הקדמה
_________________________
'לעולם אינך יכול לדעת לאיזה כיוון נושבת הרוח'. זו הייתה אחת האמרות האהובות על אבי. חשבתי שזו אמרה טיפשית, עוד אחת מאותן אמרות שאנשים אוהבים לומר לעצמם כשנוח להם לחשוב שאין להם שליטה על גורלם, אך מאז התחוור לי שלעיתים, כשרוחות של שינוי נושבות, הן עוצמתיות מספיק להעיף אותנו לעולם חדש לגמרי, ובאמת שאין לנו שליטה על המקום שאליו נעוף או היכן ננחת.
תמיד הרגשתי מסופקת בחיי. הכול זרם בקלות ובאופן צפוי, עם רמזים קלים לדרמה פה ושם, שנגרמו בשל רוח אקראית קלילה. היו מצבים שהטבע היכה בי בחוזקה, אך תמיד הצלחתי לנחות על רגליי.
בשלב כלשהו חשבתי לתומי שהצלחתי לשלוט במזג האוויר, להשאיר את הסופה האיומה תחת שליטה.
כך היה עד אותו היום שבו הרוח נשבה מבעד לדלתי וסחפה אותי איתה.
1
עין הסערה
"אוי, טארין, תגבירי!" מרי הרימה את ידה לאוויר כאחוזת תזזית בזמן שהכינה בעזרת ידה השנייה ג'ין וטוניק.
התלהבותה הפתאומית הבהילה והקפיצה אותי. אחזתי במהירות בשלט הטלוויזיה וניסיתי להגביר את הווליום של חדשות הערב. הייתי צריכה לדעת. רק דבר אחד היה מספיק חשוב כדי לעשות כותרות, לדעתן של מרי ויתר הנשים בעיר, ולא, זה לא היה מבצע חיסול על נעליים בקניון הקרוב. גם נעליים בחינם לא היו מרגשות אותן כל־כך, לדעתי.
זמן קצר לאחר שלחצתי על השלט הצטערתי על כך, אך כבר היה מאוחר מדי לתקן את הטעות שעשיתי. הנזק כבר נעשה.
"נראה שהמעריצות המושבעות גרמו לפקק תנועה נוסף היום," צחקקתי וניסיתי להעמיד פנים שבאמת אכפת לי.
לשנייה, חשבתי שאני צופה בשידור חוזר של חדשות אמש. המצלמה התמקדה בקהל גדול של נערות מתלהבות שעמדו בצד הכביש – שוב. הן ניסו לרגל אחר צוות הצילום שצילם באחד החופים המקומיים שלנו – שוב, מן הסתם בציפייה להזדמנות לגנוב מבטים חטופים לעברו. התנועה ב-'אושן ויו דרייב' לא התקדמה לשום מקום בשל המכוניות שחנו בצורה אקראית והבחורות שהתרוצצו הלוך וחזור ביניהן. המשטרה עשתה כמיטב יכולתה להסיט את ההמולה מהאזור, אך הצליחה רק לגרום לבלגן עוד יותר גדול.
"אני בטוחה שהוא יבחין בכל שלטי ה-'אני אוהבת את ריאן'," אמרתי בגיחוך וגלגלתי את עיני לנוכח המצב המטופש.
ממה ששמעתי עליו וראיתי בעיניי, הנחתי שלא אכפת לו מהמעריצות המתבגרות ומשלטי האהבה וההערצה הילדותיים שלהן, ובכל זאת, מעשיהן גרמו לי תסכול רב.
מה גרם לבחורות האלה – רובן נשים בוגרות – להקדיש זמן לקישוט שלטים שאיתם הן עומדות בצידי כבישים הומים? באמת נראה להן שהוא יעצור יום אחד?
"יקירתי," משכתי בזרועה של מרי והעמדתי פנים שאני הוא, "השלט שציירת ועליו כתבת את שמי בוורוד בוהק ועיטרת בלבבות כסופים מייצג את חיי באופן כה מדהים ואומנותי. זה פשוט מאשר את קיומי ומגרה אותי מאוד. בבקשה... בואי נברח יחד..."
חלק מהלקוחות הקבועים בפאב צחקו מהתיאטרליות שבהופעתי, בזמן שהבחורות שרואיינו על ידי כתבי הטלוויזיה צרחו בקולות רמים יותר. הפניתי את השלט לכיוון הטלוויזיה והנמכתי במהירות את צרחותיהן מחרישות האוזניים. רציתי מאוד להחליף את הערוץ.
