פרק 1
רוברט
"רחם על הכבד שלך." שאנל צועדת בביטחון לכיוונו של רוברט ומתמקמת בנינוחות על כורסת העור במשרדו.
"מה את עושה כאן שאנל?" הוא שואל בתמיהה, למרות שהוא כבר יודע את התשובה. עברו ימים רבים מאז הגיע למשרד באחוזה.
"חודשים שאתה לא מגיע למשרד, לא בודק את החשבונות, לא מעביר מידע על נשים חדשות, מה קרה לך?" היא רוכנת לכיוון השולחן ושדיה המלאכותיים נחשפים מבעד לפתח חולצתה.
"שנתיים את רק מתלוננת על כך שאני לא סומך עלייך וכל הזמן בודק אותך, ועכשיו את מתלוננת שאני לא עושה את זה? אולי תחליטי?"
הוא פותח את הקופסה האדומה המונחת על שולחנו ושולף מתוכה סיגריה.
"אתמול אנדריי הגיע אלי ורוקן את הכספת במשרדך שבאחוזה." היא פולטת בארסיות והסיגריה נשמטת מפיו.
"ואת, במקום להתחיל בזה, שואלת שאלות מזוינות על הכבד שלי?" הוא חובט בידו על השולחן ומתרומם מכיסאו.
"תתעורר רוברט! מאז שפורסם מועד החתונה השתנית ומאז יום האירוע נעלמת לחלוטין. אפילו את הבנות באחוזה הפסקת לזיין." היא נוזפת בו ללא רחמים.
"איפה הדום האכזר? איפה האדון שמילה אחת מפיו גרמה לכולנו לרעוד?" היא ממשיכה באותו הטון. שאנל מהלכת על חבל דק, אך היא לא רואה דרך אחרת לנער אותו ולהחזיר אותו אליה. הצורך שלה בו, בשליטה שלו, חזק ממנה.
"הוא כאן... לגמרי כאן... עכשיו עופי לי מהמשרד!" הוא פוקד.
"אני לא זזה מכאן עד שאני לא מקבלת הסבר." היא מרימה את קולה ומתרוממת ממקומה, אך על אף הצהרתה, היא צועדת לכיוון היציאה, חוששת מתגובתו.
"נראה שבקרוב תתחיל מלחמה ואת לא רוצה להיות בקו האש." הוא מסביר בטון מפויס וצועד לצידה אל מחוץ למשרד. 'החיים חייבים להימשך, עם בטי או בלעדיה' הוא מסנן לעצמו.
"אני יכולה לדבר איתך?" קול מתוק ומוכר נשמע מאחוריו, הוא מסובב את ראשו באחת.
עיניו נפערות לפתע למראה אישה הלובשת שמלה שחורה הצמודה לגופה, ממנה נשקפים כל קימוריה המרשימים. שיערה גולש ועיניה הבהירות בוהקות כל כך, עד שהוא יכול לדמיין כיצד הן מאירות חדר שלם.
"מה את עושה כאן ג'וזפין?" הוא ניעור.
"מתכננת את המכה האחרונה! אנחנו עוד יכולים לעצור את הטירוף הזה!" היא מסירה את משקפי השמש מראשה ודוחפת אותם אל חזהו.
רוברט צועד קדימה ואוחז במפרק ידה, עוצר את ניסיון דחיפותיה.
"אני חושב שהתבלבלת." חיוך נסוך על פניו.
"אני חושבת שאתה זה שמתבלבל. הייתי בטוחה שאתה הרבה יותר קשוח, שאין אדם מפוקפק בכל מנהטן שלא פוחד ממך. קדימה רוברט, תפעיל את כל הקשרים, אתה יכול לעשות הכול. אתה לא יכול להרשות להם לצחוק עלינו. לא מספיק שהם הצמיחו לנו קרניים בגובה של מגדלי התאומים?" היא מסננת.
"מגדלי התאומים כבר לא קיימים." הוא נד בראשו.
"זה אומר ששכחת מהו גובהם?" ג'וזפין ממשיכה באותו הטון ורוברט מושך אותה אליו, שואף את ריח שיערה.
"ידענו שהם מחפשים זה את זו, ידענו שזה עניין של זמן עד שהם ילחמו ויהיו יחד." הוא לוחש באוזנה.
"בן זונה!" היא הודפת אותו ויוצאת מהמועדון, מבטו מלווה אותה.
"אני רואה שמישהי הצליחה לעורר אותך." שאנל מניחה את ידה על כתפו והוא מנער אותה מעליו בגסות ומפנה את מבטו אליה.
