“הספר "שוקולד מריר" עוסק ביהדות תימן.
לפי ויקיפדיה יהדות תימן היא קהילה עתיקת יומין. אם יוצאי אירופה קיבלו את הכותרת "אשכנזים", וקהילות צפון אפריקה, הבלקן, והמזרח התיכון קיבלו את הכותרת "ספרדים", יהדות תימן עומדת בפני עצמה והיא השלישית בגודלה.
העליות לארץ מתימן התגברו אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב-1947 כשבוצעו פרעות ביהודי עדן שבתימן, ועשרות יהודים נרצחו ונפצעו העלייה לארץ קיבלה תאוצה. בשנת 1948 כבר היו בארץ כ-35,000 יהודים יוצאי תימן.
לאחר הקמת המדינה שונתה עמדת השלטונות בתימן, והם התירו ליהודים לעלות לישראל. במקביל להחלטה זו פרצו מהומות נגד היהודים, ואז ממשלת ישראל החלה במבצע "כנפי הנשרים".
בבדיקה במרשתת, נכון לסוף שנת 2017 היום, הקהילה היהודית בתימן מונה כ-67 נפשות, והם מתגוררים במתחם אחד בצנעה.
הספר "שוקולד מריר" של בני עדוי, מבוסס על סיפור אמיתי, ומגולל את ספורה של משפחת עדוי שבמרכזה קורותיו של יוסף.
המשפחה התגוררה בכפר הממוקם למרגלות שרשרת הרי השיח' בתוככי תימן, כפי שהוקם על ידי שבט בדואי, ונשלט על ידי שבטים שבזזו את העוברים ושבים ובמקרה הטוב ביקשו דמי מעבר.
העלילה נפתחת בסצנה כשלולאה בת השלוש עשרה, מביטה באהרון בן השמונה, ומנחם בן השבע. שניהם היו בני אחותה-בדרה, שנפטרה לפני שבוע ימים. סלמה הקטנה, אחותם של אהרון ומנחם נותרה עם נעימה אם המשפחה.
במהלך השבעה על בדרה חשבה המשפחה מה יהיה על הילדים היתומים מאם. ואז נעימה החליטה: "לולאה תינשא ליחיא בעלה של בדרה ותטפל בילדים".
מיד אחרי השבעה נישאה לולאה בת ה-13 ליחיא המבוגר ממנה בעשרות שנים. החששות של לולאה לאחריות הגדולה שנפלה עליה חפרו בה: "אמא ואבא איך השארתם אותי כאן לבד, ילדה קטנה הנושאת אחריות גדולה כזו? אולי לא אעמוד בזה? האם הבעל המבוגר שלי אכן יחוס עלי? איך אבכה על בדרה שהלכה לעולמה?..." (עמוד 7)
מספר ימים לפני שמלאו ללולאה שמונה עשרה, החלו לנקר בלולאה הרהורים בקשר ליחסי האישות עם יחיא, שהרי הוא הבטיח וקיים לא לבוא אליה לפני שימלאו לה שמונה עשרה.
בד בבד נולד יוסף ללולאה ויחיא והשמחה היתה רבה, אך לא לאורך זמן משום שאב המשפחה נפטר ואז נוצרה בעיה. "גזירת היתומים" ריחפה מעל ראשם. גזירה לפיה כל ילד או ילדה שהתייתמו, וטרם הגיעו לבגרות שאינם מוסלמים חייבים להתאסלם, מתוך אמונה דתית שכל תינוק נולד מטבעו מוסלמי, ורק הוריו הפכו אותו לנוצרי או יהודי.
ללולאה לא נותרה ברירה, אלא להבריח את כל הילדים מחוץ לגבולות תימן ולשלחם לפלשתינה. מכאן ואילך בני עדוי מגולל את בריחתם של האחים מחוץ לתימן, כשהדמות המובילה את המסע היא יוסף. המסע הרגלי היה קשה ומסוכן לרבות החשש מהשלטונות ובוזזי דרכים שארבו להם. באמצע המסע יוסף נאלץ להיפרד מאחיו עקב מחלתו ואחיו המשיכו הלאה...