"חכי רגע, אני רוצה לראות את זה," אמרה מרי במהירות, מבטלת את פעולותיי בידה, עיניה מקובעות במסך. "אה, הנה, הוא שוב מופיע," היא צווחה בהתרגשות.
כמה נשים שישבו על הבר זזו לפתע מכיסאותיהן לזווית עם תצפית טובה יותר לעבר הטלוויזיה.
"היי – תיזהרי!" התרעתי.
מרי הייתה כה מרוכזת בחדשות עד שלא הבחינה בכך שמזגה וודקה מחוץ לכוס.
"לעזאזל, תביטו בו. הוא כזה מדהים," צעקה טרייסי, אחת מלקוחותיי הקבועות.
קבוצת אנשי עסקים ישבה באחד השולחנות הקרובים ביותר לטלוויזיה. הם צעקו קריאות בוז בקולי קולות ודרשו שאחליף לערוץ הספורט.
באופן לא מודע, עיניי התמקדו במסך הטלוויזיה כדי להבין על מה כל ההמולה, אך הצלחתי לראות רק חלק מראשו כשנכנס למושב אחורי במכונית.
רק לפני כשבועיים הוא וצוות השחקנים נחתו בעירנו אך התעייפתי כבר מלשמוע עליהם. החדשות המקומיות ותחנות הרדיו לא הפסיקו לדבר על השחקנים, יומם וליל. ניסיתי נואשות להיזכר איך היו החיים לפני שהם הגיעו, אך ללא הועיל.
הפניתי במהירות את תשומת ליבי לעניינים חשובים יותר, כמו שני הבחורים הצעירים הלבושים בקפידה שהתיישבו זה עתה על הבר, קרוב לברזי הבירה – לקוחות. אחד הגברים תפס את עיניי תוך כדי שחרור הקשר בעניבתו החומה שעוטרה בטיפות, בעת שהתרווח לו לאחר יום ארוך במשרד, ללא ספק. ראיתי אותו כבר פעם בפאב, וכעת הוא חייך אליי בפה מלא.
פלטתי אנחה קטנה בזמן שחיכיתי לזרם הבירה בצבע הענבר למלא את הכוס שהחזקתי. אצבעותיי אחזו בידית העץ הגדולה ובתנועה זריזה של פרק כף היד הפסקתי את הזרם מהברז. משכתי בעדינות מבין אצבעותיו את שטר עשרת הדולרים והמשכתי בעיסוקיי.
"הוא חמוד," מלמלה לעצמה מרי, מביטה בלקוח. הקשתי את המכירה בקופה.
"הוא נשוי."
מרי הביטה בו שוב, עיניה בחנו את תגובתי. "אין טבעת," היא לחשה במבט בוחן.
אין ספק שהיא לא הסתכלה טוב מספיק. "אפשר לראות את הסימן." ניגשתי לתת לו את העודף. מרי נדהמה מכך שהבחנתי בזה.
מה שלא היה ידוע לה הוא שבפעם האחרונה שהאדם הזה היה אצלי בפאב, הוא ענד טבעת זהב על הקמיצה בידו השמאלית. איש מסכן... טבעת הנישואין כנראה החליקה לו מהיד בטעות לפני שהתיישב.
בזמן ששטפתי כמה כוסות בכיור, השמש השוקעת הטילה את קרניה האחרונות מבעד לחלונות הגדולים שהתנוססו בחזית הפאב שלי ויצרה צללים מרהיבים בוורוד ובסגול.
הפאב שלי – יכולתי לומר זאת כעת בביטחון מוחלט, למרות שכאב הלב שחוויתי כדי להגיע לנקודה זו לעולם, גם לא בעוד מיליון שנה, יהיה שווה את זה. זה לא היה שווה את האובדן האישי, ומאידך, מתי היו החיים אי פעם הוגנים?
הכנתי את עצמי כראוי לחיים. סיימתי את לימודיי באוניברסיטה בהצטיינות יתרה, תכננתי תוכניות להמשיך לתואר שני ועדיין, למרות שעשיתי כמיטב יכולתי, לגורל היו תוכניות אחרות עבורי, ודאגה לרווחתם הכלכלית של אנשים אחרים לא הייתה כלולה בתוכניות האלה.