"אל תשכחי את המקום שלך." הוא נוזף בה.
"מעולם לא שכחתי, אבל נראה שאתה דווקא כן שכחת. אילולא היית שוכח, לא היית נוהג בצורה כזו לא אחראית כלפיי, כלפי כולנו. אנחנו זקוקות לך אדוני." עיניה מצטמצמות לכדי סדקים צרים.
רוברט מביט בידיה הרועדות.
כפות ידיו מאוגרפות, צמודות לצידי גופו, הוא מביט בשאנל, הוא יכול להבחין בכאב המשתקף מעיניה, להבין את הכעס. זו תקופה ארוכה שהוא לא עשה דבר למענה, למענן, לא השרה עליהן את הביטחון אותו הן צריכות ולא עשה דבר מהדברים עליהם הוא שוקד תמיד עבור השולטים בתחילת דרכם. האם אכן איבד את דרכו? האם שכח שעולם השליטה בנוי על אמון? האם שכח שאם לא יעטוף כל אחת מהן בביטחון הן ילכו לאיבוד? וגרוע מכך, האם הוא יכול להרשות לעצמו לתת להן ללכת לאיבוד?
הוא מתבונן בה ותוהה איך קרה, שלמרות כל מה שהוא מלמד אותן, הפך הוא עצמו להיות חסר אחריות, להיות שולט מזויף.
בתחילה הוא שיחרר שליטה, אך כעת, האם הוא מאבד אחיזה על הנשלטות שלו? הוא תוהה האם כל זה קורה רק מפני שפתח את ליבו, האם עצם העובדה שנתן לאישה לחדור פנימה, הרסה את כל מה שבנה.
אבל לעזאזל עם הכול, בטי היא לא סתם אישה. בטי היא מלכה אמיתית. מלכה מלידה. המלכה שלו!
"ועכשיו, אתה גם חולם בהקיץ. מה קורה לך?" שאנל מרימה את קולה.
"אני רוצה להבין, את עדיין כאן?" הוא ניעור ממחשבותיו ומעלה את הטון נגדה.
"ברור שאני כאן. לא סיימנו לדבר על העסקים. אני מזכירה לך שאלה עסקים משותפים ואני מאבדת כאן גם לקוחות וגם כסף. הרבה מאוד כסף." היא ממשיכה.
"אמרתי לך שאני מטפל בכול." הוא מבטל אותה.
"ומה איתי? אתה מתכוון גם לטפל בי?" היא ממשיכה באותו הטון.
רוברט עוצם את עיניו בחוזקה. הוא חייב לה את מה שהיא צריכה. בסופו של דבר, השליטה האמיתית נמצאת בידיו של הנשלט. בשורה התחתונה, המנגינה מתנגנת על גופו של הנשלט, ורק גופו הוא זה שקובע האם התו הנכון הוא תו שמשמיע צליל נקי או צורם.
"תשעיני את פלג גופך העליון על מושב הכיסא." הוא מורה לה ומחווה בראשו לכיוון כיסא בר המרופד עור בצבע הארגמן.
"מה?" היא שואלת בפליאה.
"יש לך בעיות שמיעה? תעשי מה שאמרתי!" הוא ניגש אל הקיר ושולף שוט זנבות ארוך.
"רוברט." היא קוראת בשמו ומביטה סביבה, בוחנת את המנקים שעובדים במרץ, מוחקים כל זכר למסיבה שנערכה בליל אמש, מתעלמים מהם לחלוטין.
היא עוצמת את עיניה בתסכול כפי שהוא מצווה עליה.
רוברט מביט בישבנה המורם מעלה והיא עוצרת את נשימתה. הוא מעביר את כף ידו על עורפה ולאורך גבה, צמרמורת חולפת בגופה.
הוא מקלף את מכנסיה המחויטים אל מתחת לישבנה.
"בלי תחתונים... בדיוק כמו שאני אוהב." הוא לוחש באוזנה בקול צרוד.
היא שותקת. שאנל מכירה היטב את הכללים והיא לא תעבור עליהם.
"אני חושב שאוותר על זה." הוא זורק את שוט הזנבות על הרצפה ומלטף את ישבנה החלק.
הוא מעסה אותו בכף ידו, צובט, מפריד את העור מהבשר וחוזר על הפעולה.
"מדהימה. הגוף שלך מתמסר כל כך בקלות שיכולתי להפוך אותך לזונת צמרת." הוא מקניט. שאנל מנסה להזדקף וזוכה לחבטה בלחי ישבנה.
"מי נתן לך אישור לזוז?" הוא שואל אך אינו מצפה לתשובה. הוא יודע ששאנל מכירה היטב את הכללים.
