הרטרוספקטיבה המצויינת לליאון אנגלסברג (1919-1998), צייר שכמעט ונשכח בחייו, מבקשת לקרוא בדמותו המתבודדת סממנים של אמן חריג, outsider artist. היטב מציינת האוצרת, תמר מנור-פרידמן, שחקרה את עיזבון אנגלסברג וכתבה את הקטלוג, שמעמד זה קוסם לתרבות העכשווית. האמנות הישראלית אינה יכולה להתפאר לפי שעה בגאון-חריג, ו"מקרה אנגלסברג" (כפי שהוא מתואר, ובצדק, בקטלוג), הוא רק מקרה גבולי ולא מובהק של אמן חוץ, משום שאנגלסברג קיבל השכלה אמנותית גבוהה, ובבואו לארץ הציג במספר תערוכות חשובות. עם זאת, הדיון בחריגות של אנגלסברג, אמן שנשכח בהדרגה, איננו דיון עקר.
אנגלסברג נולד בוורשה שבפולין. עם פרוץ המלחמה נהרג אחיו הבכור בהפצצות על העיר, והוא נמלט עם אח נוסף שלו ללבוב. ב-1940 נתפס וגורש לברה"מ ואחר כך גויס לצבא הסובייטי ולחם בשורותיו. שאר בני המשפחה – אביו, אמו ואחותו – נספו או בגטו או במחנה ההשמדה טרבלינקה. אנגלסברג נפצע במלחמה וזכה באותות הוקרה. הוא חזר מיד אחריה לוורשה ולמד באקדמיה לאמנות בעיר. בשנות ה-50 היגר ארצה והשתכן בדירת חדר בשכונת אבו-תור בירושלים, דירה ששימשה לו גם סטודיו. הוא הציג במספר תערוכות קבוצתיות ואף זכה בכמה פרסים לקראת סוף ימיו. במותו נחשף עיזבון עצום של ציורים ורשימות.
רוב היצירה של אנגלסברג, וכנראה החלק ממנה שהוא החשיב ביותר, הוא ציורי נופים. אנגלסברג צייר שוב ושוב את נוף הגבעות שנשקף מחלונו, ובמרכזו הכפר סילוואן. משיכות המכחול העבות והקווים העזים על סף המופשט מזכירים במשהו את הצייר היהודי מאסכולת פריז, חיים סוטין. לעיניים של שנות ה-50 או ה-60 יכול היה ציור כזה להיחשב למעט מיושן ואף גלותי, והקשר הבלתי אמצעי לנוף עשוי היה להיתפס כפגם בעיני האסכולה האמנותית השליטה באותם ימים בארץ, "אופקים חדשים", שחבריה דגלו במידה של הפשטה.
אחד הז'אנרים הבולטים ביצירתו של אנגלסברג הוא הדיוקן העצמי, ובו בעיקר ניכרת חריגותו, מאחר שהיה איש מתבודד והמשיך להתהלך בבגדים של חייל גם שנים אחרי תום המלחמה. בציורי הדיוקן העצמי שלו מתקיימת טרנספורמציה משונה בין בגדי החייל או איש העבודה, העוטה כובע "טמבל", לדמות של פיירו מלנכולי המנגן בכינור. באחד הדיוקנאות החזקים ביותר שלו הוא נראה אוחז צבר או מסתתר מאחוריו, בקומפוזיציה שכמעט ומטרימה את ציורי הצבר של עאסם אבו שקרה משנות ה-80.
אנגלסברג מיעט להציג, ובכל זאת הקפיד על חלוקה פנימית ברורה בין עבודותיו שנועדו למבטי הזולת –הנופים בעיקר – לבין עבודות שלא הראה לאיש, וביניהם הדיוקנאות. ז'אנר אחר שאנגלסברג פנה אליו בהתכוונות רבה, ושקרא לו "ציורי המרטירולוגיה היהודית", הם ציורים גדולי ממדים בהם שלט עיקרון הפשטה אחר, סוריאליסטי יותר. בציורים האלה, שאנגלסברג הועיד לתצוגה במוזיאון יד ושם ובקיבוץ לוחמי הגטאות, הוא מתאר כאילו מתוך עדות את אימי השואה, הגטו והמחנות. מדובר לעתים בציורים גדולי-ממדים, ששולטת בהם סיפוריות משונה וקשה לפענוח. הם משובצים בדמויות רבות, שכמו בציוריו של ילד מופיעות בקני מידה מגוונים. ישנם מקטעים כה משונים בציורים הללו, הנראים בהירים, אווריריים וצוהלים, שהתמונה אינה מתחברת לכלל מוטיב אחיד ובר-פענוח. גם בזה ניכרת החריגות של אנגלסברג, שבחר ב"מרטירולוגיה היהודית" כנושא אף שהוא עצמו עבר את המלחמה כלוחם, ואת חוויותיו-הוא מן המלחמה אין מוצאים בשום ציור או עדות אחרת.