בהיתי בחלונות בעודי מתארת לעצמי שמראה השקיעה מעל האוקיינוס האטלנטי היה עוצר נשימה עוד יותר. חשבתי לרוץ לגג כדי לצפות בשקיעה מעל המים אך לא יכולתי. לקוחות החלו לזרום לפאב ל-'הפי אואר'.
למרות זרם האנשים החדשים שהגיע לאחרונה לעירנו הקטנה סיפורט שברוד איילנד, מספר הלקוחות שלי, למרבה ההפתעה, לא השתנה – כנראה מפני שההמולה התרחשה בצידה השני של העיר.
עברו כמעט חודשיים מאז הגיעו לרחובותינו הקרוונים הרועשים והמשאיות הגדולות, עמוסים מצלמות יקרות וציוד צילום. צוות הפקה נרחב הגיע בעקבותיהם, בהמוניו.
כהרף עין חסמו השוטרים חלקים מהכבישים ואוהלים לבנים עצומים הוקמו במגרש החנייה הריק בסמוך למחסן הפנוי שליד רציף 7.
עמודי תאורה גבוהים הוצבו כדי להאיר את מגרש החנייה כולו וכמה מנופי עגורן עצומי ממדים הועמדו במצב הכן ליד הגדר החדשה.
קרוואנים ארוכים ולבנים אורגנו בשורות ונזכרתי בימים שבהם הקרנבל היה מגיע לעיר. הדבר היחיד שהיה חסר היה הגלגל הענק. כל היתר, בדרך כלל, היה רגוע. כלומר, עד שהגיעו השחקנים המפורסמים ביותר בהוליווד. איתם הגיעו צוותי צילום, צלמי רכילות והמוני מעריצים מטרידים. כולם היו אחוזי תזזית, ממש כמו כלבים חולי כלבת המשתוללים ברחובות.
ההמולה הגדולה ביותר, עם זאת, נגרמה על ידי שחקן בן עשרים ושש שנעשה סופרסטאר הוליוודי בין לילה. ריאן קריסטיאנסן. מטר שמונים ושמונה, שיער בלונדיני כהה, עיניים כחולות, גוף משגע ממה שראיתי בעיתונים שמרי מכריחה אותי לראות, וככל הידוע שוב רווק. כמה כולן התלהבו ממנו. כולן, חוץ ממני.
מרי וכמה מלקוחותיי מהמין הנשי התלהבו רק ממבט חטוף בו על גבי מסך הטלוויזיה. הרגשתי הקלה כשהן לא התנהגו כמו המון המעריצות הצווחניות שהופיע בחדשות.
אף פעם לא הצלחתי להבין מה מניע נשים לסף היסטריה כשהן רואות זמר או שחקן קולנוע מפורסם. נזכרתי בסרטונים שראיתי, שבהם נשים יצאו מדעתן כשראו את אלביס או את החיפושיות – צרחו, בכו והתעלפו רק ממבט חטוף לעברם. ידעתי שזה מרגש, אך חייבים לדעת היכן הגבול לפני שמאבדים שליטה על הרגשות וההתנהגות. פשוט לא הצלחתי להתחבר לזה.
בצעירותי, לא נהגתי לתלות תמונות של אלילי נוער על קירות חדרי, זה פשוט לא היה באופי שלי. בנעוריי גיליתי את עולם האומנות. חדר השינה שלי היה מכוסה בקלאסיקות, כשיצירותיי היו מפוזרות ביניהן. זה היה יותר הסגנון שלי, יותר... מציאותי, מוחשי. החלקתי קנקן בירה שנמזג זה עתה לכיוון הלקוח שעמד מולי. "חמש וחצי בבקשה," חייכתי והתנועעתי קלות לקצב השיר שהתנגן ברמקולים שבפאב, שהיו מחוברים לאייפוד שלי. אחד מלוחמי האש מסניף סיפורט, שישב עם חבריו לעבודה בשולחן העגול הגדול שמולי, הרים את קנקן הבירה הריק שלו כדי למשוך את תשומת ליבי.
"פיל ממש מחבב אותך," לחשה מרי.
"מי זה פיל?" שאלתי ומשכתי לאחור את שערי הבלונדיני הארוך כדי לשחרר כמה קצוות שיער מעצבנות שנדבקו לזווית פי.
מרי גלגלה את עיניה לכיווני. "טארין," היא גערה בי.