הוא חוזר על החבטה פעם אחר פעם, מדלג בחבטותיו בין פלחי ישבנה, כשקולות אנחה בוקעים מגרונה.
ישבנה מאדים, כתמי שטפי דם מקשטים את עורה.
הוא מתרחק מעט ומביט במכנסיה המופשלים ובישבנה הצבעוני וחיוך נמתח על פניו.
"כל כך יפה" הוא מציין לעצמו. שאנל, שואפת אוויר לריאותיה ועוצמת את עיניה בחוזקה, ממתינה לחבטה הבאה.
הוא מלטף את ישבנה. עיניה נפקחות מכאב הצריבה אך הוא לא מוותר וחוזר על הפעולה הקודמת, חובט פעם אחר פעם.
"צ'רלס, תארגן לי קערה עם קרח." הוא פוקד על אחד המנקים.
הוא בוחן את מראה של שאנל, מעסה בחוזקה את לחיי ישבנה, שולף קוביית קרח מהקערה המונחת מולו ומרטיב את ישבנה, מקל על כאב הצריבה. הוא מעביר את אצבעו על החריץ ההדוק, מוריד אותה דרומה, לכיוון נקודת העונג, מניע אותה בתנועות מעגליות, משתמש ברטיבות התגרותה כדי לסכך את פתחה הצר, ההדוק.
הוא מחדיר את אצבעו אל הפתח וקול אנחה בוקע מבין שפתיה.
"תשתקי!" הוא פוקד, שולף את אצבעו וחובט שוב בישבנה הדואב.
הוא מתרחק ממנה מעט, מביט בגופה הכפוף, בוחן את פתחיה, שוקל את צעדיו.
הוא פותח את מכנסיו, שולף את איברו הזקור למחצה ומתקרב אל פניה של שאנל.
"תפתחי את הפה." הוא דורש והיא פוערת את פיה ומכניסה את איברו לתוכו, עד כי קצהו משתפשף בשקדיה.
אחת מידיו מונחת על אגנו, שומרת על יציבותו וידו השניה אוחזת בראשה, קובעת את קצב הדחיפה.
הוא מביט מטה אל איברו הנעלם ונגלה מבין שפתיה המלאות של שאנל.
"זהו" הוא קובע וקול מחאה נפלט מבין שפתיה.
"מי מנהל את הסשן הזה?"
הוא אוחז בפניה בחוזקה.
ומביט בעיניה העייפות.
"אתה אדוני, רק אתה." היא עונה בכניעה.
"אל תשכחי את זה." הוא משחרר את ידו מפניה וצועד אל מאחורי גבה, מעביר יד לאורך איברו, נושך את שפתו התחתונה, מגורה מהעתיד להיעשות, שולף מהכיס האחורי קונדום ומלביש אותו לכל אורכו.
הוא מחייך בעת שהוא מפריד בחוזקה בין פלחי ישבנה. הוא מעביר את איברו על החריץ, יורק על הפתח ונדחק לתוכו, מרגיש איך הוא נפתח עבורו ומקבל את כל גודלו.
"כבר שכחתי כמה טוב להיות בתוכך." הוא מודה ברעד.
הוא נדחק לתוכה, נשלף מעט וממשיך פעם אחר פעם, מוסיף חבטה על ישבנה.
הוא שולף את איברו מפִּתחה הצר ומחדיר אותו אל פתח איברה המשתוקק.
רטיבותה גואה והיא מתקרבת אל השיא, אך היא יודעת שרוברט אינו הטיפוס שישחרר לה כל כך מהר את האפשרות לכבוש את השיא, ובאם תדחוף, היא תיענש על כך שלחצה עליו.
"את לא גומרת." הוא מאשר את מחשבותיה.
"כן אדוני." היא משיבה בעת בה היא חשה באיברו הקשה המדלג בין פתחיה ומעת לעת מושך בשיערה ונדחף אל פיה.
היא שונאת את טעם הגומי של הקונדום, אך יודעת שאין ממקומה הנמוך להתלונן על רצונו של אדונה.
"רדי על הברכיים!" הוא מורה ומכנסיה המופשלים מקשים עליה להתייצב בתנוחתה.
היא סוקרת את סביבתה. יש להם קהל. כבר לא מדובר בסשן סקס אינטימי עם אדונהּ אלא בסשן פומבי ובהשפלתה.
"תחזירי את העיניים שלך אלי." הוא דורש ומחדיר את איברו לפיה.
"את רק איתי! כל שאר האנשים מסביב לא מעניינים." קולו חד וברור.
