על מישהו. זה היה עדיף בעיניי מאשר לפתוח הכול ולהעביר ביקורת על מישהו.


הקטעים המאוד לא נעימים, בלשון המעטה, היו הטיולים השנתיים, שבהם צריך לבחור עם מי לישון בחדר. כולם בחרו את החברים שלהם ואילו אני שובצתי בחדר של 'השאריות' – אלו שלא מצאו עם מי להיות.


אף שפניתי לבקש עזרה, לא ידעו להעניק לי אותה. גם המורים שלימדו אותנו לא באמת הבינו משהו בכל הקשור למיומנויות חברתיות ואילו הוריי היו אנשים שהסתפקו בחברת עצמם. הם היו משוללי מעגל חברתי כלשהו או אפילו אנשים שאתם הם יכלו לחלוק את חייהם וליהנות מחברתם. בסופו של עניין, אני מבין אותם, גם להם לא הייתה דוגמה אישית. אף הוריהם היו נטולי כישורים תקשורתיים וללא חברים. כך קורה שדור מחנך דור בלי להקנות את המיומנות הכול כך בסיסית הזאת. ברור שאי אפשר לתת מה שאין לך, כל עוד הם לא ניחנו ביכולת לפענח סיטואציות חברתיות, הם לא יכלו ללמד אותה הלאה או לפחות לשמש דוגמה אישית.


משנוכחתי לדעת שעזרה לא תגיע מכיוון הוריי, הבנתי שהמושג 'יהיה בסדר' הוא אשליה, כי לא יהיה בסדר, אי אפשר להגיד את זה אם דור מחנך דור לפי מיומנויות חסרות. ברור היה לי שלא אקבל את מה שחסר להוריי ולא אתן לילדיי מיומנויות שגם אני לא קיבלתי (אם כי בשלב זה טרם האמנתי שאוכל להשיג בת זוג איכותית שתרצה להקים עמי משפחה). בחנתי את האמרה 'יהיה בסדר' לאורך חיי הקצרים וחשתי כמה מנותקת היא מהמציאות. בגן רציתי להיות גדול ולהגיע לבית הספר, בבית הספר היסודי רציתי לעלות לחטיבת ביניים, שם העדפתי את התיכון ובתיכון רציתי לסיים ללמוד, אף רגע אחד לא היה הרגע הנכון והטוב. ה'בסדר' תמיד היה בעתיד, אף לא פעם – 'כאן ועכשיו'.


לא הייתי מוכן לקחת חלק במעגל הזה, בתקווה הזו שאולי ביום מין הימים 'יהיה בסדר' בדרך כלשהי, הייתי מוכרח לחולל את הנס ולשבור את המעגל הסגור – 'דור עם חסך מחנך דור לחסך'. בלית ברירה התחלתי ללמוד, לקרוא, ליישם ולהתאמן בדרך עצמאית. הצטרפתי לקורסים, סדנאות והרצאות בארץ ובעולם, כדי לקבל את הידע שלא קיבלתי, את הפרקטיקה שלא עשיתי והחשוב מכול, את הדוגמה האישית שלא נחשפתי אליה. לחלק משאלותיי קיבלתי תשובות ולחלק הייתי צריך למצוא תשובות בעצמי. פיתחתי מודלים מפורטים, שאל כולם תיחשפו בספר, ובדקתי אותם לא רק על עצמי, אלא גם על אנשים נוספים שסבלו מתסמיני בדידות דומים. מה שעבד ועזר אימצתי, ומה שלא, זנחתי או שיפרתי. היום, אני מציג בפניכם את הגרסה הסופית (נכון להיום), בצורה ברורה, פשוטה להבנה וקלה ליישום.


אחרי שתגלו כמה התקדמתם ברכישת המיומנויות האלו, אל תשאירו את הידע אצלכם, העבירו אותו הלאה. רבים האנשים שצמאים לידע הזה. אני חווה את כאבם כאילו הוא שלי, לפעמים אני ממש רואה בהם את 'פז הקטן' שמרגיש בודד ולא יודע להתחבר לאנשים. יש הרבה כאלו. זכרו, די באדם אחד שיעשה את השינוי כדי שהוא יעביר הלאה לילדיו או לפחות ישמש דוגמה אישית לסובבים אותו.


כולנו ראויים לאהוב ולהיות נאהבים!


כולנו ראויים להיות מוקפים באנשים איכותיים!


וכמובן שכולנו ראויים להיות שבעי רצון ממערכות היחסים שלנו!


מגיע לנו לפחות לקבל את הידע איך להגיע לשם. אין אף סיבה אחת להמשיך לקוות ש'יהיה בסדר' כשדבר לא משתנה. לא מצאתי אף לא ספר/הרצאה/ מקור ידע אחד שסיפק אותי מבחינת פיתוח הכישורים החברתיים. אני לא מעוניין ב'טיפים' או ב'עצות', אני רוצה שיטה מובנית שמוכיחה את עצמה. ולכן, החלטתי להרים את הכפפה, לחקור את הנושא לעומק, לפתח מודלים מסודרים ולהפיץ אותם הלאה, בתקווה שהם יהיו גם נחלתם של ילדי בית הספר, סטודנטים, הורים וכל מי שיכול לשמש דוגמה אישית.


יש לי קול פנימי שתמיד מזכיר לי שמגיע לנו יותר. כיום, יש לי הכול, לא חסר לי דבר: יש לי בת זוג מדהימה, חברים נדירים, העשייה שלי מספקת אותי ואני לא חוסך מעצמי דבר. אלא שיש עוד אנשים שרוצים להגיע למקום מספק בחיים. ואם אפשר להדריך אותם להגיע לשם, אז מדוע למנוע זאת מהם? כיום יש כל כך הרבה מערכות וגורמים שמציפים אותנו במידע חסר ערך שלא מאפשר לנו לעצור ולבדוק – האם פיתחנו את הכישורים החשובים באמת.


זכרו תמיד! מגיע לכם יותר. אל תתנו לאיש למנוע מכם להתפתח, לצמוח ולהשיג עוד.