"מצטערת, אבל אין לי מושג על מי את מדברת." באמת שלא היה לי מושג מי זה פיל.
"לוחם האש?" היא הפנתה את מבטה לכיוונו. "הבחור החמוד שמחייך אלייך? ההוא שהתגרש לאחרונה וכעת חזר לשוק?"
"הוא?" הטיתי את ראשי לכיוונו, "חשבתי שקוראים לו טוד."
"לא, פיל," מרי תיקנה אותי וצחקה בשל הבעת פניי המבולבלת, "הוא שאל עלייך." פתחתי בקבוק וודקה ותהיתי למה חשבתי שקוראים לו טוד. "נו?" שאלה מרי בחוסר סבלנות, מחכה לתגובתי.
"לא מעוניינת," מלמלתי תוך כדי הכנת מרטיני מלוכלך. סנדי ביקשה שלושה זיתים בתוכו. מרי הניחה את ידה על המותן, כמו שהיא עושה תמיד כשעולה בה הצורך להרצות לי. התחלתי לצחוק מאופן עמידתה. נזכרתי בימים שבהם היינו נערות ונשענו על התאים בבית הספר תוך כדי שיחה על בנים.
הרגשתי אסירת תודה שלפחות הפעם היא דיברה בקול שקט כשנזפה בי, וכך האנשים היושבים על הבר לא שמעו כל מילה.
"טארין, מה לא בסדר איתו? הוא נראה ממש טוב," לחשה מרי.
נאנחתי. "הכול בסדר איתו." זזתי מהר לאורך הבר כדי להגיש את המרטיני. לא משנה כמה חתיך הוא היה, לא רציתי להיות הבחירה השנייה של שום גבר.
"מה עם דן שם?" מרי הציעה, "המסכן הזה מבקש ממך לצאת איתו לפחות פעם בשבוע. הוא גם ממש מקסים. או ג'ף, או קווין, או אנדי?" היא הצביעה בשקט סביב הפאב.
הבטתי בגברים שעליהם היא דיברה. אחדים מהם ביקשו ממני לצאת איתם בזמן כזה או אחר ושיקרתי לכל אחד מהם כשאמרתי שיש לי כבר חבר.
"את חייבת לתת לכמה מהדפוקים האלה הזדמנות... אולי עוד תמצאי אחד שיתאים לך," מרי הקניטה אותי, "חוץ מזה, אם לי היה גוף כמו שלך, הייתי מוצאת לו שימוש כל יום."
היא לא הייתה צריכה לנענע את ישבנה עבורי כדי שאבין למה היא רומזת. גלגלתי את עיניי. "לא נכון, לא היית עושה את זה. את מכירה אותי מספיק זמן כדי לדעת שגם אני לא כזו."
"טאר, כבר עברו שמונה חודשים. המציאות הזאת שבה את חיה לא בריאה."
"לא בריאה בהשוואה למה?" שאלתי. עדיין הרגשתי בלב את הכאב העמום שנשאר מהאיש האחרון שניפץ את ליבי למיליון רסיסים. לא היה צורך להרחיב בהסבר. מרי הבינה בדיוק למה התכוונתי. "חוץ מזה, אני אוהבת את המציאות שלי," הודעתי לה וחייכתי בהגזמה. ככה היה בטוח. צפוי וחסר כאבים.
"אני רק רוצה לראות אותך מאושרת שוב," מלמלה מרי בהכנעה.
"אל תדאגי לי. אני בסדר גמור." למעשה, כבר התרגלתי לשקר, גם לה. לא היה לה מושג על החלום הטיפשי, או יותר נכון, הסיוט על תומאס שחלמתי שוב הבוקר. "אני לא צריכה גרוש שרק עתה נזרק כדי להיות מאושרת," אמרתי כשחלפתי על פניה.
"סליחה, טארין?" שמעתי קול של גבר קורא בשמי. פיל, לוחם האש, עמד ליד הבר. באופן אינסטינקטיבי כתפיי התקמרו מהפחד שאולי הוא שמע אותי. התפללתי שהוא לא שמע את תגובתי כרגע. ארגיש נורא אם כן.
הבטתי לכיוונה של מרי לאישור. עיניה נפקחו לרווחה והיא משכה בכתפיה מעט וזה לא ממש עזר. הרגשתי את הפניקה מתעוררת בתוכי. הדבר האחרון שרציתי לעשות היה לפגוע ברגשותיו.