עיניה ממוקדות בו אך היא יכולה להרגיש את העיניים הנוספות שהצטרפו לצפייה בהצגה, בהצגה בה היא השחקנית הראשית.
רוברט, לעומתה, נהנה מהמבטים המתפעלים של עובדיו. גופה הדרוך של שאנל משקף לו את הצורך האמיתי שלה, את הצורך לחזק את יחסיה עם אדונה.
הוא משחרר את ידו האוחזת בחוזקה בשיערה ומניח אותה ברכות על ראשה.
"היית נפלאה." הוא מלטף את ראשה ברכּות ועיניה מתכווצות בפליאה.
"אבל לא הגעת לפורקן." היא משיבה כלא מבינה.
"גשי למשרד שלי." הוא עוזר לה לקום על רגליה. "תארגני את עצמך, אנחנו יוצאים לדייט." עיניה עדיין מצומצמות והוא יכול לראות את גלגלי מוחה עובדים ללא הרף בראשה, את האושר מצד אחד ואת חוסר האמון המתגנב למחשבותיה מצד שני.
הוא רוכס את מכנסיו ומביט בצוות העובדים הנועצים בו עיניים בפליאה, גם הם חשים בחוסר אמון על שאירע כעת.
"תחזרו לעבודה!" הוא פוקד על כולם וצופה באחוריה של שאנל בעודה צועדת במעלה גרם המדרגות.
הוא נכנס אל אחורי הבר, שולף בקבוק וויסקי איכותי, מוזג לעצמו וגומע את כל תוכן הכוס.
"התרככת." קול עבה ומוכר נשמע מקצה הבר. רוברט מביט לכיוון אחיו הצעיר שמצחקק.
"מרטין! מתי הגעת לכאן?" הוא יוצא מהבר וניגש לחבק אותו.
"כמו כולם, צפיתי בהצגה. מה עובר עליך אחי?" רוברט מניח יד בטוחה על כתפו הרחבה של מרטין.
"מה אני מוזג לך לשתות?" רוברט מתחמק מהשאלה שהתשובה עליה אינה ברורה גם לו.
"מה אתה שותה?" מרטין מחווה בראשו לכיוון כוס הקריסטל של רוברט.
רוברט מחייך בסיפוק ומוזג לשניהם.
"נעלה למשרד שלי." רוברט מציע.
"הזונה הקטנה שלך שם." מרטין מזכיר לו ורוברט נד בראשו, הוא שכח לגמרי משאנל. פניו מתכווצות מחוסר שביעות רצון. איך הוא יכול היה לשכוח ממנה זמן קצר כל כך אחרי סשן?
"ניית'ן." רוברט עוקב בעיניו אחר דמות של גבר הלבוש בחולצה לבנה, מכנסי עור שחורים ועל כתפו מונחת מגבת אדומה.
"כן אדוני." ניית'ן ממהר לענות.
"תדאג ששאנל תהיה כאן עד הערב. תזמין לה ארוחת צהריים לכאן ותמסור לה את הפתק הזה." הוא משרבט מספר מילים על מפית לבנה עם איור של שוט.
"כמובן אדוני." ניית'ן לוקח ממנו את המפית המקופלת וממהר לעלות בגרם המדרגות.
רוברט ומרטין צועדים אל מחוץ למועדון, אל עבר רכבו של רוברט. יש למרטין הרבה שאלות אך הוא נמנע מהן כעת, מעולם לא ראה את אחיו הגדול מאבד ריכוז באופן כזה.
"עכשיו אתה מוכן לדבר?" שואל מרטין ברגע שהם סוגרים את דלתות הג'יפ.
"התאהבתי במישהי שלא רצתה אותי, אז שברתי לה את הלב ואז שברתי לאהוב שלה את הגוף." הוא מגחך.
"על מה לעזאזל אתה מדבר?" מרטין מכווץ את עיניו.
"על אישה, על פאקינג אישה מושלמת! השולטת האולטימטיבית, האישה הנדירה, היחידה שלא רצתה אותי ואני... פאקינג הקינג הגדול, מלך השולטים של ניו יורק, נתתי לה לשלוט בי. מרטין היא הייתה השולטת שלי! הייתי מוכן לעמוד בכל התנאים שלה, רק כדי שהיא תישאר." הוא מביט אל הדרך ולא מפנה את מבטו לאחיו, ששותק ומנסה לעכל את מילותיו.
"פגעת בה? ושברת לאהוב שלה את הגוף?" הוא חוזר ומנסה להבין מה בדיוק רוברט עשה.
