מְשׁוֹרֵר יוֹשֵׁב לְיַד אִישׁ שׁוֹרֵק עַל סַפְסָל
חִישׁ שׁוֹלֵף מַחְבַּרְתּוֹ
חוֹבֵשׁ מִשְׁקָפָיו
וְכוֹתֵב אוֹתוֹ
עָטוּר זָקָן שֶׁל תַּיִשׁ, בַּקְבּוּק קַרְלְסְבֶּרְג בְּיָדוֹ
יוֹשֵׁב וּלְעוֹרוֹ בְּגָדִים שֶׁל אֵיזֶה סְפּוֹרְט
שׁוֹרֵק לוֹ לְאִטּוֹ
שׁוֹרֵק עַל אִשְׁתּוֹ, אֲהוּבָה וּמְשַׁעֲמֶמֶת
שׁוֹרֵק עַל עֲבוֹדָה כָּזֹאת בְּסֵדֶר
עַל בַּת בְּלוֹנְדִּינִית חֲמוּדָה עִם קוּקִיּוֹת
שֶׁמְּעִירָה וּמְעִירָה אוֹתוֹ בַּלֵּילוֹת
(מתוך 'שאיפת זמן')
"משורר", כותב ענן קניג, "יושב ליד איש שורק על ספסל". השריקה הופכת לפסקול בסרט שהמשורר מביים בזמן אמת. התוצאה: שורות קצרות ומנוקדות בהן האיש ההוא הופך לגיבור בעל כורחו בשיר שבו מוצג בצורה יפה כרטיס הביקור הארספואטי של ענן. ענן הוא משורר מתבונן. עיניו הן מצלמה. העדשות הן מגרש שמעולם לא הוקף בגדרות. המרחב הוא שם המשחק. זה מתחיל בקרקע ונגמר באלוהים. והמשורר? המשורר הוא הבמאי הגונב מהשפע הזה את הרגעים שיהפכו לשיר פרטי בהחלט.
רוני סומק