פיל נופף בפני בשטר של עשרים והצביע על קנקן הבירה שהחזקתי בידי. "רציתי לשאול אם יצא לך לנסות את מסעדת הגריל החדשה שליד הקניון?" הוא מלמל בעצבנות, עד שכמעט לא הבנתי אותו. חשבתי על שאלתו, עצמתי את עיניי לשנייה ונשמתי נשימה עמוקה דרך האף. הוא עמד להזמין אותי לדייט.
"לא ביקרתי בה עדיין, אבל מרי ביקרה בה." מיהרתי לקופה עם כספו והקשתי על המקשים לאט, מנסה לחשוב איך לדחות אותו בעדינות. כבר הרגשתי מה עומד להגיע.
"אולי אפשר פעם לקחת אותך לארוחה שם?" הוא שאל בהיסוס. ריחמתי עליו גם בגלל מה שעמדתי לומר לו.
"פיל, ממש מתוק מצידך להציע, אבל אני כבר בקשר עם מישהו, מצטערת." השקר המתוק שלי נשמע כה משכנע שכמעט האמנתי לעצמי.
"נו, אז עם מי את בקשר בימים אלו? עם יד ימין שלך או עם יד שמאל?" לעגה לי מרי לאחר שפיל עזב. לא יכולתי להתאפק – יצר ילדותי גרם לי להגיב וחרצתי את לשוני לעברה. "את יודעת מה הבעיה שלך? את צריכה סקס." היא מלמלה בלחישה, "ואני לא מתכוונת לסקס של עשה-זאת בעצמך. פשוט תבחרי כבר אחד מהגברים האלה ותיהני מסקס חסר משמעות, מטריף את המוח ושטוף זימה."
בתגובה להערתה הנבזית, החטפתי לה על הישבן עם המגבת הלחה.
"אז אני מבינה שזה מה שהיית עושה אם לא היית נשואה?" צחקתי. "רציתי רק להיות בטוחה לגבי העצה הנפלאה שנתת לי, כי אני לא ממש זוכרת שבחרת את גרי מתוך ההמונים פה."
"אה..." היא הניפה את ידה בתסכול לכיווני, "את חסרת תקווה."
הפטרתי בקול אנחה הולמת.
"למה שלא תיגשי לשם ותהיי נחמדה אליו? שמעתי שקראו ללוחמי האש לבוא לסט הצילומים הבוקר. אולי הוא יצליח להכניס אותנו?" מרי משכה בכתפיה. ניצוץ של תקווה נשמע בקולה.
כיווצתי את האף והגבתי בהצעה משלי. "למה שאת לא תיגשי לשם ותהיי נחמדה אליו? ממש לא בא לי להסתובב על סט הצילומים כמו גרופית מעוררת רחמים."
"אם כבר מדברים על גרופיות, שמעת שהמשטרה נאלצה ללוות את הלימוזינה שלו למלון אמש?" היא תופפה באצבעותיה הארוכות על גבי תמונתו של ריאן קריסטיאנסן בעיתון של היום. "במאמר כתוב שחבורת נשים הייתה נוכחת שם. הן שוב הקיפו את המלון שבו הוא מתאכסן."
גלגלתי את עיני והמשכתי לנגב את הבר במגבת. ממש לא היה אכפת לי מהדברים חסרי משמעות האלה, אך בה בעת התקשיתי להתעלם מהם. כולם רצו לדעת את הפרטים הקטנים ביותר עליו, על עמיתיו השחקנים ועל חייהם הזוהרים. צלמים וכתבים רדפו אחריהם באופן יום-יומי. כל זה היה פשוט מגוחך בעיניי, אך ריאן קריסטיאנסן היה סם שכולם היו מכורים אליו ללא תקנה.
"בחורות ניסו לישון על המדרכה. שוטרים נאלצו לסלק אותן," קשקשה מרי והחוותה בראשה לעבר כמה נשים שישבו על הבר, תוך כדי סידור העיתונים לערמה מסודרת.
הנדתי בראשי וניסיתי לדמיין אם שווה בכלל לשקול שינה על מדרכה קפואה מבטון, בטמפרטורה של עשר מעלות. בשעות היום מזג האוויר היה עדיין נעים, אך היום היה היום האחרון של ספטמבר והערבים החלו להיות קרירים.