עד שיוסף עלה לאנייה לפלשתינה חלפו על פניו תחנות רבות: הדוד יעקב, הדודה ראומה, הדוד זכריה ועוד.
תוך כדי המסע בני עדוי מפרה את הקורא במידע על ההבדלים בין הקהילות היהודיות, שהיו פזורות בתימן באותה עת. לדוגמא בצפון תימן לא הורשו היהודים לרכב על סוס, אלא על חמור בלבד, ולפנות את הדרך כאשר ערבי רכב מולם. לעומת זאת, בעדן היהודים זכו לשוויון זכויות מלא, צברו רכוש, עסקו במסחר ולמדו לימודים כללים.
יוסף אומנם נחת בפלשתינה טרום הכרזת המדינה, אך גם כאן לא היה לא קל... הדוד אברהם הבטיח... אז הוא הבטיח. אגב, זו הדמות היחידה בספר שאני כועסת עליה במיוחד. כשתקראו תבינו למה. למרבה הצער, ימיו של יוסף בבית דודו אברהם היו ספורים, והוא נאלץ לנדוד בין בתי יתומים.
תוך כדי מסעו של יוסף בארץ, הסופר נוקב באירועים היסטוריים כגון: באירופה-מלחמה ויהודים נרדפים ונרצחים, ובארץ השלטון המנדטורי מלווה בפרעות בין יהודים וערבים, וההגנה על הישובים נעשית באמצעות הלח"י, ההגנה והאצ"ל.
במשך המסע יוסף חולף על פני אין ספור תחנות. בכל תחנה הוא רכש ביטחון, ברם בכל תחנה הביטחון התערער בכל פעם מחדש, כאשר הוא נאלץ לעזוב ולהיפרד מהמוכר לו, ומאידך גיסא, לזכותו ייאמר שהוא התחשל מתחנת לתחנה.
אהבתי את אומץ ליבו של יוסף, עקשנותו וההתמדה שהפגין לאורך המסע. רק בזכות אופיו המאופק, השליטה העצמית והבוגרת, יוסף זכה לקימצוץ מההבטחה: "ארץ זבת חלב ודבש".
הסיפור מרתק, הדפים עוברים מצד לצד מבלי להרגיש, הוא מגולל לקורא בגובה העיניים, בשפה פשוטה ופותח צוהר ליהדות תימן: מעמד האישה, מסורת, מנהגים, יחסי הורים וילדים, ריחות ותבשילים ייחודיים לעדה הזו.
לא לשווא הספר נקרא "שוקולד מריר"... כשתפגשו את סוניה בעלילה תבינו למה.
אהבתי את החשיבה המיוחדת על הכריכה המאוירת בציורו של שי כהן, שצויר בשוקולד מריר על לוח זכוכית.
כספר ביכורים לדעתי זהו ספר נהדר, מרתק ומרגש כאחד והזדמנות נהדרת, להכיר את העדה התימנית לרבות התלאות והקשיים שהיו לאותה קהילה בדרכם לארץ הקודש.
למרות הנ"ל, מה היה חסר לי? הכנסת אלמנטים וצבעים נוספים בדמויות, משום שלעניות דעתי חלקן שטוחות ודקות, ומזכירות בצק מלאווח מרודד וחבל. לדוגמא: אשתו של אהרון, יהודה, אחיה של לולאה ועוד.
כחובבת שוקולד מריר, כשסיימתי לקרוא את הספר המקסים הזה, כיבדתי את עצמי בקוביית שוקולד וביני לבין עצמי חשבתי: "אִם תִּרצוּ אֵין זוֹ אַגָּדָה".
מומלץ בחום.
לי יניני
הוצאת אופיר ביכורים, פרוזה מקור, 219 עמודים,2018”
