ספר אישי מאוד של רבקה מרים, קובץ של סיפורים ושירים שהדמויות עוברות ושבות בו, רצוא ושוב, והוא מתרחש בָּעַל-מציאוּת, או בַּתַּת-מציאות, של העיר ירושלים
צמח שאל: אז אתה מְסַפֵּר או מְסַפֵּר?
הַסַּפָּר צחק. אתה לא הראשון ששואל את זה, אמר.
צמח אמר: דווקא קיוויתי שאני הראשון.
לפעמים, הרהר, אין לי חוש הומור. אני לא בטוח אם הדבר עומד לזכותי או שהוא בעוכרַי.
הַסַּפָּר היה זקן. זקן מאוד. ידיו רעדו שעה שאחז במספריים ואפילו שׂערו של צמח חש בָּרטט. אומרים, חשב, שהשיער והציפורניים הם מיני ספחים מתים שחוברים לו, לגוף החי, ולכן אין בהם תחושה. עם זאת, הרי הן השיער והן הציפורניים צומחים וגדלים. האם יכול דבר מת לצמוח? הייתכן שגם המוות עצמו צומח?
(מתוך "הַסַּפָּר")