"זה ממש מגוחך," מלמלתי.
"הן תצטרכנה לישון על החוף," הצטרפה לשיחה סנדי, הקוסמטיקאית המקומית שלנו. היא לגמה מהמרטיני שלה בזמן שכולם חיכו בציפייה שתסביר. "אחת הבחורות שעובדות במלון 'לקסינגטון' הייתה אצלי במכון היופי היום אחר הצהריים," קשקשה סנדי, כאילו המידע שנידבה זה עתה לא היה כזה סיפור, "היא סיפרה שהכול ממש סודי, אך צוות המלון עודכן שמעבירים את כל השחקנים לשם היום. ככל הנראה, ב'לקסינגטון' יש כניסות פרטיות מהחניון והאבטחה טובה יותר. לא יודעת – שיהיה. בכל אופן, נראה שהם יהיו ממש בקצה הרחוב שלנו עכשיו."
"אין מצב!" צווחה מרי בהתרגשות, "את רוצה לומר לי שריאן וצוות השחקנים יהיו במרחק קטנטן של שלושה רחובות מאיתנו?" היא הצביעה אל מחוץ לחלון לכיוון רחוב מולברי. "עדיין קשה לי להאמין שהם מצלמים את סרט ההמשך ל'סיסייד' ממש כאן בעיר שלנו. זה יהיה עוד יותר טוב מהראשון," היא הוסיפה בהתלהבות.
"או־קיי, זו כבר הפעם המאה שאת אומרת את זה," הקנטתי אותה.
"אם היית טורחת לצפות בסרט הראשון היית יודעת למה כולנו מתרגשות," היא נבחה בתגובה.
"קראתי באחד העיתונים במכון היופי שהוא שוכב עם הבחורה ששיחקה בסרטו האחרון... איך קוראים לה? סוזט, סוזנה משהו?" שאלה סנדי.
"לא סנדי, זה לא נכון," מרי ענתה והנידה בראשה בחוסר הסכמה, "הוא היה בקשר עם לורן דלייני מתוכנית הטלוויזיה הזאת, 'זמנים מודרניים', אך הם נפרדו." נימת קולה של מרי נשמע כמעט מזדהה. היא הזיזה את שערה החום-שוקולדי מכתפיה, ונראה שריחמה על בחורה שלא הכירה אישית.
"שמעתי שמישהו גנב את בגדיו מהמלון בשבוע שעבר וניסה למכור אותם באי־ביי," הוסיפה טרייסי.
"אוי, זה ממש לא בסדר," התפרצתי, לא מצליחה להעלות בדעתי איזה סוג של חולה נפש יקנה תחתונים משומשים של גבר. המחשבה העבירה רעד בגופי. "למה, לעזאזל, שמישהו יעשה דבר כזה? ובכן, אני מקווה שמי שעשה את זה נעצר." לא הצלחתי למצוא בתוכי הצדקה למעשים כאלה. "אנו חיים בעולם מעוות לחלוטין."
"אם הייתה לי הזדמנות, הייתי מתעוותת עליו כמה וכמה פעמים," נהמה מרי. צחקתי כשהיא נענעה את מותניה.
"למה שלא תתעוותי בשבילי לכיוון השולחן הגדול ששם עם הקנקן הזה? בבקשה? לוחמי האש שלנו נראים כאילו יש להם עדיין שריפות לכבות." הרגשתי רע על שדחיתי את פיל וניסיתי לפצות אותו על ידי קנקן בירה בחינם בחשאי כי לא רציתי להתקרב אליו.
"למה שאת לא תיקחי את זה לשם ולפחות תשוחחי איתו? הוא בחור ממש נחמד, טארין."
"מרי, אני לא מעוניינת, בסדר?"
"טוב, מכיוון שהחלטת להתנזר מגברים," היא מלמלה, "יש לי משהו בשבילך. זה לא פורנו, אבל זה קרוב מספיק." היא צחקה וחיטטה בתיקה הענק, שולפת מתוכו מגזין רכילות נוסף עם תמונה גדולה ומבריקה של ריאן קריסטיאנסן על השער. בכותרת מתחת לתמונה היה כתוב:
האמת על ריאן
חברותיו לשעבר מספרות הכול!
פניתי ללכת בשפתיים קפוצות ובתחושת גועל שהאקסית של מישהו תהיה מספיק חצופה 'לספר הכול'. עדיף לו בלעדיה, כנראה.
