“את אורי אורבך יצא לכולנו להכיר בשנים האחרונות, גם בתור סופר, עיתונאי, פובלציסט אפילו כשר בממשלה שהשפיע הכי הרבה. לאחר 3 שנים לפטירתו החליטה אלמנתו של אורי אורבך(ז''ל) ליצור ספר על מאמריו אחרונים בשמו כפי שתכנן לעשות בנוסף הוא גם נתן לו את שמו ''דתי נורמלי'', שבעדינות ובכישרון אפילו בנחישות הצליחו גם לאייר ולשרטט גוונים באישיותו, ולמצוא מאמרים ממש מוצלחים שלו ולאגד אותם ביחד עם העורכים מיכל אורבך ואלי ויסברט, הצטרף לליקוט המאמרים ו ותמלול שלהם , נער צעיר בשם : נבו טרבלסי- בחור ישיבה מעתניאל, עיתונאי בפרוגי, בחור שבא מהציונות הדתית, פגשתי אותו בהשקה לספר, מאוד הדהים אותי איך ילד בן 20, הצליח למצוא את עצמו באורו של אורבך, שזה מוכיח שכולנו יכולים להתחבר לאדם הזה, אני מודה שאני התחברתי אליו. כאשר הייתי בגילו של נבו, גם אני חיפשתי את עצמי בתקשורת כתבתי מאמרים מדי פעם לכיפה, אפילו כתבתי לעיתון זרעים היה לי את המספר שלו לראיין אותו לעיתון, לצערי בגלל הלוז הצפוף שלו( כשר לאזרחים ותיקים-לא השגתי אותו) בכל זאת, למרות הכול אני עדיין רואה בו, משהו שמאוד התחברתי אליו, מאז הגיל הצעיר, מאז שהייתי חניכה בבני עקיבא, או אפילו אחרי שהייתי בת נוער, אורבך מייצג משהו שלא הרבה דתיים אחרים מייצגים, אני חושבת שזה הצניעות והפשטות ולהתקרב לכל אדם באשר לו, אפילו דיברתי עם אשתו לאחרונה, שפעם כתבתי מאמר עליו כאשר שמעתי שהלך לעולמו, אורבך השפיע עלי מאוד, היו ימים שהייתי קוראת את ''אולי בשבת יזרקו סוכריות'' או מסתכלת סתם בספר, כדי לראות את התמונה בה הילד בספר מנשק את קופיקו במקום סידור תפילה, או שאני מדברת על סוגיה מעניינת עם אבא שלי ומבלבלת לו את המוח, כמו הילד בספר, או אפילו הולכת לישון ליד נרות השבת ושמה לב ששניהם נכבו פתאום.חשתי משום מה באורו של אורי אפילו לאחר שהוא נפטר, לכן הרגשתי מאוד מחוברת להשקה שהייתי בה חודש שעבר, ולכן התחברתי מאוד לספר המאמרים שלו, אני חושבת שגם אנשים שלא באים מהציונות הדתית יתחברו, היו שם מאמרים מאוד נוגעים ללב, אך גם הומריסטים ונותנים פן חדש, ואולי עוד רלוונטים גם להיום חשתי מדי פעם, שכאילו הסוגיות שבוערות בספר, עדיין משפיעות עלינו ואנחנו עדיין הולכים על פי הם: עדיין לא מוצאים את המקום שלנו בין חרדים, לחילונים, עדיין חושבים שהדתיים הם מתחסדים, או על הדרת נשים על הסוגיה הבוערת הזאת, או סתם לפגוש חילוני שפתאום מעמיד פנים או מדבר במילים יפות בגלל שאתה דתי, או טוב ממנו, או שהוא חושב שאתה טוב ממנו. או דיאלוג משעשע בין בורקס שמגיע בחול המועד פסח להרוס לדתי את החיים, ושואל אותו למה הוא כאן בפסח אם הוא חמץ? או על הויכוח בי הנשים החילוניות לחרדיות ששתיהן למעשה מייצגות את אותו דבר ואין בינהן הבדל כולנו אותו דבר, או על חינוך הילדים: לאן לשלוח אותם לממלכתי דתי, לחילוני, או לתלמוד תורה? אני יכולה לכתוב שעות על ספרו של אורבך שמשעשע ומסקרן בכל המובנים, רלוונטי לכל תקופה, ויש סיכוי שאקרא עוד מאמר שלו בעתיד, קטע אחד בספר לא יספיק למלא אותו, לכן ממליצה לכם קוראים יקרים לא סתם להביט בו בסטמצקי, אלא באמת לקרוא מאמר או שניים או אפילו לקנות אותו, זה רק מוכיח תמיד נהיה באורו של אורי, תמיד נזכר בשפם או בחיוך המאיר עיניים, או הציניות שלו, כולנו באורו של אורי: גם אם אתה חילוני, חרדי, או דתי לאומי עם כיפה סרוגה.”