"איימתי עליה שאם היא תישאר עם האהוב שלה, אני אחשוף סרטים ותמונות שלו כנשלט." רוברט מביט במרטין, בודק את תגובותיו.
"אבל זה נוגד את כל העקרונות שלך, זה נוגד את כללי הקהילה, כך לפחות הסברת לי." מרטין מזועזע.
"לא שמעת שבאהבה ובמלחמה, כל הכלים כשרים?" הוא ממשיך להביט על אחיו בזמן שהרכב שועט על הכביש.
"אפילו בשבילך זה נמוך, ממש נמוך." מרטין נוזף בו ולרוברט לא נותר אלא לאשר זאת בהנהון ראש.
"אין סיכוי שהייתי חושף אותו. זה היה רק פתרון זמני עבורי, חיפשתי דרך להשאיר אותה איתי, אבל זה הרס אותה ואותו, היא נפרדה ממנו אבל ליבה נשבר. הייתי מאושר מהניצחון הקטן שלי, בעיקר כשהפרס שלי נכנס למועדון ורצה להיכנס לחדר הנכון 'בלי חוקים, בלי כללים'." רוברט משתף את אחיו ההמום.
"תגיד לי שהיית הגון ושלחת אותו הביתה," מרטין מסובב את גופו לאחיו ששותק כעת.
"רוברט..." מרטין מעלה את הטון.
"קרעתי אותו במכות עד אשר הגיע לבית החולים. אני מודה שהרגשתי חרא. שחררתי אותה. מעולם לא אמרתי לה, אבל אני חושב שהיא הבינה זאת לבד כי כעת הם יחד ולפני כמה ימים הם... התחתנו." הוא עוצר את הרכב בחניית ביתו.
"אני לא חושב שאהבת אותה." מרטין משתף את רוברט במחשבתו.
"והגעת למסקנה הזו כי?" רוברט מפנה את גופו לכיוון אחיו, ממתין למוצא פיו.
"אני חושב שכל הרעיון הוא שלא השגת אותה, היא הייתה חזקה ונלחמה בך בלי סוף וידעת שהיא לא שלך אלא שייכת למישהו אחר ולכן רצית בה כל כך. אם היית אוהב אותה באמת, היית עומד לצידה בזמן שנשברה, היית שם בשבילה ולא היית שמח על הניצחון שלך. היא רק עוד אישה שלא הצלחת להשיג וכמו שאני מכיר את הרזומה שלך, אני יכול לומר שזו האישה היחידה שלא הצלחת להשיג. זו לא אהבה רוברט, זה אגו!" רוברט מעכל את דבריו של מרטין ומכווץ את עיניו.
"מרטין, זו הפעם הראשונה שרציתי, שבאמת ניסיתי להיות מונוגמי בשבילה." הוא משתף את אחיו.
"היית ממוקד מטרה, זה הקטע שלנו הגברים, אנחנו לא מתפזרים, אנחנו ממוקדי מטרה." מרטין מושך בכתפיו ורוברט מהנהן.
"אני מקווה שאתה צודק. בוא נעלה אלי לדירה." הם פותחים את דלת הרכב ויוצאים לכיוון המעליות.
"אז מה אתה בעצם עושה כאן?" רוברט חוקר את מרטין מיד לאחר הקשת קוד המעלית המובילה אל דירתו.
"מבקר את אחי הגדול." חיוך נמרח על שפתיו של מרטין.
"את זה אתה יכול לספר לאימא, לא לי. למה אתה כאן?" רוברט לא מוותר.
"אל תדאג, הגעתי רק לכמה ימים." חיוכו של מרטין נמחק כלא היה, ואת המתח בין השניים ניתן לחתוך בסכין. רוברט מביט באחיו הקטן ובטוח שמשהו אינו תקין, משהו קרה והוא יכול להריח ללא כל מאמץ את השקר של מרטין.
בילדותם, חודשיים לפני שרוברט חגג את יום הולדתו הארבעה-עשר, אביהם נרצח על ידי מלווה בריבית אשר לא קיבל את כספו חזרה, כסף שהיה מיועד לשם טיפול באימם החולה שנזקקה להשתלת כליה. כבר אז רוברט לקח על עצמו את האחריות בפרנסת הבית, שימש כאב לאחיו מרטין ולאחותו אלישייה, טיפל בהם, דאג להם ולמד לזהות כל דבר קטן שעבר עליהם, וממש כפי שהבטיח על קבר אביו, הוא נקם את מותו. מעט לפני שחגג את גיל שמונה עשרה, רוברט רצח באכזריות את רוצח אביו ועל אף גילו הצעיר, הצליח להעלים את גופתו.