"היי, תני לי לראות את זה," צעקה טרייסי והושיטה את ידה לעבר המגזין.
"מה הבעיה שלך, טארין?" רטנה מרי ורקעה ברגלה, "הוא לא חתיך הורס? פשוט תסתכלי עליו."
"זה ממש לא משנה. הוא עוד בחור עם אגו מנופח. חוץ מזה, יש לי דברים טובים יותר לחשוב עליהם – כמו זה שג'ורג' וטד נראים עצבניים כי אני לא מביאה להם את המשקאות בקצב מהיר מספיק."
"כן, כאילו שני הפלצנים האלה ממהרים לאן שהוא. המקום היחיד שאליו הם יגיעו זה לתרדמת כתוצאה של אלכוהול," היא הכריזה.
הבטתי בה במבט הכי דרמטי ומזועזע שיכולתי. "על מי כולכם תרכלו כשהסלבריטאים יעזבו את העיר? תצטרכו למצוא מישהו אחר לדבר עליו." לא התאפקתי מלצחוק.
"פשוט נדבר עלייך, טאר. נשב כולנו יחד וניזכר כמה כיף היה איתך פעם ונסרוג כובעים לעניים עם קורי העכביש שצומחים בין הרגליים שלך," דחפה אותי מרי בעדינות.
"את כזו כלבה," צחקקתי אליה.
"בהחלט!" היא גיחכה והעמידה פנים שהיא עומדת לרסס אותי בצינור הסודה. "אך לעולם לא תפטרי אותי כי אני החברה הכי טובה שלך ואת אוהבת אותי."
לעזאזל איתה, היא צדקה.
התעוררתי בבוקר שלמחרת למראה קרני השמש שהאירו את חלוני. פיהקתי בזמן שגיששתי אחר השעון המעורר כדי לכבות אותו. שקלתי לחזור לישון, אך השעה הייתה כבר תשע ורציתי להספיק לעשות דברים במהלך שעות היום.
נאנחתי, העפתי את השמיכה מעליי וירדתי מהמיטה לרצפת העץ הקרה. "קררר," מלמלתי לעצמי כשקורות העץ הקפואות גרמו לי לרעוד. בלמי משאית חרקו בקול מחוץ לבית וגרמו לי להתכווץ. סקרנות גרמה לי לחצות את החדר על קצות האצבעות כדי לבדוק את מקור הרעש.
כשהצצתי מחוץ לחלון לכיוון הסמטה האחורית של בנין המגורים, הבחנתי בכך שהגיע משלוח למגי. התמהמהתי במקלחת החמה וחשבתי על סדר היום הצפוי לי. ככל שהארכתי במחשבות, כך גדלה רשימת המטלות שהמתינו לי.
בחרתי את הג'ינס האהוב עליי מתוך סלסלת הכביסה הנקייה, לבשתי חולצת טי לבנה וסירקתי באצבעותיי את שערי הבלונדיני הארוך כדי להפריד בין התלתלים.
לאחר הוספת נגיעות אחרונות של איפור ומסקרה, דילגתי במורד המדרגות לכיוון הדלת שהובילה היישר לתוך הפאב.
"אחר צהריים טובים, פאב מקסים שלי," אמרתי בקול לאף אחד, "הגיע הזמן לקום ולקבל בברכה את היום החדש." פתחתי את התריסים וצפיתי בגרגירי האבק המיקרוסקופיים שצפו להם באור קרני השמש. חשבתי שוב על כך שעליי לנקות את החלונות – הם נראו מעט מלוכלכים. הייתי חייבת לזכור לבקש מחברי פיט להשאיל לי את הסולם המתארך. זה יצטרך לחכות. יום רביעי כבר הגיע ועדיין לא עדכנתי את לוח ההופעות הצפוי לסוף השבוע. זה יצטרך לבוא קודם לכול.
בסוף השבוע הקרוב, הופעות חיות בפאב של מיטשל:
ביום שישי, שלושה באוקטובר – מארק טרוצ'ה
ביום שבת, ארבעה באוקטובר – 'סטיי נוגו'.
החזרתי את הגיר לקופסה וסחבתי את השלט למדרכה בחוץ.
נאלצתי למצמץ. השמש האירה בחוזקה – יותר מהרגיל כי בדיוק יצאתי מפאב אפלולי. וואו! כמה מדהים היה שם בחוץ.
נשענתי על הדלת הפתוחה, נשמתי נשימה ארוכה ועצמתי את עיניי לשנייה כדי להרגיש את השמש החמימה על פניי. אפילו לאוויר היה ריח טוב יותר היום.
אולי אם אפתח מאוחר יותר היום אוכל ליהנות ממזג האוויר על הגג עם ספר טוב? מחשבה זו הייתה מפתה מאוד, ובכלל כל מיני תירוצים להבריז העפילו על רשימת המטלות שלי, אך החלק האחראי שבתודעתי העלים אותם במהירות.
לא, היה הרבה מאוד להספיק בפנים. עדיף לגמור עם זה. אך המתנתי עוד דקה... השמש הייתה כה נעימה.
עיניי המנומנמות נפקחו לרווחה כששמעתי נשים צורחות בהיסטריה. ראייתי הייתה עדיין מטושטשת מהשמש ונדרשו לעיניי כמה שניות להסתגל למהומה שנעה ישירות לכיווני. ואז ראיתי אותו – מישהו שנראה כמו ריאן קריסטיאנסן – רץ במהירות במורד המדרכה, במסלול התנגשות ישיר איתי.
"דלת אחורית?" הוא שאל בפניקה, כמעט מפיל אותי ארצה. מעדתי לאחור דרך הכניסה במבוכה ונאחזתי במסגרת כדי לא ליפול.
"דלת," עניתי במהירות, מצביעה ביד רועדת לכיוון, אך הוא כבר רץ לתוך הפאב. במקום לברוח דרך דלת המטבח שמאחורי הפינה, הוא נכנס בריצה דרך הדלת הראשונה שראה.
"לא, לא הדלת הזאת," התנשפתי ומעדתי כשניסיתי להיכנס אחריו פנימה. זה היה מאוחר מדי. הוא נעלם דרך הדלת שהובילה לדירה שלי. "לעזאזל!" קיללתי.
שנייה לאחר שנעלם, דלת הכניסה נפתחה בחבטה ופגעה בחוזקה בקיר. קבוצה קטנה של נשים התפרצה פנימה. מאחוריהן עמדו גברים עם מצלמות אך למרבה ההפתעה הם נשארו בחוץ.
"היי, חכו רגע. חכו! אוי לא, לא!" בקושי אמרתי את המילים וכבר רצתי לכיוון הדלת. אינסטינקט התריע בפניי לעצור אותן לפני שיכנסו עמוק מדי לתוך הפאב. היה לי ברור שהן היו הסיבה שבגללה ברח.
"ראינו שהוא נכנס לכאן," נבחה אחת הנשים המטורפות למראה כשהיא מנסה להידחק פנימה.
"לא, הוא לא פה – הוא נמלט דרך הדלת האחורית," צווחתי וחסמתי בזרועותיי את התקדמותה. "אם תרוצי במורד הרחוב אולי תצליחי לתפוס אותו." התפללתי שהשקר נשמע משכנע. "כולכן חייבות לצאת מכאן. עכשיו! אל תגרמו לי להתקשר למשטרה," צעקתי וניסיתי לדחוף אותן לאחור לכיוון הדלת.
ברגע שהן יצאו, נעלתי את הדלת מאחוריהן והדלקתי את האור. לעזאזל, מה אני עושה? התחלתי להילחץ. קבוצה גדולה של צלמים ואנשים החלה להתקהל על המדרכה. רבים מהם הצמידו את פניהם לשמשה בניסיון להציץ פנימה.
זזתי במהירות האפשרית, מחליקה על ברכיי לאורך מושב העץ שבתא הראשון ליד הדלת. הרגשתי כמו אישה מסכנה, השורדת האחרונה שצריכה להגן על עצמה בפני הזומבים התוקפים. ליבי הלם בחוזקה כשהגפתי את התריסים על מבטיהם הפולשים.
מחשבותיי הסתחררו בזמן שרצתי מחלון לחלון. הייתי עסוקה בחסימת טווח הראייה שלהם עד שלא טרחתי לבדוק היכן הוא נמצא.
הרצתי בראשי בהילוך חוזר את שישים השניות האחרונות. האם הוא היה עדיין בפנים, או שהצליח בכל זאת לצאת מהבניין? האם חמק החוצה מבעד לדלת האחורית כשלא הבחנתי בכך?
